כותרות TheMarker >
    ';

    ישר לעניין

    עמדות (שלי), פוליטיקה ומוסר
    "אלה העקרונות שלי, ואם אינם מוצאים חן בעיניכם - יש לי גם אחרים" (גרוצ'ו מרקס)

    0

    צפוי ומצער -אבל בטר פלייס רק הציעה יותר מאותו דבר שאין בו צורך

    0 תגובות   יום שני, 27/5/13, 16:39

    לפני פחות משנה הצהיר טקשי אוצ'יאמדה, סמנכ"ל בכיר של טויוטה ומי שנחשב ה"אבא של הפריוס" שחברתו לא תפתח מכונית חשמלית נוספת, מפני שמכוניות אלה עדיין אינן נותנות פיתרון נאות למשתמש. (http://www.reuters.com/article/2012/09/24/us-toyota-electric-idUSBRE88N0CT20120924). גם פיסקר
    מוטורס, יצרנית הקרמה,  ה-מכונית החשמלית האמריקאית האולטימטיבית, הפסיקה ייצור לפני כחודש. (http://www.businessinsider.com/buy-a-fisker-karma-for-60-off-on-ebay-2013-5) . לבטר פלייס שנסגרה
    השבוע לא היו כיסים עמוקים כמו לכמה אחרות (ליף של ניסן, וולט של ג'י-אמ, פריוס של טויוטה ו – EV של הונדה לדוגמא) ולכן הניסיון שלה שרד פחות מזה של הענקים בהם ניסתה להתחרות.

     

    הבעיה של בטר פלייס ושל יתר המכוניות החשמליות והחצי חשמליות (=היברידיות) איננה איכות הניהול ומי הכין להן את התכנית העסקית אלא שאינן פותרות את הבעיות היסודיות של התחבורה המודרנית. כולן מציעות "יותר מאותו דבר". מאחר ש"אותו הדבר" הוא צפיפות, זיהום ומשאבים מוגבלים, "יותר" ממנו אינו מהווה פיתרון אלא מעמיק את הבעיה.

     

    המכונית החשמלית גירסת 2013 היא ההיפך ממה שהעולם צריך וממה שכדה"א יכול לשאת, ולכן כל דגם מכונית חשמלית חדש שמוצע הוא רק צעד לאחור. העולם צריך פיתרון שיביא לחיסכון מצרפי באנרגיה ולשם כך לשימוש גובר בתחבורה ציבורית ופחות במכונית פרטית. המודל התחבורתי הנוכחי בו יותר ויותר אנשים נוסעים לבדם במכונית שלהם לעבודה ולבילוי, על פני כבישים רחבים פחות או יותר, אינו מסתדר עם המשאבים המוגבלים של כדה"א. הוא מעיק יותר ככל שמעמד הביניים העולמי גדל ואנשים יכולים לרכוש לעצמם את חלום הניידות האולטימטיבי – מכונית פרטית. המיליארדים שמדינות ויזמים משקיעים בחלום המכונית החשמלית או ההיברידית אינם מובילים לשם.

     

    המכונית החשמלית מייצגת חלום שוא של חיסכון באנרגיה, הורדת מחיר ו"ירוק". בכל אלה אין אמת.

     

    החיסכון באנרגיה ברובו דמיוני: אם מסתכלים על כל מסלול האנרגיה החל ממזוט או פחם שנכנסים לתחנת כוח ועד
    לק"מ-דרך של המכונית על הכביש, היתרון של המסלול החשמלי על פני מנוע השריפה הפנימית מצומצם מאד. נכון שהמנוע החשמלי יעיל יותר בהתמרת אנרגיה, אבל הסוללה היא אלמנט בזבזני מאין כמוהו. ונא לא לשכוח את זמן הטעינה שמיתרגם לא פעם לזמן של הנהג.. החיסכון המועט המושג פה ושם אינו מצדיק את העלויות הנוספות האדירות בשינויי תשתית, תחנות הטענה ועוד. כדי להשיג יעילות נוספת של 10% די להושיב את מהנדסי חברות הרכב הקונבנציונלי מול מחשביהם, אין צורך בשינויי תשתית עולמיים שעולים מאות מיליארדים של דולרים. להשוואה, בשלושים השנים האחרונות עלתה יעילות הניצול של הבנזין במכוניות פרטיות בכ – 50% . אין שום רמז לכך שהקצב הזה יואט, להיפך, יצרני רכב ממשיכים לשפר. רנו עצמה התחרתה בדגם החשמלי שלה ושל בטר פלייס עם מכונית זהה (מדגם פלואנס) המונעת בסולר ומבטיחה 25 ק"מ לליטר(!)

     

    הורדת המחיר לנסיעה איננה ולא תהיה: הסיבה הכמעט יחידה שעלות לק"מ נסיעה של מכונית חשמלית נדמית זולה יותר מאשר במכונית עם מנוע שריפה פנימית היא האפליה במיסוי לטובת הראשונה. כשרעיון הוא טוב ונחוץ לא צריך סובסידיות ממשלתיות כדי להחדיר אותו – איש לא סבסד את המכונית הקונבנציונלית וגם לא את המחשב האישי או הטלפונים הסלולריים כדי שיחדרו לשוק. המכונית החשמלית יקרה לעומת המכונית עם מנוע שריפה פנימית משום
    שיש בה חלקים יקרים הרבה יותר, למשל הסוללה ותחנות ההטענה, ומשום שהיא נבנתה כטלאי ע"ג מבנה של מכונית קונבנציונלית.

    הסוללה לא תוזל בעתיד אלא תתייקר עוד ועוד, כי הכל רוצים טווח נסיעה ארוך יותר (כלומר סוללה גדולה ויקרה יותר). התשתית – תחנות הטענה בכל מקום, שדרוג קווי החשמל, תחנות להחלפת סוללה ועוד – אשר אין נוהגים "לספור" אותם במחיר המכונית – עדיין מעיקים ויעיקו על כל חברה וכל מודל עסקי של מכוניות חשמליות. אילו הממשלות היו ממסות קווט"ש כמו ליטר בנזין, איש לא היה קונה מכונית חשמלית.

     

    ברכישת מכונית חשמלית משלמים מס נמוך משמעותית, וגם ה"דלק" שלה (חשמל במקום בנזין או סולר) ממוסה הרבה פחות. המדינה (כל מדינה כולל ישראל וארה"ב) יכולה להרשות לעצמה לוותר על המיסוי הכבד שהיא נוהגת
    להטיל על כל ענף הרכב כי מדובר בוויתור קטן, אין הרבה מכוניות כאלה. אם בטר פלייס היתה מצליחה למכור מיליון מכוניות בישראל המדינה לא היתה מוותרת על המיסוי שלהן והיינו מגיעים בדיוק לאותה נקודה: כישלון עסקי בגלל מיעוט קונים. הויתור על המס לא יחזיק מעמד לנצח: אם שיעור המכוניות החשמליות יעלה מעבר למינימום הזניח
    היום (פחות מ – 1%), ממשלות לא יסכימו עוד לוותר על נתח המס מהן, והמודל העסקי של המכונית החשמלית יקרוס.

     

    לא "ירוקה" כמו שמספרים: בטר פלייס נהגו להתפאר בכך שלמכונית שלהם אין צינור פליטה  כלומר אינה מזהמת. את ההדגמות עשו למתעניינים באתר פי גלילות, בצילה של ארובת רידינג של חברת החשמל. לא רק שמכונית חשמלית משתמשת בחשמל ואינה יעילה בהרבה (ראה לעיל) ולכן אין כאן חיסכון אמיתי, אלא יש בשימוש
    בה גם תוספת זיהום. הכיצד?

     

    ראשית, רוב החשמל בעולם מיוצר בתחנות פחמיות שמזהמות הרבה יותר ממנוע שריפה פנימית של בנזין או סולר. כלומר הגברת הביקוש לחשמל תיצור בהכרח עוד שריפת פחם ועוד יותר זיהום. אנרגיה סולארית ורוח, שרבים קושרים משום מה עם המכונית החשמלית, עדיין יקרות לייצור פי ארבע מאנרגיה המופקת מדלק פוסילי, לכן השימוש בהן בהקשר הזה לא משפר את עלויות המכונית החשמלית אלא רק מייקרות אותה. ובכלל, אם היינו יכולים להחליף את
    מקורות האנרגיה החשמלית לשמש או רוח היינו עושים זאת לטובת כדוה"א גם בלי קשר למכוניות דווקא.

     

    שנית, סוללות הליתיום מכילות רעל חזק ומזהם (הליתיום) אשר העולם טרם התמודד עם בעיית המיחזור או הסילוק שלו – כי השימוש בו היום עדיין מועט מאד כאמור. הבעיה תחמיר מאד אם יהיו הרבה מכוניות חשמליות. אין היום תחליף רציני לסוללות אלה בהקשר של מכוניות חשמליות.

     

    שלישית, טיעון כללי: כאשר משהו שמוצע בשוק חופשי עולה יותר, פירוש הדבר שמשקיעים בייצורו יותר משאבים כגון חומרי גלם או עבודה. בייצור של מכונית חשמלית ובעיקר בסוללה שלה משקיעים אמצעים משמעותית יותר מאשר בייצור מכונית רגילה, בלי קשר לסובסידיה ולמיסוי. ללקוח התרגום הוא מחיר רכישה גבוה מאד. במונחי כדוה"א התרגום של השקעה זו הוא בזיהום מוגבר. יש כבר מחקרים שמראים כי עודף דו תחמוצת הפחמן הנפלט תוך תהליך הייצור של מכונית חשמלית כמו פריוס מקזז את כל החיסכון הצפוי בפליטה של גז זה בכל חיי המכונית.


    יתרונות קוניוקטורליים חולפים או מדומיינים: בגלל חולשה אמיתית ביתרונות של המכוניות החשמליות, נוטים האוהדים שלהן להציע מיני יתרונות אשר "תופסים את האוזן" למשך זמן מה עד שהם מופרכים ע"י המציאות
    האובייקטיבית. את בטר פלייס קידמו בעליה כפיתרון לתלות בנפט ערבי. לא עבר זמן והתגלה גז מול חופי ישראל, כך שלכאורה היה עדיף לעבור לשימוש במכוניות המונעות בגז (טכנולוגיה זמינה ולא יקרה כל כך ) אבל בטר פלייס לא הציעה את זה כמובן. גם בארה"ב נשמע טיעון עצמאות אנרגטית אסטרטגית (אי תלות בנפט מערב הסעודית) אבל הנה הופיעה טכנולוגיית הפקה חדשה (פרקינג) וארה"ב הופכת לעצמאית ואפילו ליצואנית גז החל מהשנה הבאה.

     

    בבסיס – מה שחסר לבטר פלייס לא היתה סוללה גדולה יותר או תכנית רכישה בתשלומים – אלא טכנולוגיה מערערת/מהפכנית. הפיתרון החשמלי למכונית נוסעים אינו מספיק עדיין, בודאי שלא בתצורת היישום הנוכחית. לוקחים מרכב ורעיון של מכונית מנוע שריפה פנימית ששוכלל במשך 150 שנה ושותלים לתוכו, במאולץ, מנוע חשמלי וסוללה. איני יודע אם אי פעם יוכח שמכוניות חשמליות כדאיות באמת, אבל הדרך לשם בודאי אינה עוברת בתחנות כמו הרנו ZE  או הפריוס. מכונית שתוכל באמת לנצל את היתרונות של הנעה חשמלית תהיה חייבת להיות מתוכננת מחדש למטרה זו בלבד, ויהיו בה חידושים רבים מאד שאינם כיום עדיין בנמצא באף אחת מהמכוניות המוצעות בשוק. לדוגמא:

     

    רגנרציה: קבלים מהירים שיוכלו לנצל את רוב אנרגיית הבלימה בכל עצירה כדי למלא הסוללה מחדש. מניסויים באוטובוסים (בסין למשל) ידוע שזה יכול להביא בנסיעות עירוניות מרובות עצירות לחיסכון של כ – 25% מהאנרגיה. קבלים כאלה לא קיימים עדיין עבור מגבלות הנפח והמשקל של מכוניות פרטיות.

     

    מנועים חדשים: לא מנוע מרכזי עם מערכת העברת כוח בזבזנית כמו של מכונית קונבנציונלית, אלא מנועים קטנים בכל מרכז גלגל מפוקדים ע"י מחשב מרכזי, שיוכלו גם לשמש להיגוי. אגב, זה רעיון מתחילת ימי המכונית אלא שאז לא היו פתרונות טכניים מתאימים, היום כבר יש.


    מנגנון אחסון אנרגיה אחר: אין למה לצפות עוד מסוללות כימיות כגון ליתיום-איון ודומותיהן. אחסון אנרגיה בסוללות כימיות מתקדם (אם בכלל) בצעדי צב – הרכבים כימיים חדשים כמעט שאינם מתגלים, הסוללות שבשימוש היום ידועות כבר עשרות שנים. יש לחפש בכיוונים אחרים, אשר עדיין נראים לוטים בערפל, כגון תאי דלק וגז מימן. שם הידע שלנו עדיין מועט ואולי משם יבואו חידושים בעלי השפעה מערערת.

     

    פתרון מערכתי נכון: המטרה איננה להוזיל את השימוש ברכב פרטי ובכך להגביר את צריכת האנרגיה, אלא להציע תחבורה ציבורית מספיק נוחה שתמשוך אליה רוב משתמשי הרכב הפרטי. לשם כך יש לנצל את היתרונות הגלומים בהנעה חשמלית לבניית מיניבוסים קטנים ויעילים אשר יציעו שירות מדלת לדלת לכל אחד בכל מטרופולין. כשזה יהיה קיים לא יהיה צורך בסובסידיות – המשתמשים יעשו חשבון לעצמם ויעדיפו את הפיתרון הנוח יותר. אז גם איש לא ישאל מה טווח הנסיעה בין טעינה לטעינה.


    כל אלה אפשריים אבל יקרים מאד, ולמען האמת עדיין לא אירע רגע ה"האא" שיביא שינוי מערער, מהפכני, לענף התחבורה. לא ידוע מתי זה יקרה, אבל דבר אחד כבר ראוי שנדע: לאחר אותו רגע יידרשו השקעות ענק אמתיות, לא כמה נאומים וכמה מאות מיליוני דולרים, אלא מאות מיליארדים, כדי לייצר את התפנית הדרושה בתחום זה לעולם.

     

    כאן, אם תרצו, טמונה גם הנחמה פורתא שבאסון קריסתה של בטר פלייס. טוב שקרסה עכשיו ולא בעוד 5 שנים נוספות שבהן היתה משקיעה עוד מיליארדים. מכל הפרויקטים הלא מוצלחים, הזול ביותר הוא הטוב ביותר: בטר פלייס אמנם בזבזה את כל כספה ואת הרצון הטוב של אוהדים רבים, פוליטיקאים ועיתונאים, אבל יחסית למתחרים שלה היא הייתה ניסיון זול: ממשלת ארה"ב השקיעה בתקוות של מכונית חשמלית כבר מיליארדים רבים, וכך גם יצרני רכב אחרים בכל העולם ויזמים לא מעטים. עדיף כישלון מוקדם שאחריו יש (?) לקחים מאשר להמשיך לגרור רעיון לא מוצלח למשך שנים רבות תוך זריקת כסף טוב אחרי כסף רע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      לוי-וינר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין