על הבכי
זמן רב שאני מתכנן לכתוב על הנושא "בכי ואני" או "אני ובכי". האמת שאני פשוט רוצה להעלות את הדברים על הכתב כדי שיהיו מתועדים ביומן האישי שלי, בזה שחשוף לכולם.  למזלי, גם צחקתי והצחקתי הרבה. ואז פרצה המלחמה, כשהייתי בן 12, וגיורא הוכרז כנעדר. אולי בגלל היעדר החוויה הנורמאלית במצבים אלה - דפיקה בדלת, הודעה רשמית על נפילת החייל, לוויה, שבעה – ואולי בכלל בגלל אופיי המוזר, מרגע זה לא הזלתי עליו דמעה. זה לא שהפסקתי לבכות ולהתבכיין על דברים אחרים, אם כי גם בגזרה זו נרשמה ירידה דרסטית בהיקף הדמעות ומקרי הבכי. באותם מקרים שעדיין כן בכיתי הייתה נועצת בי אמא שלי מבטים כאלה, עד שבאחת הפעמים ביטאה סוף סוף את מה שחשבה: "על גיורא לא בכית אף פעם אחת, אז על השטות הזו אתה בוכה?" בגחליליות אני מספר על הרגע ההוא, בחודש מרץ 1985, שבו אני יושב בחדרי בגסטהאוז בקטמנדו, חוזר במחשבותיי אחורנית אל תקופת הילדות והנערות, נעצר בתחילת המלחמה, מתחיל להתרכז בגיורא ובכל הסיפור המפותל של היעלמותו המסתורית, ולפתע פתאום מוצא את עצמי בוכה עליו. כמו שאני אומר שם בפס הקול: "בתחילה בשקט, אחר-כך בקול". מרגע זה ובמשך שלושה שבועות בהם לא עזבתי את חדרי (מלבד ירידה יומית לרחוב למטה כדי לקנות משהו לאכול) - איני מפסיק לבכות. רואים את התמונה הזו? תאמינו לי שהיא אותנטית לגמרי. צולמה שם בחדר במהלך שלושת השבועות האלה. כבר מההתחלה ולכל אורך המסע למזרח צילמתי ותיעדתי את הסביבה ואותי במצלמת אולימפוס אוטומטית קטנה וסרטי שקופיות. בתמונה הזו אני מצלם את עצמי.  ומאז נפרץ מעיין הדמעות. על גיורא – אני בוכה בכל הזדמנות. קיטורים סתמיים הצטמצמו למינימום, אבל דמעות מציפות אותי מכל שטות מרגשת, ובכל אירוע מרגש או דרמטי. פעם עוד הייתי מנסה ואף מצליח להסתיר את הדמעות, אבל משלב מסוים פשוט הפסקתי והתחלתי אפילו ליהנות מרגעי איבוד השליטה האלו. אני מסוגל להזיל דמעות במהלך שיחה עם תיכוניסטים לאחר הקרנה של גחליליות, או בשיחת אחד על אחד עם חבר, ידיד ואף זר. לרגעים בודדים אני אף מתמכר לתחושה ומנסה לספוג אותה עד תומה. אבל הכי הרבה אני בוכה כשאני לבד. אני מסוגל לשבת מול המחשב, עסוק בעריכה או סתם בשוטטות אקראית, להיזכר במשהו מסוים – ולהיות מוצף מייד בדמעות. לפעמים אלה מחשבות משתנות, ולפעמים אלה דברים קבועים. לאחרונה זה קורה לי בכל פעם שאני חושב על חבר קרוב שנאבק במחלת הסרטן, ותמיד זה קורה לי כשאני חושב על דברים מסוימים הקשורים לגיורא. כשאני לבד אני לא צריך לעצור את הבכי ולכן אני נותן לו להשתלט עליי – ממש לכמה זמן שרק ירצה. פעמים רבות הוא בא והולך. במרבית הפעמים הבכי קצר, מין פרץ כזה של דמעות – וזהו. כשאני עם אחרים – עם כמה שהם אמפאטיים אליי – אני מנסה לעצור אותו כמה שאפשר, אבל כשהבכי כבר מתחזק עליי ואני מתחיל לדבר בקול שבור – זה הרגע שבו אני נעצר, מנגב טוב טוב, מנסה ולפעמים גם מצליח להשתלט על עצמי, וזהו, להתקדם הלאה. למזלי, אני גם צוחק ומצחיק אחרים. הרבה.  |