אינטרסים רבים דוחפים את הפסיכולוגיה הקלינית להתעמק בהפרעות הנפש מההיבט הרגשי בלבד, ולבטל את הפן הביולוגי שבהן. תגובה לטור דעה של יאיר צבעוני מהארץ, ה-26.5.2013.
לאחרונה התפרסם ב"הארץ" כי חוקרים ישראלים פיתחו שיטה לאבחון סכיזופרניה באמצעות דגימת תאי עצב מהאף. פיתוח זה נשען על ההנחה כי סכיזופרניה, על אף שרבים ממאפייניה נפשיים והתנהגותיים, היא מחלה ביולוגית הניתנת לאבחון באמצעים מדדים פיזיולוגיים, ומבחינה זו מוגדרת היטב. בדומה למחלות אחרות, כמו סרטן לדוגמה, מתייחס המונח סכיזופרניה למספר הפרעות (או להפרעה בעלת מספר אפשרי רב של ביטויים) בעלות מאפיינים בסיסיים משותפים. לפי הגרסה החדשה למדריך ה-DSM של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, למשל, על מנת להגדיר אדם כסכיזופרן, דרוש אוסף של מרכיבים התנהגותיים, חלקם חיוביים (מרכיבים שישנם אצל החולה ולא מופיעים אצל אנשים בריאים - הזיות, דלוזיות, ובגרסה החדשה גם מצבי רוח קיצוניים) וחלקם שליליים (פגיעות ביכולות כמו רגש, דיבור, מוטיבציה וכדומה), שלא נובעים ממקור ברור אחר (לדוגמה דכאון או סמים).
למרות ניסיונו הדמגוגי של צבעוני להציג את הסכיזופרניה כמצב רגשי חולף בדומה ל"אהבה", "עצבנות" או "שנאה" ש"לא ברור... האם בכלל אפשר לכנותה מחלה", סכיזופרניה היא מחלה כרונית קשה, נבדלת (יחסית) מאבחנות אחרות ובעלת רכיבים ביולוגיים ברורים. עבור כל אדם הנטייה לה או נוכחת או נעדרת. לא מצב רגעי שמתחלף. טענתו ש"אין מודל חיה לסכיזופרניה" היא שקרית או מוטעית. מחקרים רבים בסכיזופרניה אצל בעלי חיים תרמו רבות להבנתו את המאפיינים הביולוגיים של המחלה ובכך קידמו אפיקי מחקר חדשים לתרופות או אפילו חיסונים.
זה נכון שבמצבים מסוימים קשה להפריד בין סכיזופרניה להפרעות אחרות, אולם ישנם מצבים רפואיים רבים שההבחנה בינם לבין אחרים, או אפילו בינם לבין מצבים נפשיים שונים קשה. אין בכך "הוכחה" להיותו של המצב נפשי או לא ביולוגי בבסיסו, ואת זאת כושל צבעוני לראות.
בפסקת הסיום אומר צבעוני שהתומכים בפסיכיאטריה ובניסיון להבין ביולוגית את מורכבות הנפש האנושית הם חברת התרופות והקושי להכיר בחוסר ידע. בכך, עושה צבעוני נזק אדיר למטופלים הפסיכיאטריים, ולאלו שאמורים להיות כאלו. הצגתן של התרופות הפסיכיאטריות כמשהו "אסור" או "פסול", גורמת לנזקקים רבים לסבול סבל מיותר, שיכלו להמנע ממנו, במקביל לכל טיפול אחר, לו היו נוטלים אותן.
כוחות רבים דוחפים להתייחסות לתרופות כפוגעניות ואזכיר כאן רק שניים: האחד הוא קהילת המטפלים הנפשיים. עם השנים, מצליחות יותר ויותר תרופות המטפלות במצבים "נפשיים" לחדור לשוק ולעזור לאנשים בתחומים שונים. תרופות נוגדות דיכאון, הפרעות קשב, חרדה וכדומה שכיחות היום, והדבר בא על חשבון טיפולים קליניים. לעומת המחקר בפסיכולוגיה הקלינית, למחקר הפסיכיאטרי הוכחות יעילוּת רבות. מחקרים רבים, מצד המתנגדים לפסיכיאטריה, מצד חברות תרופות והחברות המתחרות להן, ומצד אנשי אקדמיה נטולי אינטרסים (יחסית) מראים שוב ושוב את ייתרונותיהם של הטיפולים התרופתיים על פני פלסיבו (טיפולי דמה), והעולם הקליני חושש מהחלפת הטיפול המוכר בטיפול תרופתי.
מחד, קיים הסיכון שההפרעה הרגשית היא ביטוי של הפרעה אחרת, ובכך מטשטשת התרופה את יכולת זיהוי הבעיה השורשית. מאידך, לפעמים הטיפול התרופתי מספיק, ובלי הרקע הביולוגי להפרעה, יכול האדם לצאת מהמצב בו היה ולחזור לתפקד כרגיל. כמו בכל מחלה או הפרעה, חשוב מאוד שתרופות כאלו ילקחו לאחר התייעצות עם רופא (פסיכיאטר, במקרה זה) ותחת השגחתו, בין היתר בכדי שיוכל להבדיל בין שני המצבים, ולהפנות לטיפול המשך מתאים במידת הצורך. אולם אין בכך בכדי לטעון שהתרופות "מסוכנות" או "פוגעות בנפש האדם". כוח נוסף הוא הקושי להכיר בדלות הנפש. הצורך להתייחס לנפש כיישות נשגבת, שאינה חלק מהגוף, המח או העולם הפיזיקלי בכלל, הוא צורך עתיק, שההשענות עליו אשמה בהאטת המחקר ובמקרים מסויימים גם בחבלה מכוונת בקדמה. ההסתכלות המחקרית על הנפש ועל האנושיות מאפשרות לנו להסתכל מהצד על מצבים שקודם היו לא ברורים ולטפל בהם, תרופתית או התנהגותית (ובכלל זה גם טיפול קליני). חשוב לזכור שאין בעובדה שהמדע לא יכול לספק תשובות להכל, עילה לביטולו או להתעלמות ממצאיו. תמיד ישארו שאלות נוספות, שלתשובות אליהן לא יהיו לנו את הכלים המדעיים בכדי להגיע, אך ההסתכלות המדעית מאפשרת לנו להתקדם לכיוון הבנה מלאה יותר ובריאה יותר של הנפש ושל עצמנו, להתנער מאמונות תפלות ולהמנע מסבל מיותר.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. |