בגני הילדים המאולתרים של העובדים הזרים בתל-אביב שוהים כ-700 ילדים מגיל ינקות ועד לגיל של שש שנים במשך שעות ארוכות, לעיתים מעל 12 שעות ובתנאים פיזיים קשים וצפיפות גדולה. המבנים אינם בטיחותיים ואין בהם אף תנאים מינימליים כמו חצר וציוד בסיסי. בנוסף, אין פתחי מילוט ואין אמצעים להתגוננות מפני שריפות וזה מהווה סכנה בטיחותית לילדים. הצפיפות גבוהה ומכיוון שאין אוורור יש אחוז גבוה של מחלות וזיהומים ול-40 אחוז מן הילדים האלו אין ביטוח רפואי כמו שאר ילדי ישראל. הנטל הכספי במקרה של אירוע רפואי נופל על ההורים.

גני הילדים סובלים  גם ממצוקת כח אדם קשה. במקרים רבים ישנה גננת אחת המטפלת בקרוב ל-30 ילדים. הילדים נמצאים במצב מתמיד של הזנחה פיזית ורגשית וחסך חמור במגע ותשומת לב הדרושים להתפתחות תקינה של הילד. התינוקות הרכים למשל נמצאים במשך כל שעות היום בלולים מבלי כמעט שיגעו בהם ומבלי אפשרות לזחול. מלבד לטיפול הבסיסי שכולל האכלה והחלפת חיתולים, כמעט ולא זוכים הילדים לגירוי או העשרה. באחד מן "הגנים" ילדים חפרו בורות בקירות מרוב שעמום ובגלל שאין להם במה לשחק. תופעות אלו יוצרת עליה מתמדת של אלימות בקרב הילדים.

לאחר הגירוש המסיבי של משטרת ההגירה בשנים האחרונות הצטמצם מספר העובדים הזרים הבלתי חוקים בעיר תל-אביב ממאות אלפים לכ-30,000.

העובדים הזרים שהגיעו לישראל ממדינות המזרח הרחוק ואפריקה בעיקר, באו לישראל לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 כדי למלא את החלל הריק שהותירו העובדים הפלשתינים. החוק אמר כי עובד זר יהיה בעל אשרת כל עוד הוא עובד אצל המעסיק ששכר אותו. החוק הזה בא בגלל לחץ שהפעילו המעסיקים כדי למנוע תחרות בשוק ובכדי שהעובדים הזרים לא יעברו למעסיק אחר שמציע להם יותר כסף. אבל העובדים עברו לעבודות מכניסות יותר, ירדו למחתרת והפכו לעובדים לא חוקיים.

הגירוש המסיבי הזה ובמיוחד של ראשי הקהילה הזרה ומרבית הגברים, במחשבה כי בעקבותיהם ילכו גם הנשים והילדים, הביא בשנים האחרונות לפירוק משפחות ולשינוי במאפיינים של קהילת מהגרי העבודה חסרי אשרות השהייה. בארץ נותר בעיקר ציבור גדול של  נשים חד הוריות. נשים אלה עובדות, במשך מרבית שעות היום, לעיתים 10 ואף 12 שעות, בעבודות פיזיות ואת מרבית כספן הן שולחות לארץ המוצא שלהן על מנת לתמוך במשפחותיהן הכוללת בעל, ילדים ומשפחה מורחבת. במקביל אותן נשים צריכות להתמודד עם המשימה המורכבת של גידול ילדים בתוך מציאות חיים קשה הכוללת בידוד חברתי וניתוק ממקורות של תמיכה משפחתית וקהילתית. בגלל חוסר זכויות בסיסיות של העובדים הזרים לשימוש במסגרות הציבוריות שהמדינה מעמידה לטובת הילדים בגיל הרך (ילדי עובדים זרים זכאים להשתלב במסגרות של גן עירוני רק החל מגיל שלוש), כדוגמת מעונות ויצ"ו ונעמ"ת ומכורח המציאות החברתית הקשה בה הם נמצאים, הוקמו במסגרת הקהילה מסגרות של "גנים". גני הילדים האלו מנוהלים על ידי נשים מהקהילה הזרה במטרה לתת פתרון לילדים במהלך שעות העבודה הארוכות של ההורים במקום שישארו לשמור עליהם או כדי שלא יסתובבו באפס מעשה ברחובות. אבל פתרון זה לא היה מספק אף אמא ישראלית.

בעיריית תל-אביב החליטו לטפל בבעיה ההולכת וגדלה. ביולי 1999 החליט ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, על הקמת מסיל"ה, מרכז הסיוע והמידע השייכת למינהל השירותים החברתיים, אגף דרום בעיריית תל-אביב-יפו. תמר, מנהלת מסיל"ה אומרת כי "אנו פועלים בכל דרך, על מנת לעורר מודעות בקרב קובעי מדיניות למצוקת מהגרי העבודה בעיר. ביקרו אצלנו שרים, חברי כנסת, השתתפנו בוועדות שונות בכנסת, הצגנו את דברינו בפני וועדות שונות במשרדי הממשלה השונים וכל זאת מתוך אמונתנו ותפישתנו המקצועית האומרת כי לא ניתן להתעלם מצרכיהם האנושיים הבסיסיים של בני אדם המתגוררים בעיר, וכי התעלמות מהצרכים רק תגרום נזק".  בתחום הגיל הרך בקרב הקהילה הזרה, עוסקת מסיל"ה בשיפור המצב במסגרות הגנים, איתור וטיפול בילדים בסיכון, טיפולים משפחתיים ועוד ובתחום ההתנדבות בהפעלה, פיקוח והדרכה של כ-150 מתנדבים בתחומים שונים בהם הפעלה בגני הילדים.

עוד היא מוסרת כי "מפעילות הגנים לא בחרו בעיסוק זה מתוך כישורים נאותים דווקא לטיפול בתינוקות אלא מתוך כורח ונסיבות החיים שהובילו לכך. העיסוק האינטנסיבי בטיפול בילדים קטנים לאורך שעות רבות בתנאי דוחק וצפיפות מוביל לשחיקה רבה של המטפלות ובחלק מהמקרים גם לתופעות שליליות ומדאיגות כמו שימוש באלימות כלפי הילדים, הפחדה ואיומים. על מסגרות אלה של גני ילדים מאולתרים לא חל שום פיקוח והם אינם נהנים משום תמיכה כלכלית מטעם גורם ממסדי כלשהו". היא מוסיפה ואומרת כי "לא נגזים אם נאמר, כי אנו משוכנעים כי רובם המכריע של התינוקות והפעוטות השוהים במסגרות אלו עונים לקריטריונים של ילדים בסיכון, מעצם היותם מידי יום, במשך מרבית שעות היום במסגרת המזניחה אותם הזנחה פיזית ורגשית ומעכבת את התפתחותם באופן חמור".

מקרה כזה אפשר לראות אצל פלישיה (שמה המלא וגילה שמור במערכת), גננת ואם לילד שנמצא איתה בגן. פלישיה היא עובדת לא חוקית מגנה שבאפריקה שהגיעה לישראל לפני כ-15 שנה כתיירת והחליטה להשאר בישראל על מנת לעבוד. הגן של פלישיה נמצא בדרום תל-אביב בדירת ארבעה חדרים שהיא שוכרת. בגן נמצאים בכל יום כ-34 ילדים בטווח הגילאים של שלושה חודשים ועד שש וחצי שנים וממוצא שונה כמו יוצאי אפריקה, המזרח הרחוק ואף ערבים ויוצאי ברית המועצות לשעבר המגיעים לגן בגלל המצב הכלכלי של הוריהם. הילדים נמצאים ב"גן" לאורך רוב שעות היום ובמקרה של ילדים שהוריהם נעצרו על ידי המשטרה, היא דואגת להם במשך ימים עד לשחרור הוריהם. הבית מוזנח ומלוכלך למרות שפלישיה מקפידה לשמור על ניקיון והיגיינה. לילדים הגדולים אין במה להתעסק רוב היום והם משחקים בינם לבין עצמם. לילדים הקטנים יותר, קונה פלישיה דפים וטושים על מנת לפתח את היכולות שלהם ואילו התינוקות נשארים בלול רוב היום.

פלישיה אומרת כי גם התזונה של הילדים בכי רע בגלל שלהורים אין כסף לשלם. היא טוענת כי לעיתים קרובות אינם יכולים ההורים לשלם לה והיא בלית ברירה מסכימה שישלמו לה במועד מאוחר יותר. פלישיה עוד אומרת כי היא קונה את המזון לילדים מכספי ההורים אך לעיתים קרובות היא מוציאה מכספה שלה "רק כדי שהילדים לא יהיו רעבים".

עד שמסיל"ה נכנסה לתמונה היתה פלישיה לבדה וטיפלה בילדים ללא עזרה מבחוץ.

חלק מאותה תמיכה בנוסף לכסף, צעצועים ומזון הוא שליחת פלישיה וגננות אחרות להתלמדות במכללת סמינר הקיבוצים. בין השאר הן קיבלו הכשרה של גננת ומורה של בית ספר יסודי והכשרה של עזרה ראשונה. פלישיה טוענת כי מאז שמסיל"ה החלה לעזור, המצב השתפר מאד. הגן מקבל בין שתים לארבעה עבודת סוציאליות ביום כחלק מההכשרה שלהם בלימודי חינוך, דבר המקל מאד על עבודתה של פלישיה בגן.

מהדו"ח שהתקבל על ידי מסיל"ה רואים כי ההורים לא שולחים את ילדיהם שעברו את גיל שלוש לגנים ישראליים ולכך ישנם כמה גורמים. הראשון הוא בעיית הרישום לגנים. בגלל שההורים עסוקים במשך רוב היום בעבודתם הקשה, הם מנותקים מהסביבה ומהקהילה ואינם מודעים לעיתים קרובות לזכויות ילדים והמפגש עם הבירוקרטיה המערבית שאותה אינם מכירים וקושי השפה מקשים עליהם זאת. הסיבה השניה לכך היא שההורים אינם רושמים את ילדיהם לגנים היא הקושי בהשתלבות בגן ישראלי. הטענה היא כי מפגש כזה של ההורים והילדים עם הגננות הוא לעיתים קרובות מפגש ראשוני עם מסגרת ישראלית ודרישות לא מוכרות כגון שעות פעילות שונה, עמידה בלוח זמנים ועוד. "עבור הילדים ששהו קודם במסגרת של בייביסיטר שבה לא היו כלל סדר יום והרגלי חינוך כמו האכלה, משחק והפעלה, מדובר במעבר חד ורווי בקושי, במיוחד בכל מה שקשור למשמעת כמו ישיבה בריכוז והרגלי הפעלה. עבור הגננות הישראליות מדובר במשימה מורכבת ביותר. הן נדרשות לעבוד מול אוכלוסייה רב תרבותית של ילדים והורים שכל אחד נושא עמו את המרכיבים הייחודיים שלו, מנהגים, דרכי חינוך, קודים התנהגותיים וכד'. בנוסף, נתקלנו בבעיה קשה של תקשורת, שכן חלק גדול מהגננות אינן דוברות אנגלית והילדים דוברים כמעט רק אנגלית". עוד עולה מהדו"ח כי גם אם היו הולכים אותם ילדים לגנים הישראליים, היו חוזרים הילדים לגנים המאולתרים בגלל סגירתם בסביבות אחת בצהריים ואילו ההורים מסיימים את עבודתם בשעות הערב המאוחרות.

כשבודקים את מצב הילדים של העובדים הזרים בישראל, רואים בדו"ח שנמסר ממסיל"ה כי כמעט ולא נמצא ילד מקרב קהילת מהגרי העבודה שלא ניתן לאבחן אצלו עיכוב התפתחותי ביחס לילד ישראלי וקיימים שעורים גבוהים של ילדים שקיימים אצלם פערים של שנים ביחס לבני גילם. צוות הגיל הרך איתר במסגרת הגננות של הקהילה עשרות ילדים עם עיכובים התפתחותיים הזקוקים לשירותי אבחון ושיבוץ במסגרות החינוך המיוחד.

נקודת אור נראה בגן הילדים שהוקם לפני כשנה על ידי מעון "יוניטף" לילדים של מהגרי עבודה הפועל בשכונת התקווה בתל-אביב המכיל כיום כ-50 ילדים. המעון ייחודי בכך שהוא משמר את האופי התרבותי של הקהילה. הוא מופעל על ידי שתי גננות אפריקאיות ותוך כיבוד המסורת והמנהגים של קהילת המהגרים. יחד עם זאת המעון פועל על פי סטנדרטים הנהוגים בגנים בישראל, הנהגת סדר יום, העסקת עובדת אחת לכל 10 ילדים והפעלה והעשרה לילדים.