את חיינו כאן עלי אדמות התחלנו בנס הנשימה הראשונה ואנו מסיימים אותו בנשיפת האוויר האחרונה שלנו עלי אדמות... שגם בו מתרחש נס.

ממש באותו השבריר האחרון הנשמה מתפצלת לשניים, חלקה הגדול 'עף' למאגר הנשמות על מנת
'לשמור' לנו על התור לחזרה...

ואילו החלק הקטן יותר שהוא החלק של התודהה עובר לעולם החלומות, עולם וירטואלי לכול דבר.

החיים בו ממשיכים 'כאילו' במציאות הקיימת.

רובכם לא יחוש בהבדל. אתם תבלו בחברת האנשים שאתם מכירים, אתם תשוחחו עמם, תתחתנו אתם
וכדומה, ממש תעשו הכול כמו שחייתם כאן. מפעם לפעם תבחינו שהדברים לא ממש הגיוניים, אבל תתעלמו מכך ובעיקר תהנו מכול רגע.

לאנשים החיים יש גוף לחזור אליו ולכן בזמן שהם מתעוררים מהחלומות שלהם, הם יעלמו מעולם
החלומות המשותף לנו...

המתים שהם כרגע 'בודילס' ואין להם גוף פיזי לחזור אליו או להתעורר אליו, לכודים בעולם
החלומות כול הזמן לטוב או לרע.

יום אחד כשיגיע תורכם, אתם תעוררו בתוך גוף של תינוק שלא יהיה מסוגל לזוז ולדבר...
סביבכם לרוב יהיו אנשים זרים שמעולם לא פגשתם. תרצו לדבר/לנשום אך רק צרחה תצא מפיכם... מפחד תעצמו את העיניים ותלכו לישון בתקווה להתעורר מ'חלום הבלהות'.

לאחר מספר ימים רובכם ישכח את עולם החלומות הוירטואלי שהייתם בו וגם את חייכם בגלגול הקודם ותתחילו מחדש את הגלגול החדש שלכם, כתינוקים חדשים לזוג הורים אוהבים...

מה שכן, עמוק בתוך הד-נ-א המחשבתי והרגשי שלכם, החוויות וההשכלה שרכשתם בעברכם הקודם ישמרו ויעניקו לכם מפעם לפעם את תחושת 'הדז'ה וו'...

מעניין שהמילה הראשונה שלנו היא: "א-בא..." והמילה האחרונה שלנו עלי אדמות היא:
"אמא!"

הקטע הוא ציטוט מאחד הפרקים מתוך 4 פרקים שהוצאו בעריכה מהספר : "אורדורה" ויוחזרו במהדורה הבאה... אי"ה