ישנה עובדה אחת מסוימת, שעצם קיומה, ידוע לרבים אבל הם, אנחנו, מתעלמים ממנה ומנסים שלא לזכור אותה במהלך הימים שעוברים עלינו. העובדה הזו קשורה בתודעתנו בעיקר בכלבים. הידידים הטובים ביותר שלנו. כלבים רבים לא מעוקרים, מביאים לעולם שגרים רבים של גורים, שגם הם בתורם, מביאים גורים נוספים וחוזר חלילה. אגודות "צער חיים" לסוגיהן, אינן מסוגלות לקלוט את עשרות ומאות אלפי הכלבים שלא מאומצים, קולטות אותם לתקופה קצרה ובסופו של דבר, משמידות אותם. מידי שבוע מושמדים עשרות ואפילו מאות כלבים, בידי אנשים שחרטו על דגלם את מסר אהבת החיות. הכלבים מושמדים באמצעות זריקת רעל, תא גזים, ירי מסמר בראש ועוד שיטות שונות שנועדו להפטר מבעיית ריבוי הכלבים, החתולים, האוגרים וכל השאר, בדרך זולה, יעילה ומהירה. מזכיר לכם משהו? בשלב מסוים, ההיסטוריה מלמדת, כנראה נתעורר ונכה על חטא. נגיד שלא ידענו, שלא תארנו לעצמנו את ממדי האסון, שלא האמנו שבני אדם נורמטיבים ותרבותיים, מסוגלים למעשים כאלה. נגיד גם שלא חשבנו שזה יועיל, בסך הכל יש לנו רק קול אחד.מה אנחנו מול מכונת ההשמדה שלנו, שאנחנו יצרנו. מה יכולנו לעשות? יכולנו אולי, לתת מקלט לאחד, שניים או שלושה, אבל מה זה שלושה לעומת המאות והאלפים? מזכיר לכם משהו. בטוח. אז בואו נפתח להם את שער המקלט. בואו ונעשה עבורם את מה שלא עשתה ההיסטוריה. בואו נתן להם לחיות. לא כמו ההצהרות המזוייפות של אגודות ה"הוצאה להורג בעל כורחן", אלא באמת. מקלט אמיתי. בואו נבקש מהמדינה שלנו לעשות שני דברים בחוק, אפילו, שלושה:
אם אתם חושבים שזה רכרוכי מצדכם לחשוב כך או להרגיש הזדהות עם הכתוב, אל. היום כולנו יודעים שלחיות יש תבונה ונשמה. כולנו יודעים שהן חשות צער ושמחה, שהן אוהבות, שונאות ופוחדות, בדיוק כמונו. כמוכם. דמיינו לעצמכם לרגע, את החלחלה והפחד המשתקים שאוחזים בכלבים ובגורים שנערמים אחד על השני בתא הגזים, דקה לפני הזרמת הגז למכל. את הידיעה הפנימית המצמררת שהם הולכים למות ואת היללות המבוהלות בזמן שהגז חודר למכל בשריקה שקטה, מפחידה וכל כך סופנית. הציבו לרגע במקומם, אנשים וילדים. רק לרגע. זו מחשבה מפחידה. אחר כך הגופות הסמרטוטיות הרופסות שנגררות החוצה, שנערמות חסרות תנועה, זהות או חיים. זה חייב להזכיר לנו משהו. חייבים להתעורר. שלא לומר, לא ידענו. |