כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    ביום הולדתו "בא" לספר לי על מותו שכבר היה

    26 תגובות   יום שני, 27/5/13, 15:44

    לעיתים, יש מקרים שקשה להסביר למה הם קורים. אבל תמיד אפשר לבוא  ולומר שאין מקריות...

    לפני 3 שבועות בדיוק בלילה שבין יום ראשון לשני,  לא יכולתי להירדם. ככה, פתאם, ללא מחשבה מוקדמת, בעודי יושבת מול המחשב הקשתי בגוגל, וממש לא יודעת למה, את שמו של מי שהיה אהבתי הגדולה מכל במשך שנים אחדות, וגם האיש שגרם לי את הצער והכאב הגדולים ביותר בחיי.

    ידעתי שאין לו פייסבוק, שאינו כותב טוקבקים שאיזכרו את שמו ברשת, לא  מאמרים וגם לא חוויות מצולמות מטיולים.  איש שחי בדלת אמותיו ומשפחתו.

    ובכל זאת הקשתי את שמו, בשתיים בלילה, וכך גיליתי לתדהמתי הרבה  שני קישורים בודדים שדיווחו על מה שלא ידעתי  - מותו  - שאירע כבר לפני למעלה משנה ! 

    חשכת לילה, שקט ודממה, והלא יאומן - מול עיני. הדופק שלי לא חזר להיות סדיר  שעות ארוכות. המושג "פטיש בראש" היה נכון לתאר את המכה האיומה שחשתי. קריעה פנימית.

    ימים ארוכים מאז שאלתי את עצמי מדוע דווקא בלילה הזה ? למה בכלל?

    כבר הלכתי הלאה. החיים שלי כבר המשיכו מזמן בלעדיו.  כל כך הרבה ימים עברו מאז.

    ובכל זאת...חותך בבשר החי ממש, ,לראות את האותיות ז"ל  צמודות לשמו של האיש שפעם אהבתי כל כך, האמנתי בו כל כך  ונשמתי אל תוכי. 

     

    הזיכרונות של ימים טובים, פרפרים בבטן , התרגשות מחודשת בכל יום מחדש ואהבה גדולה בלב, טיולים בכל פינה בטבע, שיחות ארוכות, חום, בית משותף עם חלומות לאהוב לתמיד, והתבדחויות על טעמי היוגורט שנאכל בגינה הצמודה לבית האבות בו נגור ...אכפתיות ודאגה הדדית, וכל כך הרבה התמודדויות לא פשוטות עם חיבור של פרק ב' לשני אנשים באמצע החיים,  מתערבבים ונגרסים עד דק עם האקורדים הצורמים, המכאיבים והפוצעים למשך שנים,  שהגיעו לאחר מכן.


    הכל שב וצף מול עיני, כמו סרט נע של תמונות רצות, בצבעים עזים, דהויים, חדים ומטושטשים,  וגם בשחור-לבן. הרבה שחור ולבן  -שכמו שהיה בחיים  שביחד,  וגם בשובל הארוך  והשורט שנותר לאחריהם.

    תמונות רבות כל כך, שהופכות לחלקי פאזל ההולכים וקטנים מרוב שהיו רבים,  צלילים של אושר, אהבה וכבוד הדדי וגם מקפיאי דם כמו שהיו בקו הסיום. כל אלה הופכים מטושטשים וחסרי מקום וחשיבות  - מדמעות  ההלם והכאב  שעוטפים את העבר ברגעים של הווה מלא יגון וצער. 


    לא ידעתי על כך דבר. העולמות המשותפים שהיו לנו והאנשים שחברנו להם יחדיו התפוגגו והתמוססו כולם. כל אחד מאיתנו כבר פנה לדרך אחרת עד כדי ניתוק  מוחלט. כבר אהב אהבה אחרת. אבל הזיכרון נשאר. חזק  וחד.

     

    חשבתי על הספורטאי המתמיד, שהקפיד  בקיצוניות על תזונה מאוזנת ומשקל תקין ,

    שהיה רב איתי על כמויות השוקולד והגלידה שאני אוהבת,  על העובדה המצערת שאני לא עושה ספורט ...    מי שחלם להגיע לגיל 55 כדי לצאת לפנסיה מוקדמת ולטייל. לטייל. ושוב לטייל.

    -  לא הגיע ... חודשים ספורים לפני כן -  הגיע לתחנה האחרונה. אל רגבי עפר. למרות התפילות

    בשבתות ובחגים. למרות ולמרות ...

    אבל, גם על האיש שלא הרשה לעצמו כך ואחרת, שראה בסגפנות מסויימת אבן דרך, התעקש כפרד על מה שמן הסתם למד  מאוחר יותר בדרך הקשה  - כי אלה שולי החיים ולא העיקר, והעדיף לעתים את הצבע השחור על פני הורוד, בראיית החיים הכוללת.

     

    חבל, אני אומרת לעצמי, חבל לקחת ללב ממה שלא חשוב ...אבל - מבינה שגם אני לא לומדת לקח ראוי  ומתרגזת ממה שלא צריך, ולא פעם אחת...

     


     

    הלב שלי בסערה גדולה. כואב בכל התאים והנימים.

    החיים נראים פתאם אחרת. הכל נראה קטן כל כך וחסר חשיבות .

    הכעסים, המריבות, ההעלבויות.

    על מה ? בשביל מה ? בשביל מי? הכל -  כל כך שביר , כל כך פגיע , ועלול כל כך להפתיע...

    הדמעות  מחזירות אותי לטוב שהיה אבל גם  לרע.

    האם מוות יכול לשחרר ממיטענים חורגים ?...

    האם זהו מועד משמיים לשיחרור, סליחה ומחילה ...

    כבר מזמן הלכתי לדרך אחרת, אך טרם הגעתי אל השיכחה ...

    חושבת על התקופה הזו של מחלה, של קצה המסלול, של מכאובי הנפש והגוף, של הידיעה כי הקץ קרב.

    שום דבר שקרה לא עומד מול כל זה ...אף אחד  לא ראוי לסבל ולפרידה כזו מן העולם. ובכל זאת, זה קורה, שוב ושוב .



    בשנתיים שלוש האחרונות צפיתי בכאב, ובחוסר אונים מסויים - כי אין מילים ומעשים כדי לנחם,  בכמעט 15 (!) מכרים וקרובים שאיבדו  חייהם או את בני ובנות הזוג שלהם,  בעשור של גילאי 40-50 , ובעיקר למחלת הסרטן . אף פעם לא חשבתי שהאסון הזה עלול לגעת גם במי שפעם  חיבקתי כל כך חזק, גם אם האהבה שייכת לעבר והסתיימה במפץ גדול.

     

    אלהים אדירים, אני נקרעת  בתוכי ...זה לא נגמר ...

    פלאי הטכנולוגיה מביאים מזור לכל כך הרבה מחלות...

    כל כך הרבה סטארט אפים בתחומי הרפואה עולים ופורחים,

    כל כך הרבה מדענים משקיעים את מיטב שנותיהם,

    כל כך הרבה מחקרים, תרופות וטיפולים....

    ואיש אינו מצליח להביס את האוייב  הנוראי הזה שמגיח בהפתעה

    ונוגס , לעיתים קרובות, בדיוק באלה שלא היית מאמין שיקרה להם משהו ...

    המחלה הזו שמסתכלת לאנשים צעירים בעיניים וצוחקת להם בפנים ...

    לא מותירה להם פתח להינות ממה שזרעו ולקצור את פרי המאמצים שהשקיעו כל השנים -

    לגדל ולזכות לחתן ילדים, להינות מנכדים ....שלא לדבר על קריירה והנאות קטנות כגדולות.

     

     

    הערצתי כל כך את תעצומות הנפש שלהם. להתמודד.  את היכולת  של הנשארים לשוב הביתה ולהביט בעיניהם  של ילדים צעירים, לרוב בני עשרה ובני עשרים פלוס שהיתמות אחזה בהם מוקדם כל כך. ולהמשיך הלאה.

    לעיתים - צבטה בי שוב היתמות שלי . כי את אמא שלי איבדתי כשהיתה בת 55, הגיל שאפילו אליו לא הגיע.

     

     

     הלילה ההוא טרף את קלפי ליבי.

    כעבור שבועיים בהם לא ידעתי מנוח, התברר לי  מה שלא ידעתי קודם לכן , כי בלילה ההוא שבין ראשון לשני חל יום הולדתו ע"פ התאריך העברי.

     

    ביום הולדתו התגלה אל נפשי כדי "לבשר" לי על מותו שכבר היה...

     

    לבקש ולקבל עוד מתנה - שאלתי את עצמי בהומור שחור שרק מי שחווה כבר מסוגל לו...

    או אולי להעניק לי מתנה...

    המחשבות מתערבבות בדמעות. ההיגיון נעלם בין השיטין של הרגשות.

     

    והיום - יום הולדתו - (ע"פ התאריך הלועזי) - היום בו הייתי משקיעה ממיטב אהבתי כדי לחגוג, להפתיע.

     

    ביום שישי האחרון נהניתי מאד ממופע מרגש עד דמעות של רבקה זוהר ,שהיתה הזמרת האהובה עליו במיוחד, המופיעה בימים אלה בדואט פורט על נימים, עם לירון לב זמר צעיר בעל קול מדהים ועומק נדיר.

     

    זוהי מתנת פרידה. עצובה. סופית. תיקון כללי.

     

     

    ''

     

    ''

     

     

     

     

    "תיקון כללי" - שיר חדש ומדהים ....מילים ולחן : לירון לב

     

     

    ''

     

     

     

    הדרך אל הכפר  - מילים: יורם טהר לב  לחן : נורית הירש

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/13 17:11:
      מרגש
        1/7/13 20:46:
      חנה היקרה, השנה גם אני איבדתי אדם שהיה אהבתי הראשונה.. ההלם הוא קשה וכואב... חיבוק
        19/6/13 01:26:
      כאן בפוסט היפה שלך והמשתף החיית אותו ולו במעט.
        17/6/13 11:22:
      כמה עוצמה וכמה כאב לגלות ככה במקרה שמישהו שאהבת איננו עוד איתנו. החיים הם מתנה יקרה וכל אחד יקח אותם למקום שלו, לפעמים צריך פשוט לעצור ולהעריך את מה שישי לנו היום, כי רגע זה כבר לא יחזור. חייכי והעולם יחייך אלייך. מחזק אותך חנה :)
        6/6/13 23:59:
      פוסט מרגש מאד. גם מאנשים שנעלמים מנוף חיינו בנסיבות לא נעימות, ובדיעבד מסתבר לנו שהלכו לעולמם - ה"פגישה" כביכול, קשה מאד וכואבת. מי אמר שהחיים הם פיקניק... שבת שלום, חנהל'ה יקרה. ראי רק בטוב.
      קשה למצוא אמירה מנחמת. לדעתי הציווי המשתמע הוא, שיש למצות את החיים כי מי יודע...שולחת חיבוק גדול.
        3/6/13 14:41:
      החיים. .על שביליהם ותחנותיהם, כולל התחנה האחרונה... הם דראמה חזקה מכל יצירה אמנותית שמביעה אותם. הדרמה הזו על גוניה ומפלסיה מגולמת בימינו גם על צגים וירטואליים..כגון הרשת הזו ורשתות אחרות. המגע של הדברים לחייך האישיים הוא הוא הדראמטי. גם חייה של הזמרת שאת אחד משיריה בחרת היו דראמה לא פשוטה שרק הנוסטלגיה הפסטורלית של השיר וקול הפעמונים של הזמרת ממתיקים אותה בניגון ענוג מאין כמוהו...
        1/6/13 01:57:
      לא שזה ממש קשור, אבל כן יש המון מה לעשות כדי למנוע סרטן. לא רק ספורט ואכילה בריאה, אלא גם, ואולי בעיקר - ברמה הרגשית. כשעבדתי באיכילוב זכור לי אחד העמיתים שאמר שסרטן = 'הסר טינה'. אם מעניין אותך - יש עוד המון חומר בנושא, כולל מאמרים שלי. חיבוק גדול.
        31/5/13 21:53:
      התגובה הראשונה שלי מהקריאה...מרטיט...ואחר כך נותרת ההתרגשות...
        31/5/13 20:27:
      וואו. כמה מרגש. חנה - את אישה מיוחדת!
        31/5/13 11:40:
      נ.ב יש ונדמה ששכחתיהו לעד תם הכאב ונגמר. פתע נעור איזה נים ורעד ושב התעורר הכאב. זה הנוסח היותר נכון.
        31/5/13 11:35:
      פוסט יפה עד כאב. "יש ונדמה כי עבר הכאב ונדם. פתע קם נים ורעד ושב התעורר הכאב". שורה משיר שאני כבר לא זוכרת את מילותיו בדיוק וגם לא את לחנו, אבל נזכרתי שלווה אותי עת רבה כשקראתי אותך.
        31/5/13 07:03:
      מול ה."דף"..הריק אני יושב..ורק חושב מנסה לפחות..אבל הראש נותר ריק.כי עצוב...הרבה אמפטיה אני יכול לשלוח...רגשת אותי וקטונתי מלהבין..הזמן...אין ספק עושה ויעשה את שלו.
        30/5/13 23:46:
      חנה, כתבת יפה. תנחומי.
        30/5/13 18:30:
      כתבת מאוד מרגש ומטלטל את אובדנך, משתתפת בצערך
        30/5/13 14:31:

      צטט: Benj 2013-05-29 22:48:44

      המוות שולח מסר של פרופורציה

       

      כן. פרופורציה ויכולת להסתכל מלמעלה על הכל

        30/5/13 08:26:

      כתבת מקסים חנה. מרגש כל כך.
      והשיר של רבקה ולירון באמת מיוחד.

        30/5/13 07:26:
      המסת אותי, יקירה
        30/5/13 07:00:
      חיבוק יקירה מוכר וכואב קבלי את המסר אלייך באהבה
        29/5/13 22:48:
      המוות שולח מסר של פרופורציה
        28/5/13 11:22:
      55 מספר מיסטי שמבליח מידי פעם.
        28/5/13 06:08:
      חנה שלום כגיבורת הסיפור את רואה רק את חצי הכוס הריקה ממקומי כלא מעורב אני מזהה יתרון שיסייע לך להתנחם. אותו יתרון הוא חצי הכוס המלאה - זכית לחוויות שנמנעו מרובנו.
        27/5/13 21:30:
      מכל הבחינות זה עצוב. עצוב שהחיים נקטעים באמצע. רובנו עמלים כדי להגיע למנוחה ולנחלה של הפנסיה, ושוכחים להינות מהיום. הרי מי יודע מה צופן לנו המחר? מאחלת לך שהכאב יחלוף במהרה. למרות שלא הכרתי אותו, התרגשתי מהסיפור שלו. וכאבתי את הסוף העצוב.
        27/5/13 19:34:

      חנה,....... ♥

      את כותבת כמו שרק את יודעת . . . מרגש וצובט.

      מה לומר לך?

      יש לי הרבה לומר,

      אבל כרגע וכאן אומר רק כי את מאוד רגישה.

      ורגישות היא לטוב או לרע . . . תלוי בנסיבות החיים.

        27/5/13 19:28:
      חנה יקרה, כל כך מרגש, ואמתי ועצוב. כל כך נוגע בלב האהבה שפעם חווינו, שהייתה מרכז עולמינו. תני לגעגועים לאובדן לזיכרונות מקום של כבוד, ותני לעצמך את הזמן להתרפק על העבר, לבכות עליו-עלייך, להתאבל! משתתפת בצערך העכשווי.
        27/5/13 16:04:

      צובט.

      צובט נורא.

      פיד RSS

      פרופיל