לפני זמן, כתבה מקאמיסטית כשרונית בשם אפרת שטרן מקאמה חביבה, ארוכה ומנוקדת בשם "אשה ושמה בושה". ביצירתה הארוכה, הערוכה, רבת המטאפורות והדימוים והמנוקדת למשעי, ביכתה הגברת משוררת המחאה את אובדנה של הבושה: פעם היתה אשה ושמה בושה והיום היא נבגדה וכו'. איכה היתה לזונה בושה נאמנה..... האמת, התעצבנתי. כתבתי לה תגובה והרי היא לפניכם. אני יודע שלא מגיע לי אפילו שפיצון של כוכב בעבור ה"יצירה" הזאת שלי אבל אין לי מה לכתוב לסוף השבוע המטורף שעבר עלי, תצטרכו להסתפק בתגובה העצבנית שלי מאז. לא מעניין אותי אם מתבישים או לא, מענין אותי שלא תהינה סיבות להתבייש. הבית הראשון הוא דאחקה ישנה מהקיבוץ העתיק שבצפון, סיפור על חבית מיתולוגית ששרתה בנאמנות את אלה שהתביישו להופיע נקיים בחדר האוכל בימי חול.
בקיבוץ קטן בגליל עמדה לה חבית מלאה זוהמה מראש עד תחתית וכל הנקיים מבטלת חינם מתכולת החבית מרחו את עצמם להיראות בחדר האוכל לתומם כאילו הגיעו מעבודת יומם.
אכן היתה הבושה נהדרת בזכותה למדו כל אדון וגברת להשתין בנחת במיים בועות של נודים להסוות בידיים ואילו היום צריך לטפס במעלה הסולם ואז לרסס את כולם מראש המקפצה ואוי לנו היכן הבושה כי בנינו, כה חמים היה במיים כל שנדרש, להתבייש קצת בינתיים
ורק רציתי לומר לכולנו שזה לא אני ולא את ולא אנו לא אני קיללתי בכביש ולא אתה הכית ת'איש לא את פתחת שם ג'ורה וקומבינות מלפנים ואחורה חס וחלילה לא אני לא את לא אנחנו! כל היום רק עבדנו לא נחנו שתהיה לנו חברה לתפארת מדינה מופלאה ממש נהדרת. פה ושם א'שטיקלה טריק ואם אפשר אז גם איזה שטיק וגבירתי יודעת חי שמיים איך למדנו לסתום ת'נחיריים ואם צריך, גם לעצום ת'עיניים.
|