אור לבן וצחור מסביב, אני מתהלך בשביל שמוביל אותי הישר לפנטזיה המינית שלי.

"אני מת?" אני שואל אותה, היא רק מנידה בראשה לשלילה, "עדיין לא, אתה בתרדמת." היא לוחשת, "כמה זמן אני כבר ככה?" אני שואל אותה, "שלושה ימים, עשר שעות ושש דקות." היא אומרת, ואז אני רואה את הפה שלה נפתח, אבל אני מרגיש שכואב לי לשמוע את מה שהיא אומרת, מה שאני מצליח לשמוע בחצי אוזן זה: "..מן להת..רר, ..כאל!"

ואז אני פוקח לאט את העיניים, אני מגלה שאני בבית חולים מחובר לאינפוזיה, אני רואה שבצד אחד של החדר שעון הקיר מורה על השעה 3, ויש אור בחוץ, אז אני מבין שהשעה שלוש בצהריים.

"היי, מיכאל." אני מסובב את הראש שלי... מיטל? מה היא עושה כאן?!

"מה את עושה כאן?" אני שואל אותה, "אלי התקשר אליי מודאג, הוא אמר שניסית לפגוע בעצמך." היא עונה לי, ואני רק מסתכל על הקיר וחושב לעצמי כמה אני לא רוצה שהיא תהיה פה, לא עכשיו בכל אופן... "כמה זמן את כבר כאן?" אני שואל אותה, "משהו כמו יומיים וחצי, הפחדת המון אנשים, מיכאל." היא אומרת, "אני כ"כ לא צריך את הביקורת הזאת עכשיו, ובמיוחד לא ממך." אני אומר לה, והיא רק מוציאה את הפתק שחברה שלי לצוות כתבה לי על לילך ואומרת, "היא בטח הייתה ממש יקרה לך אם ניסית להתאבד בגללה." וזורקת את הפתק לעברי ובאה לעזוב, ואני כדי לעקוץ אותה אומר לה, "התברר לי שהיא בכלל לא שונה ממך." אבל היא לא אומרת כלום ועוזבת.

לא עובר הרבה זמן ואלי נכנס, "אתה כועס עליי, נכון?" אני שואל אותו, "לא, אחי, אבל בנאדם, אתה רגיש מדי, אתה חייב להתחזק, היא רק עוד בחורה, אתה חייב להסתכל על דברים אחרת." הוא אומר לי, "לילך הייתה פה?" אני שואל אותו, והוא רק מניד את ראשו לשלילה, "מצטער, אחי. אבל נועה באה לבקר אותך הרבה פעמים. יש לה הרבה רגשות אשם." הוא אומר, "אכפת לך להתקשר אליה ולהגיד לה לבוא?", "אין בעיה, אני אתקשר אליה עכשיו." הוא אומר והולך.

עוצם את העיניים, משעין את הראש לאחור, ופוגש שוב את הפנטזיה המינית שלי.

"איך אתה מרגיש?" היא שואלת אותי, "כואבת לי הבטן, אבל לפחות אני לא מת." אני אומר לה, "אלי צודק, אני אולי באמת לוקח דברים בצורה קיצונית מדי." אני אומר לה, "אני מסכימה, תראה אותה כמישהי ששכבת איתה, היה לך כיף לדבר איתה, ועכשיו היא עזבה ותמשיך הלאה לאט לאט עד שתמצא את האחת." היא אומרת לי.

פוקח את העיניים, נועה יושבת ליד המיטה שלי מלאת דמעות, "אמרו שתתעורר, אבל לא האמנתי לרופאים. איך אתה מרגיש, מאמי?" היא שואלת, "כואב לי קצת בבטן, אבל הייתי אידיוט. את כתבת את הפתק הזה, נכון?" אני שואל אותה, "לא, מיכאל, באמת שזאת לא אני, ויותר מזה, אני לא יכולה לחשוב על מי כן כתבה. ואגב, זה לא הכתב שלי, אתה יכול לבדוק." היא אומרת, "אני מאמין לך." אני אומר לה ומחייך, היא מחייכת אליי בחזרה, "ניתקתי קשר כי ראיתי שטוב לך, וגם אלי הורה לי לשמור ממך מרחק, אבל תדע שממש התגעגעתי אלייך." היא אומרת.

אז אולי אני באמת צריך להיות קיצוני, אבל מצד שני זה מה שאני אוהב בי, מצד שלישי באמת עשיתי צעד מטומטם שאסור לי לעשות שוב.

הגיע הזמן להסתכך מתחת לאף, זה לא יכול להיות כזה נורא.