בדרך הביתה כבר התחלתי לרחם על עצמי. עדיין חשבתי בצורה הרגילה שלי. בצורה הפרקטית שלי בה אין זמן לנשום באמת, אבל באמת. מה אני אעשה עכשיו ארבעה, חמישה אולי שישה שבועות?! אני, עם כל השאיפות והנשיפות שלי לפחות 3 פעמים בשבוע. ההתמכרות הזאת להרגיש את הגוף כי מה עוד גורם לי להרגיש חיה? אבל האמת היא שהעצירה הזאת, הישיבה המואלצת שנפלה עליי ביום בהיר אחד אחרי לילה רטוב, פתאום התחלתי לנשום באמת.

בגיל 36 הייתי צריכה לחזור לבית של אבא ואמא כדי לנשום. כדי לאפס ולהתאפס.

בשיחה עם אמא לפני כמה ימים היא אמרה -

"בואי אני אגלה לך סוד רונה, גם כשאנשים ביחד הם לבד, כולם לבד. רק עם אמא שלי לא הרגשתי לבד." 

בואי אני אגיד לך סוד, אמא. גם כשאני איתך אני לא מרגישה לבד. משהו מתמלא בי, ואני מוגנת.

אז זה העניין? חזרה לרחם? למקום שלא צריך להילחם בו עם אף אחד ובמיוחד לא עם עצמך?

רציתי שינוי לא? משהו שיטלטל אותי. הנה הזדמנות להתחיל מחדש. ובכן משהו אחד חייב להשתנות,

וממש עכשיו הבנתי מהו.

אני צריכה להיות אמא בעצמי כדי שמישהו פעם לא ירגיש לבד.