כותרות TheMarker >
    ';

    דמות האדם של ארץ הקודש

    המפה נוגעת בכול תחומי החיים, וישומיה בחלקם הם כלכליים מובהקים: מיתוג מדינות, איכות הסביבה, תיכנון איזורי, ועוד. המפה נוצרה בהשראת יחס הזהב, שיש לו קשר לניתוח טכני של מניות.

    הם יורים גם בסוסים

    0 תגובות   יום שלישי, 28/5/13, 09:57

    צטט: מקלדת וירטואלית 2013-05-13 16:13:27

      

    בקאמרי לא חוששים מהצופים שמפתחים נוסטלגיה לדברים כפי שהיו פעם. הם מעלים את "קזבלן" למרות שכולנו ראינו ביהורם גאון קזבלן אולטימטיבי, מעלים את "כנר על הגג" בלי טופול, מטפלים ב"קברט" כאילו לא לנצח צרובה לנו לייזה מינלי בזיכרון, ועתה הם מעלים את "הם יורים גם בסוסים". אנשים בגילי לא ישכחו את ג'יין פונדה מגלמת בסרט בשם זה את תפקיד גלוריה. כל השחקנים האלה נועלים נעליים גדולות, אבל לקאמרי בכל המקרים שצויינו לעיל, יש כישרון לפתח כפות רגליים בהתאם ואומץ אמנותי לא להסתכל לאחור.

     

    המחזה, כמו הספר והסרט שקדמו לו –מתייחס למשבר העמוק של שנת 1929 בארצות הברית, ולאבטלה שדחפה אנשים רעבים לעשות הכל ולו רק כדי לאכול באופן סדיר במהלך תחרות אכזרית. על הבמה מתנהל מרתון ריקודים אינסופי, ללא הפסקה וללא שינה - והזוג האחרון השורד על הבמה לוקח את כל הקופה (לא מי יודע כמה, 5000 דולר מינוס כל ההוצאות של ההפקה). זוהי דרמת "הישרדות" בהופעתה הראשונית –לא מדובר כאן באנשים תאבי פרסום אלא בדבר האמיתי. מול הפרס הגדול מונחים על כפות המאזניים היאוש והאובדן. המתחרים רוקדים כדי להישאר בחיים. לכשיבחרו לא לרקוד, יבחרו בהכרח במוות.

     

    פער בלתי אפשרי נפתח על הבמה : מצד אחד זוגות מחוללים לצלילי מוסיקת- ריקודים-  ומנחה עליז ללא תקנה (בראבא, עליו עוד ארחיב) ומצד שני זוגות נואשים מחוללים עצמם למוות מול עינינו.

     

    ויש כמובן את הצד השלישי – הקהל. אנחנו, המחפשים בידור זול וקל שיוכיח לנו שאנו בצד הנכון. אנחנו לא עד כדי כך מיואשים. לכן חיינו טובים יחסית אליהם. אנחנו בחסדנו נותנים חסות כספית לאומללים ומאפשרים להם לחיות, ועם זאת – אנחנו קהל הצמא לדם בקולוסיאום. ואנחנו יודעים שאין דרך שהעלילה תגמר בהפי אנד.

     

    על הבמה  מתחרים 8 זוגות רוקדים, ואנו לומדים להכיר אותם ואת המצוקה שדחפה אותם עד הלום. כולם עושים תפקידים מצויינים אבל הזרקור הוא על גלוריה ורוברט. שנפגשו פה באקראי והם זוג אד-הוק. ככולם, הם רוקדים כדי לנצח אבל היא עשויה מהחומר ממנו עשויים לוזרים. ואין דרך להפי אנד.

     

    גם הבמאי יודע שאנחנו יודעים, לכן מפעם לפעם יש פלאש מהעתיד –  פנס חקירה מואר על רוברט – וברור שהוא נאשם. גם אם אנחנו לא יודעים במה, האקדח נמצא על השולחן, לא במערכה הראשונה, אלא אף קודם לכך, בכותרת ההצגה שעל התוכניה, בדברי הכרוז (זה שמבקש לכבות פלפונים לפני ההופעה) המזהיר אותנו שבמהלך ההצגה תשמענה יריות. אווירת האסון מרחפת על פני הבמה וטוענת אותה במתח בלתי נסבל.

     

    בר-אבא שמנחה את התחרות משחק את עצמו: גס רוח, בוטה  וברוטלי.  הוא אולי הליהוק המושלם להצגה. אין הרבה תפקידים הדורשים כה מעט עידון וכה מעט תחכום עד שסוד קסמם הוא בעצם בהיעדר כל קסם. עם זאת יש רתיעה מסויימת מהצורך להצחיק בכל מחיר. רעה חולה בתיאטרון שלנו. ההצגה אמורה להיות כל דבר חוץ מקומדיה. כאשר בראבא (בשמו או בשם מי שעיבד טקסט למחזה) מדבר על "תספורות" ו"תקציבים" והוא מרמז על כך שהשיטה לא השתנתה, על כך שתמיד יהיו רעבים מול אלה המחפשים שעשועים, זה קצת מעליב. לא כל דבר צריך לאיית לנו ולנקד לנו, הצופים. אנחנו מבינים גם לבד. אמנם ברגעים כאלה האולם גועה בצחוק, אבל הצחוק לא במקומו. לא אליו אמור הבמאי לכוון. לא זו התגובה שהמחזה הקודר אמור לשחרר. "מדוע את צוחקת כמו פחד ומדוע את קופאת כמו שמחה "– אמור לייצג יותר את רגשות האימה גם כאשר המנחה מצחיק את הקהל ששילם על בידור.

     

    שחקני הקאמרי עצמם עוברים ניסיון לא קל, במשך כל המחזה הם עצמם רוקדים ורוקדים, ולאחר שההצגה תתחיל לרוץ חודשים (כי היא תהיה להיט, זה ברור) – הם יתחילו לחוש שהדמות שהם מגלמים משתלטת עליהם, כי תמיד – הריאליטי תקף יותר מהמציאות.

     

    זו הצגה שקל להמליץ עליה וקל להינות ממנה. לא תמיד קיימים חפיפה וממשק בין שתי התכונות האלה. היא מחזיקה מעמד גם בבוקר שאחרי ומספקת חומר למחשבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      avira111
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין