שניטקה: הערה קצרה על הקונצ'רטו הראשון לוויולה
אקלקטיות, סימן ההיכר של תרבות תקופתנו, מבטיחה מה שאיננה בשום אופן מסוגלת לקיים: חירות. תחת חירות ממשית היא מעניקה ליוצרים וצרכנים חירות דמיונית ובמילותיו של אדורנו: "חופש סובייקטיבי באי-חופש אובייקטיבי". יצירותיו של אלפרד שניטקה מעידות על הצד האחר, הצד האפל, אם תרצו, של האקלקטיות הזאת.
אפילו מוצאו של שניטקה הוא "אקלקטי": מלחין רוסי ממוצא יהודי-גרמני. אך אם הרב-תרבותיות ופולימורפיזם מעניקה תכופות ליוצרים השתובבות נפש, עליצות של שחרור הרי שההומור השניטקאני אסור ותחום בידי מועקה ובעתה בלתי מוסברת. אמנם, שניטקה ראה לעצמו מטרה להביא יחדיו מוסיקה קלה ומוסיקה רצינית, אך הסנתזות הצורניות לא יגרמו, בטוחני, לקהל לקפץ בשמחה בכל פעם.
הטעות הרדיקלית בעניין זה היא לייחס את "העגמומיות של יצירותיו המאוחרות" לתלאות חייו, מלחין נונקונפורמיסט תחת המשטר הסובייטי הדועך, אירועי השבץ שעבר ובריאותו הרופפת. לא אומר שלכל אלו אין כלל משמעות, אך החיבור הייחודי של שניטקה בין ה"חדש" ל"ישן" איננו מנותק מאותה "עגמומיות מאוחרת" שאיננה כלל וכלל נחלתו האישית בלבד. גם אם הציטוטים מבאך ואחרים עלולים לעורר חיוך פה ושם, הרי שכשם שמוסיקאי שהאזין לו אמר לי בעבר: "זה לא באמת מצחיק". הוא אמר זאת כביקורת, אך זוהי בעיניי דווקא מעלתו של העגמומי הרוסי.
מכל מקום - הקונצ'רטו לויולה, רווי באינטנסיביות כמעט חורקת מיתרים ועם זאת מדלגת בנוחות מבהילה בין המקטעים והמקצבים, היא בדיוק "מבשרת אסון ממשמש ובא". מעלתו של שניטקה מתמצתת בדיוק בכך שהוא איננו מתענג על החופש המוסיקלי האצור בידו - משום שלא ניתן בידו באמת חופש זה. הכוחות התרבותיים הסתירתיים - אכן, הכוחות הישנים והחדשים המתקיימים בחברתנו בסינכרון מבעית, הארוס המסורס לפרצם ללא מרגוע, כל אלה נרעשים לכלל המרד שאנו מצפים לו. מרד אמנותי הוא לעולם מסורס במהותו משום שאיננו נוטל חלק במציאות שהביאה אותו לעולם. אך סירוס זה כלשעצמו מעניק כוח מיוחד, פריבילגיה חד-פעמית חסרת תחליף של מבע-כאב ישיר וחסר פשרות.
למרות שהביצוע המזוהה מכל עם היצירה הוא זה של יורי בשמט, אני ממליץ דווקא על ביצועה הנהדר של קים קאשקשיאן. |
