כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/5/13 09:39:

    צטט: נערת ליווי 2013-05-25 10:36:17

    אוטובוסים הם סרטים נפלאים ומומלצים לכל מציצן שלוקח חלק בחיים.

    (עדות אישית)

     

    תערוכות גם

    (עדות שאני לא עושה מספיק)

     

    אוהבת את השזירות שלך.

    אוהבת שזירות בכלל.

     

    < לא רכילות אבל חסר לי עידכון מה שלום הפיצי!  צוחק  >

     הפיצי נהדרת, מתוקה, אושר גדול

    היות והיא קטינה היא תחת חיסיון

    הטור הבא יהיה "שום בצל שום בצל טפו טפו טפו" - ויסביר מדוע ולמה

      25/5/13 10:36:

    אוטובוסים הם סרטים נפלאים ומומלצים לכל מציצן שלוקח חלק בחיים.

    (עדות אישית)

     

    תערוכות גם

    (עדות שאני לא עושה מספיק)

     

    אוהבת את השזירות שלך.

    אוהבת שזירות בכלל.

     

    < לא רכילות אבל חסר לי עידכון מה שלום הפיצי!  צוחק  >

    0

    תערוכות במוזיאון ישראל ותיאטרון של החיים באוטובוס

    2 תגובות   יום שבת, 25/5/13, 10:18

    ''
    ''
    ''


    "שבעה חורפים" יהודית סספורטס, "בעיניים זרות: הגירה צילום והמאה העשרים"
    מוזיאון ישראל, ירושלים,
    "התיאטרון של החיים" קו אוטובוס 125 כיכר "המצבה," בת-ים – "כיכר רבין," ת"א

     

    פסענו שלובי זרוע, מתי ואני, במעבר המקורה במוזיאון ישראל. צעדנו לאיטנו באוויר המקורר, באור האפרפר שחדר מבעד ללוחות הזכוכית החלבית, עינינו אסירות תודה על המנוחה שניתנה להם מאורה האכזרי של השמש הירושלמית בבוקר אביבי. ההליכה בשיפוע המתון העולה אל הבנין המרכזי, כמו מכינה את הנכנס למוזיאון לביקור ב"מקדש האמנות". תוך כדי צעידה נינוחה בשקט שאפף אותנו נפרדנו מטרדות היומיום והרעשים הנלווים (כולל הטלפון הנייד.)
    כך הגענו לאזור בו כמעט ונסתיימה הכנת התערוכה "שבעה חורפים" של האמנית יהודית סספורטס, שחיה ועובדת כבר מספר שנים בברלין ובתל-אביב. את התערוכה הנוכחית אצרה מירה לפידות, האוצרת הראשית של אגף האמנויות במוזיאון.  הן האוצרת והן האמנית חזרו על כך כי סספורטס הביאה 60% מהחוויה, הצופה עצמו על האסוציאציות שלו – ישלים את 40% לחוויה שלו. לכן אני מרשה לעצמי לומר כי כניסה לעולם שמציגה בפנינו סספורטס עבורי הייתה כמו כניסה לעולם האימה האפל של התרבות הגרמאנית, עולמם של האחים גרים, בשחור לבן. המוסיקה שליוותה חלק מהעבודות נכתבה על ידי אחיה של האמנית – גמליאל סספורטס, והיא מוסיפה רובד מהפנט לכוח ההיפנוטי של העבודות. סספורטס נלוותה מספר שנים לחוקרים בבִּיצָה בגרמניה, צילמה את הבִּיצָה מאותה זווית בכל פעם, עיבדה וערכה את החומר לסרט ווידאו מרתק המתפקד ככתם רורשך לנפשו של הצופה. היא נמשכה לביצה הזו, אך לא ידעה
    איזו עבודה תצמח מכך.
    באולם סמוך תלויים על הקיר חמישה עשר רישומי דיו על נייר, בהשראת אותה ביצה (תמונות מצורפות) – הנושא הוא שיכחה. האסוציאציות חופשיות – איש איש ושיכחתו.
    שיאו של המיצב בעבודת הווידיאו החדשה שיצרה סספורטס שהיא למעשה הדמיה של המיצב כולו. העבודה מוקרנת על קיר ענק המאבד את "קיריותו" והופך למעין "חור בקיר" דרכו נראים הפסלים והרישומים מרחפים, כנטולי כוח כבידה, קירות נסוגים ומציאות תת קרקעית עולה. התוצאה – מעין חלל קסמים בו מתרחשים פלאים. ואולי ה"חור בקיר" הזה, הוא חלון ההצצה שלנו לתוך ראשה של האמנית, שבו בזמן מציץ גם לראשנו, שהרי האסוציאציות והמחשבות
    העולות הן שלנו, הצופים.
    המשכנו לתערוכה "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה העשרים", תערוכת צילומים אותה אצר ניסן פרז, אוצֵר עבודות הצילום של מוזיאון ישראל. בתערוכה מוצגים 200 צילומים שנעשו על ידי צלמים שהיו מהגרים בעצמם בארץ אותה צילמו, כך שעינם הייתה "זרה" הגירה, צילום והמאה העשרים". הצילומים נוגעים ללב ביופים, בלוכדם אימאז' שקסם
    למצלם המביט בעיניים "טריות", שלא כמו התושבים המקומיים, שהתרגלו למראות, ולעיתים טחו עיניהם מראות. עברתי לאיטי בין הצילומים, והם מצידם צילמו מקום עמוק בתוכי, בת של מהגרים. באחד הצילומים נראה מהגר, שטיח או שמיכה מגולגל על שכמו, וסל גדול בידו, וברור שזהו כל שיש לו עלי אדמות. ופתאום חשבתי שהורי הגיעו ארצה מהונגריה בשנת 1946, ואפילו "רכוש" כזה לא היה בידם, ואילו ילדיהם של בני דורי, כבר הספיקו "לרדת" מהארץ, ולחזור עם מכולה עמוסת כל טוב מאמריקה.
    ונזכרתי בנסיעתי יום קודם באוטובוס, קו 125, שהביא אותי מכיכר "המצבה" בבת-ים, דרך שדרות ירושלים ביפו, רח סלמה ודרום תל-אביב, עד ל"כיכר רבין" בתל-אביב, מרבית הנוסעים היו מהגרים. ניתן למפות את הגיאוגרפיה האתנית
    לפי העולים לאוטובוס - יוצאי רוסיה בבת-ים, יוצאי אתיופיה ביפו ג', ערביות בשדרות ירושלים ביפו, סודנים בדרום תל-אביב, בשולי הכביש, לצידי האוטובוס דיוושו במרץ רוכבי אופניים סיניים. האוטובוס עצר ליד "קמפוס ביאליק-רוגוזין" בשכונת פלורנטין. חבורת בנים שיחקה בכדור, נראה שלא היו שם שני ילדים מאותו מוצא. באתר האינטרנט של הקמפוס כתוב כי בבית הספר לומדים ילדים מ 48 ארצות מוצא שונות. באוטובוס התלוננה ישראלית קמוטת פנים, לעובדת במחלקת קוסמטיקה שנסעה למקום עבודתה, כי הקרם שמכרה "אינו עוזר". המוכרת, במבטא רוסי כבד, פיתתה אותה לחזור ולקנות קרם יקר מאד, שעכשיו הוא במבצע ,"וצריך לשים כל יום." שתי אתיופיות מבוגרות  פטפטו באתיופית, כנראה. גבר שחור בחולצה וורודה דיבר בטלפון בשפה שאיני מזהה. גבר ואישה עמדו אחד ליד השני ושתקו, בפיליפינית, כך נראה לי. מכיוון הנהג נשמע דיאלוג צעקות של שתי נוסעות – "מגיע לך... מגיע לך.... חוצפנית.... ראית אותה?" התיאטרון של החיים בסצנת יום זעירה.
    בדרך ליציאה מהמוזיאון   חזרתי ועברתי ב"שבעה חורפים." שמתי לב ל"עינה הזרה" של סספורטס  המביטה בביצה הגרמנית, מראה זר ומוזר לעין הישראלית (סספורטס גדלה באשדוד), ובכל זאת, משהו בנוף השחור, המאיים, היה מוכר. אולי זאת גרמניה? אולי ההגירה? אולי פשוט ההצצה למקום האפל בנשמתו של האדם באשר
    הוא אדם, ללא קשר למקום בו נולד וגדל?

    שתי התערוכות מעינינות, מרגשות ומומלצות מאד, וכן גם קווי האוטובוס בהם פועל תיאטרון של חיי היומיום (יש מיזוג אוויר.)



    דרג את התוכן: