ח כך חברי ועדה נכבדים, לאחר חצי שנת תעסוקה, הפכתי לפקיד הלילה הראשי של מלון ה"רעות" .הידיד היחיד שחשבתי כי יש לי אבד לי. את פניו הייתי רואה בבקרים , חמוצים כלפיי תמיד. נאדיה איסטומין לעומת זאת חייכה לעברי , ונראתה קורנת כמאהבת. היא אף גמגמה לא מעט כשדיברה איתי. אך מכל מקום עתה, משכבשתי את הלילות בהם חשקתי, המגע שלי עם שני אנשים אלו צומצם במידה כזו בה יכולתי להתעלם מהעוויותיהם הרגשיות. אבי ביקש ממני לפקוח עין על מאיר. "הוא לא מרוצה נכון?" שאל. " ממש לא." "טוב מאוד. עובדים לא מרוצים כמעט תמיד עושים משהו נגד העסק בו הם עובדים. תנסה לתפוס אותו ואנחנו נעיף אותו כבר." " ומה אם ילך לבוס?" " שתדע לך שכל מי שמדבר ככה הוא פחדן גדול. וגם אם ילך אנחנו עם הכסף שלנו ונאדיה איסטומין עם השטויות שלה ננצח אותו במילה מול מילה." מזמן לא ראיתי את אבי נלהב כל כך. החל מאותו קיץ שנת אלפיים הוא החל לשכן במלון את רוב אורחי המטכ"ל. לא שהיו רבים כל כך, אלא שמצב התיירות בארץ באותה עת ימי האינתיפאדה השנייה היה מחריד. ועל כל חדר שנמכר היו העיראקים המרירים קופצים כשפיהם יבש מהתרגשות. אבל את הכסף הגדול גרפנו בלילות. אבי ניצל את האינתיפאדה עד תום וטען בפני ה"גורמים המתאימים" שבזמן כזה, החיילים שלנו צריכים הקלה רבה יותר ותכופה יותר בשל מה שעליהם לעבור. ולהזכירכם היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. וכך נוהל שהיה מיועד במקורו רק לצוללנים התרחב לאנשי יחידות מיוחדות, לשוטרי מג"ב ולבסוף לאנשי חיל האוויר כולם. הם היו מגיעים בחבורות שקטות וזהירות, מצוידים במזומנים, ואני הייתי מכווין אותם אל החדרים, ומשלשל את מלוא המזומנים (שהתקבלו מן הצבא) לכיסי. לאחר מכן הייתי ממהר להתקשר לשאול , והוא היה מביא את ה"סחורה" בצי של מוניות. הסחורה הייתה מהממת. אולי זה היה גילי הצעיר . אולי האורות המעומעמים שערפלו את תודעתי. אינני יודע. אבל עד היום כשאני מבוגר בעשרים שנה, אינני יכול לחשוב על יופי שישווה לפירות הללו המגוונים כל כך החזקים כל כך במראם, הדחוסים בעושר גוונים ובני גוונים. הבנות, ששעטו לחלל הלובי כעדר אנטילופות , ריססו אותי בסקסיות הגורפת שלהן, בתעוזה המחוצפת, בלהט האינסופי. כן, הייתה בהן דלקה פנימית שהידסה, שדילגה, שצרחה את עצמה פנימה. ביום, או כשהיו מגיעות כבודדות היה מתקיים בהן אותו כלל עליו הרחבתי לעיל: הרצון העז להתחמק אל המעלית יחד עם השותפות השקטה בפשע הבאה לידי ביטוי במבט חמקני ששלחו לעברי. איזושהי תערובת של מוסר בורגני רגיל שבו המין לא אמור להיות קנוי, לבין המציאות השמה לצחוק את הערכים שאינם מבוססים על הכסף , ועל הצורך. אך עתה, כשהזונות ניצבו זו לצד זו, כשעשרות קולגות הגיעו בבת אחת ובחנו האחת את רגלי רעותה , אחת מביטה בנעלי עקב של חברתה, האחרת מעירה לרביעית באצבע משולשת על רכבת בגרביים וכן הלאה וכן הלאה- עתה לא היה עוד כל רמז להבחנות מוסרניות מגוחכות של היום, בו הסקס שאותו עמדו לבצע היה בגדר מישרה, הכרח או כורח. הדהוד אדיר של צחוק וחירות מוחלטת פשו בלובי המואר בנברשת מגוחכת, כאילו היו אלו מכשפות שנמרחו באיזה תכשיר שמחק את בושת היום, והבריק את המציאות כולה לכדי בדולח מיני טהור. או אז חשבתי רבות על הטענה אותה הציג בפניי פרויילינג באופן ספק משועשע ספק ציני בשם ויינינגר: שהנשים זונות מטבען , ובעומק ליבן תמיד מבקשות לשחרר מקרבן את הזנותיות העצורה בהן. אלא שלמעשה גם זו אבחנה השייכת לעולם היום. בלילות הללו , כך הבנתי, נולדה ממלכת הסקס המוניסטית שרוצה רק עוד ועוד מעצמה, מתפשטת לכל עבר כבושם ורדים, ואינה מודעת כלל לכך שיש אפשרות שלא להתקיים, כפי שהיום גורס לכאורה. ממלכה זו נשלטה מטבעה על ידי נשים. נשים יפהפיות. ויופיין נראה לי עז יותר מכיוון שלא הייתה בו טיפת צניעות. הן הביטו בי בעיניים תכולות עמוקות, ובשפתיים רוטטות. השיער שלהן זהר בבלונד פלטינה שזרם על כתפיהן, ובקרה שחור שהודק לצווארן. הריחות של שאנל, ו-ONEו – דולצ'ה וגוואנה, סיממו אותי, השדיים החשופים כמעט לחלוטין הלבינו כזך שבשלגים, מגפיים ונעלי עקב נקשו כמארש אמיץ, וכל מהותן הייתה גאה ! גאה בעצמה, במעשיה, ביצריה, בנעוריה. וגאה אפילו יותר בסתמיות שבמעשה המין. בצחוק שבריווח הפשוט מהחרמנות הגברית, הנכנעת לממלכת הסקס שהן יצרו. לזנות הייתה אסתטיקה משלה. הן נראו מושלמות אף יותר על רקע אדוניהן לכאורה, שבאור העמום האדמדם נראו כמפיסטופלסים מסופלסים, עלובים : שאול נהג המונית, וחיים, הסרסור. שניהם ישבו בלובי כל הלילה יחד איתי, לוודא שדבר לא יארע לסחורה, אך שמרו על מרחק מהזונות עצמן, שצעדו במרכז רחבת הדוגמנות שלהן- הלובי. שאול בחליפה הלבנה הרגילה שלו, וחיים, שהחנה במ אמ וו לבנה על המדרכה , עישן סיגריה לאחר סיגריה , עיניו מתאמצות להישאר פתוחות כביכול. הוא נראה עייף אך היה ערני לכל אחת מהציפורים שלו, כך כינה אותן. הוא לבש גופייה ומכנסי שורט, ולרגליו המזוהמות באקזמה ובפטריות היו קפקפים. כל הלילה השוו את מידותיהן, למי הרגליים המעוצבות טוב יותר, למי יש את השדיים הכי טובים, מי מנותחת ומי לא, ובעיקר מי מזיינת יותר טוב. לא היה ספק כי הם ניסו כל אחת ואחת בעצמם. " אולה הזאת כמה שהיא נראית אדישה , כשהיא מוצצת אתה מרגיש כאילו יש לה שלוש לשונות." " כן אבל תראה איזה פרצוף אכה יש לה. אני אוהב שאני מזיין מישהי, לגמור לא מזה שהיא יודעת תעבודה אלא מזה שאני נהנה מהיופי שלה. כמו לקטיה. לזאת יש יופי קלאסי , שאתה מחזיק כזו בידיים , אתה חושב, איזו בובה. ממש שחקנית." " כן אה? יפה. אבל אף אחת מהן לא שחקנית." " למה לא?" ואז חיים ענה: " כי הן זונות רוסיות. והן גומרות עם כל אחד . לא משחקות בכלל. " חיים זה, הוא אדם נאלח, חשבתי. אבל גם קינאתי בו: הוא שכב עם כל הנשים האלה. הוא התגבר על מלכותן. הוא אדיש לקסמיהן ויודע לנצלו למטרותיו. אף שהן נעלות ממנו הן סבילות, והוא פעיל. פעם שאלתי אותו איך כל היופי הזה מגיע אליו? "בעיניי הן באמת יכולות להיות שחקניות ." " אנחנו חיים בתקופה חרא, זה למה הן מגיעות אליי. " הוא ענה בקול צרוד ." פה בארץ יש מלחמה , ואצלן ברוסיה אין מה לאכול. אז כל הבחורות האלה שתדע לך הן בכלל לא זונות. במקור. זה לא כמו לפני כמה שנים שכל מה שהיה לזיין פה זה את הנרקומניות שהממסד האשכנזי עשה. ממש לא אחי. ואין לי נגדך שום דבר אתה אחלה גבר אפילו שאתה אשכנזי. אבל באות לפה מורות, מאמנות סוסים בקרקס היו לי, מזכירות, כל מיניי נשים רגילות לגמרי. בשביל שיהיה מה לאכול. והן שולחות הכול הביתה. אבל שתדע לך שאיך שהן מגיעות לפה עם החום והכול הן מגלות שבעצם הן באמת זונות והן זורמות בצורה שאף בחורה יהודייה לא תזרום. ובגלל זה אני לא שם עליהן. כי אין להן כבוד." ובגלל זה אני אהבתי אותן. מה שנראה לו כבוד נראה לי שעמום. המוכנות "לעשות את זה ", להפקיר את הגוף ליצריו נראתה לי הדרך הנכונה להשתמש בו. וזנות אמיתית בלתי מקצועית אך מהותית, נראתה לי ההתנהגות ההפוכה - של אותן ילדות טובות הבוחנות בקפידה למי יתנו מחמדיהן. חיים שאל אותי פעם " אתה נראה שאתה דיי רוצה אותן. למה שלא תלך עם איזה אחת? אני אשמור לך על העסק . אל תדאג, אני גנב לא קטן אבל פה יש לנו אינטרס משותף." כמובן שרציתי. אבל נמנעתי חברי ועדה נכבדה. התאמינו לי? אני שומע את שטיגליץ צוחק שם, הוא מעולם לא האמין . אך זו האמת . כל כמה שחמדתי את העור המשיי הזה, את הגופים הזרים הנוהרים כלפיי , חזרו אליי חוויותיי העלובות עם קטיה , וצרבו את ליבי ואת תקוותיי. גם גלי שייטה אי שם בזיכרוני כאכזבה צורבת. הייתי יציב, לא זז, קפוא. ביכרתי שוב ושוב את הפנטזיה על פני המציאות . לכן –כפי שציינתי, התערבבו בי בחילה והערצה כלפי חיים ושאול. שנאתי את הידיעה כי הם ואני חולקים בסך הכול את אותה תשוקה, אף שאני מעריץ והם בזים, ובדיוק בשל כך גם קינאתי בהם: נראה שהם היו במישור שמעבר לפסגה אותה אני לא הצלחתי לעבור. הם באמת ראו בבשר הנשים סחורה . יתרה מכך : הם ראו בכל סחורה. העולם בעיניהם היה אוסף של משאים ומתנים בלתי נגמרים שמטרתו לשפר את מצבם הכלכלי עד אין קץ. בשבילי העולם היה מפלצת זרה שיש לכבוש אותה, לאלף אותה. והנשים הללו היו רק היבט של העולם הזה העוין אותי מכל עבריו. שטיגליץ עדיין צוחק. הוא חושב שלא אספר את הכול... אבל את מה שסיפרתי לו, אספר לכם. נכון שלא נגעתי בהן... אבל בעצמי ודאי שנגעתי. אפשר להבין אותי לא? לילה שלם הן היו נכנסות, לעיתים בחולצות דמויות גרביונים מהן זעקו שדיהן הגדולים למגע, ואני לא נגעתי. אחרי שהיו עולות לחדרים הקולות היו מתחילים להגיע, ציוצי קנריות המתגברים ונהיים זעקות תרנגולות. אפילו שאול השתתק כשהיה שומע את זה. משהו בצלילים האלה רמז לו שגם הוא יכול לאבד שליטה כשמדובר במיניות. הלהבה הזו יכולה לאכול גם אותו. ואז , לאחר שהכול היה נרגע הייתי מקבל טלפון לקבלה . ביקשו ממני בירה או קולה, או יין . ולמרות שאמרתי להם שוב ושוב שאין במלון רום סירביס קריאות ה"בבקשה אחי" ,ו "זה ישתלם לך" , העלו אותי לחדרים. ואז היה פותח לי את הדלת חייל מרוט זיפים, ואדום עיניים, לוקח את הבירה וסוגר את הדלת בפניי. אבל לפעמים הוא בדיוק התקלח והבחורה הייתה פותחת את הדלת. עטופה בסדין, עיניה מלוכסנות מעט, וחיוכה עייף אך מרוצה. השכמות שלה הזדקרו מבעד לסדין הכתום בו התכסתה, וריח הואגינה שלה פרח מתוך הבושם שבו עטפה את עצמה קודם לכן. היא סגרה את הדלת ואני הפשלתי מכנסיי, והתפוצצתי על הזין שלי. חשבתי על העובדה שהיא רואה בגוף שלה סחורה שרק למי ששילם עליה יש זכות לראותו והגאווה הזו שהייתה בעיניה גירתה אותי עד בלי דיי. אף יותר מכך גירה אותי להאזין לשיחתם מאחורי הדלת. אלו היו תמיד שיחות סתמיות לחלוטין , שבהן החייל שאל את הבחורה אחרי שגמר, מאיפה היא ברוסיה, וכמה זמן היא עובדת. אבל הנון שלנטיות של תגובותיה, הצחקוקים החצופים והאוהדים גרמו לי להזיע, להידבק אל הדלת, לאחוז בימיני בזין שלי כאילו עמד לנשור ולבסוף גרמו לי להשפריץ על גבי ידי מספיק זרע, בשביל להודות בליבי להנהלת המלון על כך שהמדים שלי שחורים כמו הלילה, עובדה שאפשרה לי לחזור למשמרת מבלי שהכתמים שניתזו עליהם פה ושם היו נראים, מלבד אולי איזה ברק צהבהב ששיוו למכנסיי. לא הייתי מספר לכם את זה, בדיוק כפי שלא הייתי מספר זאת לשטיגליץ אם לא הייתה לאוננות הסדרתית הזו השפעה ישירה על התקשרותי המקצועית איתו. העניין הוא שהאוננות איננה רק פעילות חליפית למין. לא כי, היא מציירת את המין האידיאלי של המאונן בעיני רוחו,בעוד הוא מאונן. היא פותחת את אופקיו לעבר שאיפותיו המיניות הכמוסות, ובכך היא מזמנת את המין האמיתי שעתיד לבוא. במקרה שלי , השילוב בין אוננות להאזנה אפשר לאוזניי , הזקורות מאחורי הדלת להיפקח לכל כך הרבה סוגים של התגרויות אפשריות, עד שהתחלתי ללמוד הן את הזונות והן את הקליינטים בדרך עמוקה יותר, נרחבת ועשירה יותר. וכך – מתוך התסכול המיני שבאי זיון הבנות, ומתוך ההגשמה החלקית שבאוננות הסדרתית שמאחורי הדלת, נולד לאיטו הרעיון ליצור קטלוג של כל אותן בנות, בטרם יחמקו מזיכרוני ומחושיי. הקטלוג היה אמור לשמש אותי, בעת שרציתי לזכור מי מהן, שכן אובדן הפנים והגופים המקסימים האלה היה לי לזרא. אך יותר מכך הוא נועד כדיי להתאים ללקוחות בדיוק את הבחורה שתספק אותו , על פי הבנתי וניסיוני , הדימיוני, עם אותן בנות. הקטלוג או הפנקס ( כך שטיגליץ העדיף לכנות אותו) נוצר לא רק בזכות התשוקה. דבר נוסף אפשר אותו והוא הפורקן. וכאן מגיע החלק הדוחה בכל הסיפור. כי מן הלהט המוגזם נולד הכיעור. ומאובדן החושים נולד בהכרח עילפון. ובשעה ארבע וחצי היה עליי לפנות את כל מי שלא התפנה עדיין מחדרו, שכן עד שבע בבוקר על החדרים ש"על הנייר" לא נמכרו, היו אמורים להיות נקיים, ובחלקי האומלל נפל הגורל לנקות את החדרים הללו, ולנער את החיילים והזונות משנת השיכורים נרפית האברים שלהם. החדרים היו הפוכים . קונדומים חצי מלאים היו זרוקים בפינות החדר, בקבוקי אלכוהול הפוכים ואפר סיגריות בכל פינה. הזונה ,שדיה חשופים שיערותיה קלועות זו בתוך זו כמו מסכת הגנה מפני דבורים, והחייל שמוט אברים, ומסריח. ואני צעקתי עליהם לקום ולעזוב, ופעמים רבות זכיתי למטר קללות בערבית, וברוסית, מפיות מדיפי אלכוהול. אך פעמים , בשקט שלפני הסערה, עקבתי במבטי אחר זונה מסוימת, שזכרתי אותה מן העבר, וראיתי את ידיה מונחות בעדינות על חזה הגבר הישן. הייתי מציין בזיכרוני את אותה מחווה, כי ראיתי בה נכונות לאהוב מעבר לנדרש מן התפקיד. החיילים מצידם, גם הם לא תמיד קיללו אותי. פעמים הם התעוררו משיכרונם חייכו אליי וסיפרו: "יאנה נפלאה." ואני שאלתי " למה נפלאה?" " משהו עדין בה. משהו מתמסר. הידיים, הצוואר. אני תמיד אזכור אותה." עיני אותו חייל נראו עדיין חולמות על מה שהתרחש בחדר לפני שלוש שעות, עורגות כמו חסידה אל אפריקה בסוף הקיץ. מחיילים כאלה דליתי מידע רב. בעזרתו גיבשתי עמדה כמו מוסרית שלפיה קליינטים מהורהרים יותר, בעלי יכולת הערכה אסתטית, וצניעות , או במילים פשוטות קליינטים שהזכירו לי את עצמי בגישתם אל הזנות, יקבלו בחורות אותן סיווגתי ביני לבין עצמי כ "מרגשות", והשאר , אותם כיניתי "בהמות" יקבלו את השאר או השאור. הניתוח של הסוגיה מי הוא בן דמותי, ומי בהמה, והבדיקה של סוגיה זו הלך והפך למורכב יותר עם הזמן כפי שאמחיש לכם. עם הזמן התחלתי להתבונן בדקויות בהן לא הבחנתי מלכתחילה. אולם בבסיס העניין ,עמד העיקרון לפיו , המעט שאני יכול לעשות על מנת לעצור את שטף מכירת היופי, על מנת להסדיר אותו מעט, הוא להעניק את הטוב ביותר לאלה שיעריכו אותו, שינצרו אותו בליבם, שיזכרו אותו. כי הרי הזיכרון של היופי הוא כל שנותר ממנו עם הזמן. אכן, אמרתי לעצמי: הסקס נמכר כמו סחורה. אך את הערכים לא ניתן למכור. ואני הערכתי את היופי הזנותי וביקשתי לתת אותו מתנה, לאלה הראויים לו, לאלה שלא יתייחסו אליו כמו שאול וחיים. מכל מקום, בבוקר, לאחר סידור וניקיון החדרים, הזעתי כמו חזיר. שאול צחק ואמר " אחי הפכת לפועל שחור. לא עוד אשכנזי עם ידיים נקיות" . והסתלק . מאיר שהחליף אותי לאחר ליל השימורים הזה , נראה לי כנושא בשורת המוות של היום. כן, הלילה כולו נראה לי כחיים בפני עצמם, הנולדים ומתים בתוך שמונה שעות של משמרת. מאיר היה עולם אחר. מבריק בפדחתו, הוא שר וזמרר , כאילו בשמחה, אבל בעצם במעשיות: הוא שר את תהילת היום , השגרה. הוא שר גם כדיי לעצור בעד איבתו וקנאתו מלהתפרץ כלפיי. כשהתבונן בי, ראה ודאי את הזיעה, ואת העייפות . שאל "מה קורה איתך אתה חולה או משהו? תמיד מזיע בבוקר". " חם לי. לא אוהב את הקיץ אני אירופאי בנשמה" עניתי לו. ידעתי שהוא אוהב את הסגנון המתנשא הזה, עלוב נפש שכמותו. " כן, הלחות הזאת זה משהו נורא " אמר. " יאללה אני הולך." " רק תיזהר חביבי" הפטיר לעברי בשעה שפתחתי את הדלת. הוא לא היה מטומטם . כך הייתה מסתיימת המשמרת, בעודי צועד בתוך שולי ענן לחות עייף, שכמו רמז לי שהעולם רטוב לאחר שהלילה זיין אותו , ועתה היום המזוין, טעון המצברים , מוכן לזיין את בני האדם- קרי להרטיב אותם, להרטיב אותם עד דכא. אבי ייצג את היום המזוין כשחזרתי הביתה. הוא הסתכל אליי מתוך המדים המגוהצים שלו ושאל תמיד " היה מלא?" " כן, מלא אבא" . הוא נראה מרוצה, וטפח על שכמי. " מזיע." " הרוג אבא .זה המון עבודה." " לא נורא. אנחנו חייבים לעבוד קשה עכשיו, להכות בברזל בעודו חם." הוא הידק עוד יותר את חולצתו לתוך מכנסיו. " מה זה גידלת שפם?" שאל אותי במבט אחרון ,חטוף לפני שיצא. " יצא ככה. לא התחשק לי להתגלח למעלה." " נחמד, נחמד, אתה נראה ככה דומה לי. " אמר וצחק צחוק מהוסס. אחר כך הלך. לפעמים רציתי לדמות לאבי. לפעמים רציתי שיעלם מחיי. אחר כך הייתי נרדם כמו אבן ולא קם עד הצהריים המאוחרים, אז היה עליי לרוץ לבסיס ולהפגין נוכחות . |