כיווץ כזה פנימי..
וגל של הדף נהדף מהפנים , אל החוץ.

תנועות שרירים בלתי נשלטות המונעות ע"י רפלקס.
מממ..
אולי זו הנשמה.
הגלים הללו..
כמו דוחקים ומנפצים את המסיכה החיצונית .
סודקים אותה..
היא מתפוררת.

כמו שמעט אור..

מעלים הרבה חושך.
כל שיהוק כזה של עצב שמבעבע..
כמו מכת פטיש הסודקת בכיסוי עשוי גבס..

כאב זה משהו לא הגיוני.
יש לו חוקים משלו, לוח זמנים משלו.
הוא כל כך לא מתחשב.

אם את החושך מנצח האור.
אז אולי המר ינוצח ע"י המתוק.

אקח קוביית שוקולד.

למרות הבחילה, למרון הרצון להקיא.
אם הרפלקס ינצח, ובכל זאת אקיא..
אדע שהקאתי מתוק.
גם אם אחוש אותו מר.

זה מעניין להביט במראה בזמן כאב.
איך הכאב מכתיב לשרירים את צורתם.
הכל משתנה..
ההבעות..
העיניים שמתכווצות.
הנה..

כך נראה מבט של סבל..

רגע.
אולי בכח?
הריי כאב זה כח..
אם אגרום לשרירים המכווצים שמעצבים לי מראה שונה
להתנהג כאילו הם שמחים?
כאילו אין כאב?
זה אולי יכאב אחרת..
כח מנצחים בכח..
כמו שחושך מגרשים עם אור..

רגע.
מה בכלל כואב ואיפה..
הכל מיטשטש.
זה כאב פיסי?
כן.
זה כאב נפשי?
מממ..

כן..
בגלל זה גלי ההדף הפנימיים.
מי מכאיב למי?
מי התחיל קודם?

הופה..
דמעות.
דמעות זה טוב.
זה נוזלים.
זה כמו התוצר הסופי של האורגזמה.
אחרי ההתכווצויות יש רטוב רגיעה
ונעים.
דמעות זה מלוח.

יופי
עכשיו אפשר כבר להנות שוב מהמתוק.
קוביית השוקולד מתוקה לי.
הנה חיוך בלי מאמץ.
הכח הלך לנוח.
לבנות ולשפץ את המסיכה שנסדקה.
הריי יש גם מחר..