כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    אם לא למעלה מזה.....

    9 תגובות   יום שבת, 18/5/13, 08:05

    ''


    18.5.2013

    ואולי אפילו למעלה מזה...

     

    השבוע ליוויתי את בני וכלתי לחדר הלידה. נכדתי הבכורה עמדה להיוולד. ישבתי מול הדלת הסגורה. חיכיתי. לא הייתי היחידה שם. כמעט לכל אחד מהנוכחים, וכן ליולדות ולבעלים הצעירים, הצטרף מלווה נוסף – מכשיר האייפון. "צלם אותי," "צלמי אותי,"  "הם נכנסו כבר?" "עוד לא," "כרגע הוא יצא," "מחכים," "הכל בסדר," "שמונה מאות וחמישים גרם," "שלושה קילו מאתיים וארבעים," "מחכים," "צילמת את הקטן?" "שלחת לסבא את התמונה?" "הוא יכול לראות אותה במחשב." מתוך חדרי הלידה נשלחו הודעות וצילומים ראשונים. האוויר רטָט מגודש שיחות הטלפון ותמונות הרגעים מַפְעִימֵי הלב שעשו דרכן במהירות הבזק לרחבי העיר / ארץ / עולם – לשתף בשמחה ובהתרגשות . 
    טעונת רגש עד לבלי הכֵל, כיביתי את הסלולרי העתיק שלי, עצמתי עיני והתפללתי בדבקות
    לשלומן של כלתי, נכדתי ובני. כשפקחתי עיניים הבטתי סביבי בהשתאות. כל המבטים היו
    נעוצים בצגי הטלפון, הרגשות גלשו, נשפכים לתוך ומתוך המכשירים האלקטרוניים, ללא
    השהייה, ללא עיבוד או "הכלה" של עוצמת הפלא המתרחש בזה הרגע.  מרבית הממתינים לא היו "כאן ועכשיו" אלא במקום אליו לקח אותם האביזר הסלולרי . השיתוף המידי וההמוני ברגש כה עז המם אותי. תהיתי מה תהיה ההשלכה של ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת, מציעה ואולי אף
    מכתיבה שיתוף מידי, על תהליכי עיבוד הרגשות האנושיים, על צורת המחשבה של הדורות
    הבאים. אם האדם אינו שוהה לבדו עם תחושתו, ולו לזמן קצר, אלא "מחליק מלמעלה"
    על הרגש ו"מפזר" אותו? האם התוצאה אינה רדידות נפשית? עם כל הקידמה הטכנולוגית, המאפשרת ניסים בני ימינו, הרי הריון ולידה נשארו כפי שהיו – זרע זריז פוגש ביצית יפהפייה, הריון, לידה... רחם, בשר, עצמות, דם, גוף. פרימיטיבי, כמו פעם. גוף האדם ונפשו זקוקים למה שהיו זקוקים מאז ומעולם – אוכל, שתיה, ביטחון, חיבוק, אהבה. היתכן שהצורך להודיע ולדעת מה קורה אצל הקרובים לך בזמן אמת הפך כורח קיומי? הרשת החברתית הווירטואלית היא חלק מן המציאות האמיתית, ואולי השיתוף המידי דווקא מעצים את החוויה?
    אי נוחות עלתה בי למחשבה שתמונת ינוקא בן כמה דקות נחשפת לעולם. כאילו התינוק עצמו
    מוצג לראווה, בעוד אני מרגישה צורך לשמור, להגן, להסתיר, עד שיגיע הזמן הנכון. לידי ישבו סבתות מבוגרות ממני, משתתפות בחדווה בחגיגה הדיגיטלית. חשתי במלוא שאת את היותי שייכת לדור אחר.

    ואולי זה רק ענין של אופי.
    עם צאתם של הקטנטנים, עריסות הפלסטיק השקופות נדחפות על ידי האבות הגאים  והמבולבלים, התנפלו עליהם המצלמות כעל שחקני-על הפוסעים על השטיח האדום בדרכם לטקס האוסקר. לא התחבקו, לא נישקו לא נגעו – צילמו - מצלמת האייפון חצצה בין המצלמים לבין מושא הצילום. לא יכולתי לתאר לעצמי את הרגשתם של היילודים שעד לפני מספר דקות שהו בחושך השקט בבטנה של אימם מול קבלת הפנים הרעשנית והצוהלת. אבל, למען האמת הם היו כה נינוחים עד כי החלתי לתור בעיני אחרי מכשירי טלפון בתוך העריסות, שמא תינוקות הדור החדש נולדים עם הציוד "בילט-אין" ומורגלים בכך ולכן אינם מלאי פליאה ואינם מוחים על המהומה האלקטרונית סביבם. נראה היה שהם מקבלים את דרכם של קרובי המשפחה הטריים לתת תוקף למאורע המרגש דווקא בצילומים ותמונות שיקבעו את הרגע לתוך ההיסטוריה האישית/משפחתית, כך שאיש לא יוכל למחוק אותו. יש צילום. קיימת הוכחה. הדבר אכן קרה. רבים היודעים על כך. אנשים הפזורים בעולם כולו, מרביתם כלל אינם יודעים אחד על קיומו של השני, צוהלים יחדיו, בתל-אביב, בצפת, ברמת הגולן, בירושלים, בלונדון, בהרי האטלס שבמרוקו – בעולם הסייבר האינטרנטי, קבוצת שִמְחָה על הולדת צאצא נוסף.
    כל שרציתי היה רגע של שקט עם נכדתי.  כאשר הגיע הרגע המיוחל פעיתי אליה, היא הסבה מבטה אלי, כלתי החלה הומה אל ילדתה, הקטנטונת הפנתה מבט סקרן ובוחן אל אִימָה, וכשאמר אביה את דבריו – התבוננה בו. התרחקתי צעד אחד לאחור והסתכלתי בהולדתה של אם, בהולדתו של אב, בהולדתה של בת, נכדה, נינה. וחשבתי כי כשהייתי "שם" בעצמי, יולדת צעירה, לא היה מרחק ביני לבין הדברים, הייתי אני האם החדשה, ללא כל מחשבה, ללא מודעות. ופתאום עלה בדעתי שכרגע נולדת גם "הסבתא" שאני, שאחריות ביצועית אינה מונחת על כתפי, ואני מתבוננת ממרחק מסוים. בעיקר חשתי התפוצצות של אהבה, אל נכדתי, שזה עתה פגשתי, אל כלתי ובני, ואל שאר בני המשפחה, החברים והעולם כולו. ורק בערוץ עמוק ונסתר זרם לו הבכי המתאבל על "המנוח
    שלי" שלא זכה, וגם העצב הזה היה חלק מאותה "התפוצצות של אהבה".
    והכל היה לי נלבב, אהוב וטוב. לרגעים ספורים, ואולי אפילו למעלה מזה.

     

    מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/13 08:02:
      ערבוביה הוא שם המשפחה שלי. יש הסובלים מכך...
        20/5/13 03:50:

      איזו עירבוביה קסומה! והמון מזל מכאן ועד עד עד.... עד בכלל  צוחק

        19/5/13 02:01:

      מזל טוב והמון!

        19/5/13 01:55:
      מזל טוב תבורכו כולכם, מדהים , תודה לך על השיתוף
        18/5/13 20:53:
      מזל טוב וסימן טוב !
        18/5/13 16:23:
      ומצד שני, כותבת לי חברתי כי נכדה נולד בחו"ל, הם שמעו את הבכי הראשון בסקייפ, וכך ליוו את ההורים הרחוקים באמצעים דיגיטליים, כאשר הגיעו לאותו חו"ל כעבור חודש, היו כבר ממש סבא וסבתא של התינוק בן החודש.
        18/5/13 16:14:
      תודה לכל המברכים, בכל הדרכים
        18/5/13 12:35:
      מזל טוב
        18/5/13 09:32:
      Welcome to the club. הי נעמי חברתנו. ראשית מזל טוב גדול גדול וחבוק ענק להולדת הדנדשונת. זהו-התחילו חיים חדשים ונפלאים שסובבים סביבה כל בוקר מתחיל בשאלות איך עבר הלילה? כל צהריים תשאלי-איך אכלה/מצצה? בערב תחכינה לערב כי עבר ובבוקר חוזר חלילה... והנכדה הציר ואתן גלגל איזה כיף! חבוקים נשיקות אהבה מרמי