ראיתי היום את "ילדי השמש" - סרטו של רן טל על הקיבוץ, עליתו ונפילתו... הסרט מביא את הסיפור בצורה כל כך חזקה, לא כמאשים, יש בו זוית סוביקטיבית אבל עם איזושהי פרספקטיבה, שאפשרה גם לי - שגדלה בקיבוץ בחינוך ובלינה משותפים - לבחון ולתהות על הרעיון הזה, שפעם היה כל-כך ברור בעיני, ורק היום, כש40 שנותי הראשונות כבר מאחורי וילדי הבכור כבר עלם חמודות - רק היום אני מתחילה לזהות בדיעבד את העדר האינטימיות והפרטיות כל ימי ילדותי, ולקשרם לקושי להיפתח ולהביע רגשות באופן טבעי, כאדם בוגר. אגב, לא היתי ילדה דחויה בחברה - להיפך, היו ויש לי הורים טובים ומשפחה טובה, ישנתי טוב בלילה ואין לי זכרונות של פחד מהשינה בבית הילדים, היינו גם "קבוצה" מצויינת - היתה חברות יפה ביננו, וגם עדיין אני חושבת שהיה ויש משהו יפה ונכון ברעיון הקיבוץ - אבל הנקודה של העדר האינטימיות - בין אם לבנה, בין אדם לעצמו, בין בני זוג - וחוסר כיבוד מרחבו האישי של הפרט היא כנראה הטעות הגדולה ביותר ב"סיפור הזה", טעות שיצרה צלקת רב דורית: הורי העבירו לי את החסך הזה ואני כנראה צפוייה להעבירו גם באיזושהי צורה לבני?
|