כבכל שנה, פסטיבל קאן הוא אבן דרך משמעותית עבור הסרטים, היוצרים והשחקנים המשתתפים בו. מעבר ליוקרה הנלווית להיכללות בתכניה, לא מעט שמות גדולים התגלו בפסטיבל, או סמנו דרכו את תחילת דעיכתם. הפסטיבל שנערך השנה אמנם לא הניב כותרות גדולות, אבל הוא העלה כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון, במיוחד כשמסתכלים לכיוון סוף השנה, כשהוליווד תחליט מה לעשות עם יוצאי הפסטיבל.

- האחים כהן הם המנצחים הגדולים של הפסטיבל. אמנם, פרס דקל הזהב הוענק ל"כחול הוא הצבע החם ביותר" (עליו בהמשך), אבל סרטם החדש של האחים "בתוך לואין דיוויס" הוא כנראה זה שקיים הקונצנזוס הנרחב ביותר לגבי איכותו. מעבר לכך שהוא עשוי טוב, לפחות על פי מבקרים וחבר השופטים, הוא גם מאוד מבדר. סרט מבדר של האחים כהן. לא מדכא, לא מתפלסף, לא אובר-חוכם, מבדר. הסיפור עוסק במוזיקאי צעיר בשנות השישים של המאה שעברה, כך שלמוזיקה יש תפקיד משמעותי בו ולפי הביקורות מקאן, היא מוצלחת וסוחפת. מזכיר קצת את התגובות ל"אחי, איפה אתה", הנסיון הקודם של האחים כהן עם סרט מוזיקלי. אוסקר אייזק, בתפקיד הראשי, מסומן כבר עכשיו כתגלית הגדולה של הסרט ועם תאריך הפצה בארצות הברית בדצמבר, "בתוך לואין דיוויס" יהיה כנראה אחד המתמודדים החזקים בפרסי סוף השנה.

- הסרט שזכה בדקל הזהב, הוא "כחול הוא הצבע החם ביותר" (שבטח יופץ בארץ כ"כחול לוהט", או משהו כזה). הדעות עליו חלוקות, בעיקר כי זה מסוג הסרטים שלא מנסים למצוא חן בעיני אף אחד ודי משחקים לפי חוקים משלהם. הוא ארוך ואיטי (שלוש שעות) וכולל סצנת מין לסבית גרפית במיוחד. מבקרים רבים, כמו גם השופטים, אהבו את הסרט, אבל היו שחשו שהוא לא בשבילם. הבמאי הצרפתי-טוניסאי עבדלטיף קשיש, כבר הראה יכולת לגרום לסרט כבד ודל עלילה להראות טוב. הסרט היחיד שלו שראיתי הוא "הגרגר והדג", שלמרות איטיותו, היה מרתק ועשוי היטב, להוציא את הסוף שלא כל כך אהבתי. זה מצד אחד יוצר אצלי סקרנות רבה לקראת "כחול הוא..." ומצד שני, מעורר בי חשש שאולי זה מאותם סרטים שמפלגים את הקהל ואמצא את עצמי בצד הפחות מרוצה של הפילוג.

- במאי נוסף שמפלג קהלים הוא ניקולס וינדינג רפן. לפני שנתיים, זכה בפרסים רבים, כולל פרס הבימוי בפסטיבל קאן, על סרטו "דרייב". היו שהתלהבו והיו ששנאו, אבל היה קשה להישאר אדישים לסרט. אישית, מצאתי אותו אלים ללא צורך, משעמם, חסר קצב, שטחי והרגשתי שהמשחק של ראיין גוסלינג עצור במידה לא טבעית. סרטו החדש של רפן, "רק אלוהים סולח", זוכה בעיקר לתגובות צוננות, אם כי ישנם הרואים בו המשך מוצלח לדרך אותה הטווה ב"דרייב". באופן מוזר, הביקורות נגד הסרט טוענות שהוא אלים ללא צורך, משעמם, חסר קצב, שטחי... ושהמשחק של ראיין גוסלינג עצור במידה לא טבעית. הממ...

- מבחינתי, האכזבה הגדולה של הפסטיבל היא לא ניקולס וינדינג רפן, אלא "נברסקה", סרטו החדש של אלכסנדר פיין. במהלך העשור האחרון, התקבע פיין כאחד הבמאים המסקרנים והנועזים של הוליווד. הוא לא מפחד מליהוקים מוזרים, סצנות מין ועירום לא סקסיות, גיבורים פגומים ותסריטים שמסתיימים ללא מסקנה חד משמעית. שני סרטיו האחרונים, "דרכים צדדיות" ו"היורשים", הביאו לו ולשותפיו לכתיבה אוסקר על התסריט, מה שרק הפך את "נברסקה", שפיין לא מעורב בכתיבתו למסקרן יותר. התוצאה, אם להאמין לביקורות, לא מרשימה. אף אחד לא טוען שהסרט גרוע, אבל הוא חסר יחוד באופן צורם. צוות השחקנים, שנראה כמו הזנקות של הרגע האחרון, אמנם זכה לתגובות חיוביות, אבל הסרט עצמו לא הרשים אף אחד ונראה שיצא מהמרוץ לפרסים הגדולים. היחיד שיצא מורווח הוא ברוס דרן, שקטף בפסטיבל את פרס השחקן המצטיין, אולם קשה להעריך האם זכה בשל הופעה טובה במיוחד, או כמחווה על כלל פועלו.

- מי שאין חשש לגבי זכייתה מטעמי מפעל חיים, היא ברניס ביז'ו. השחקנית בת ה-37 התגלתה לרוב העולם לפני שנתיים, גם כן בפסטיבל קאן, בסרט "הארטיסט", תפקיד עליו הייתה מועמדת לאוסקר לשחקנית משנה. השנה, יצאה מהפסטיבל עם פרס משלה, על תפקידה ב"העבר". הזכיה התאפשרה בזכות חבירה לאדם נוסף שפרץ לתודעה בפסטיבל של 2011, הבמאי והתסריטאי אסגאר פראדי, שהביא לאיראן אוסקר ראשון לסרט בשפה זרה בזכות "פרידה" והיה מועמד בעצמו על כתיבת התסריט. "העבר" התקבל בחום, אם כי נטען שמדובר בעיקר במחזור רעיונות מ"פרידה" ותרגומם לצרפתית. בכל מקרה, ברניס ביז'ו הרוויחה זכיה מוצדקת רזומה ונראה ששמה עוד יעלה לקראת סוף השנה.

- הנקודה הישראלית בפסטיבל, הוקרנה במסגרת שבוע הבמאים. אחרי שהפגין יכולות מרשימות כבמאי אנימציה ב"ואלס עם באשיר", יצר ארי פולמן את "הקונגרס" שחציו באנימציה וחציו עם שחקנים בשר ודם, בהשראת הספר "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. אף על פי שלא התחרה על דקל הזהב, הסרט משך תשומת לב רבה וזכה לביקורות נלהבות. לצד הבימוי והכתיבה של פולמן, הופנו רבים מהשבחים למשחקה של רובין רייט בתפקיד הראשי. עם זאת, כדאי למתן מעט את הרגש הפטריוטי. האקדמיה הישראלית כבר קבעה שהסרט אינו ישראלי מספיק בכדי להתחרות על פרס אופיר ומאחר ורק חצי ממנו מצויר, קשה להאמין שיהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה, למרות שנה חלשה יחסית. התחרות על פרס אופיר היא כנראה בין חביב הפסטיבלים "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו, "לצוד פילים" של רשף לוי ו"פלאות" של אבי נשר.

- עוד סרט מחוץ לדקל הזהב שמשך אליו תשומת לב, הוא "The Bling Ring" של סופיה קופולה. הסרט, על קבוצת בני נוער שפרצו לבתים של ידוענים, נחשב לטוב ביותר של קופולה מאז "אבודים בטוקיו". לא טוב כמו "אבודים בטוקיו", אבל בהחלט אהוד יותר משני הסרטים שעשתה באמצע. הסרט גם הוכיח שאמה ווטסון, בתפקיד הראשי, היא שחקנית מגוונת וכריזמטית שיכולה לעשות דמויות שונות משמעותית מהרמיוני גריינג'ר. מה שידוע כבר שנים, אבל זכה סוף סוף להוכחה בתנאי קרב. קשה להעריך איך הסרט יתקבל בהמשך השנה, במיוחד לאור היחס החשדני של הוליווד כלפי במאיות ותאריך ההפצה הקיצי (16 ביוני). אני מעריך שיהיה לסרט אימפקט בקופות ולו בשל הנושא שלו והנוכחות של אמה ווטסון.

- עושה רושם שרומן פולנסקי רוצה בכלל להיות במאי תאטרון. זו מסקנה די מתבקשת על סמך שני סרטיו האחרונים, המבוססים שניהם על מחזות ידועים. לפני שנתיים ביים את "אלוהי הקטל" וכעת, הגיע לפסטיבל קאן עם עיבוד ל"ונוס בפרווה". בשני המקרים, הסרט הוגדר יותר כגרסה מצולמת של המחזה הבימתי, מאשר יצירה שעומדת בפני עצמה. פולנסקי אולי ותיק ומוערך, אבל נדמה שקשה לרכוש את לב המבקרים עם משהו שכבר נעשה לא פחות טוב בידי אחרים. כתמיד, עיקר העיסוק היה בעצם העובדה שעבריין נמלט שהורשע בבעילת קטינה, מוזמן לפסטיבל ואף מועמד לפרס הגדול שלו. עם זאת, הסרט זניח מכדי שיזכה לעשות כותרות.

- במאי שידוע בלעורר שערוריות ובעיקר, בלגרום לאנשים לגרד בראשם בבלבול, הוא סטיבן סודרברג. "מאחורי הפמוט", או איך שלא תבחרו לתרגם אותו, הוא סרטו האחרון בהחלט של סודרברג, שהודיע על פרישה מעסקי הבימוי. אני אמנם מאמין לזה בערך כמו שהאמנתי שעמיר בניון פורש ממוזיקה ב-2005, אבל הסרט אכן עורר עניין וזכה לביקורות חיוביות. עיקר השבחים התמקדו בהופעתו של מייקל דאגלס, המגלם בסרט את ליברצ'י. דאגלס, שהתאושש לאחרונה ממחלת הסרטן, היה יכול להיכנס בקלות לרשימת המועמדים לאוסקר, אם רק הסרט היה מופץ בקולנוע. למעשה, זו הפקה של HBO ששודרה השבוע ולא צפויה להגיע לאקרנים. טוב, לפחות גלובוס הזהב והאמי כנראה בכיס שלו.

- אתם מה ילדים אוהבים? ערפדים. במיוחד אם הם חתיכים ורומנטיים וסובלים בשביל האהבה. אתם יודעים מה מבקרים לא אוהבים? בדיוק את זה. לא כי התוכן לא מוצלח, זכור לי ש"ראיון עם הערפד" עשה שימוש מוצלח באותו קונספט. זה פשוט שאחרי סרטי דמדומים וגרסאות המכשפים/חייזרים/ביגפוט של אותו הסיפור שיצאו ועוד ייצאו, קשה לא להמאיס את הנושא. ג'ים ג'רמוש נסה, עם שניים מהשחקנים בעלי המראה הערפדי ביותר בנמצא - טום הידלסטון וטילדה סווינטון. התוצאה, מסקרן ככל שהסרט נשמע, היא שעמום. אני לא יודע מי בדיוק מצפה שסרט של ג'רמוש לא יהיה איטי וכבד, אבל נדמה שגם אוהדיו חשו שלקח הפעם הימור לא מוצלח.

- "גטסבי הגדול" פתח את הפסטיבל, מספר ימים לפני שהפך ללהיט מפתיע בקופות בארה"ב. מאחר ולא התחרה בשום מסגרת, היה ברור שההקרנה מיועדת בעיקר ליחסי ציבור ולא לקצירת שבחים מצד הביקורות. כפי שכתבתי בעצמי, יש לסרט צדדים חיוביים, בעיקר מהפן הויזואלי והמוזיקלי, אבל הוא בסופו של דבר מפוספס ודרמתי יתר על המידה. זה לא הפריע לו למשוך כמות יפה של אנשים לקולנוע ולהיות לאחד מחמשת הסרטים המצליחים של חודש מאי ולשמיני המצליח ביותר עד כה השנה.

- ג'יימס פרנקו נסה להזכיר לעולם שהוא גם מביים מדי פעם, בסרט "בעודי שוכב גוסס". חרף השם האופטימי, המבקרים לא התלהבו. היו שזהו ניצוץ של קריירה עתידית מצד הבמאי, אבל הסרט עצמו לא הותיר רושם חיובי במיוחד. למעשה, זהו כבר סרטו השמיני באורך של פרנקו כבמאי והוא טרם הוכתר כג'ורג' קלוני או בן אפלק הבא. גם ג'יי. סי. צ'נדור, שמאוד אהבתי את סרט הביכורים שלו "התמוטטות", נכח בפסטיבל קאן וגם הוא יצא ללא בשורה. סרטו, בעל השם האופטימי לא פחות, "הכל אבוד", היה אמור לסדר קאמבק קטן לרוברט רדפורד, המגלם ניצול בלב ים. עם זאת, הנסיון ליצור "חיי פיי" מינוס הטיגריס, לא צלח והמבקרים צקצקו בחוסר סיפוק.

- תמיד רצוי לסיים בנימה חיובית. סרט אחד שהגיע לקאן עם שבחים מקיר ויצא עם שבחים שמגיעים עד לקיר השני, הוא "תחנת פרוטווייל". הסרט העצמאי, בבימויו של ראיין קוגלר, כבר קטף בתחילת השנה את פרס הקהל ואת פרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, מה שלא מנע ממנו להתחרות במסגרת Un Certain Regard בפסטיבל קאן. הוא לא זכה, הפרס הוענק לסרט קמבודי בשם "התמונה החסרה", אבל הולכות ומתחזקות ההערכות ש"תחנת פרוטווייל" יהיה בין המועמדים לאוסקר בסוף השנה. אני מאחל הרבה הצלחה למי שיצליח לכתוב על הסרט, בכיכובו של מייקל בי. ג'ורדן ולא להשתמש בכותרת "אייר ג'ורדן".