קשה לי מעמד השוטר והקובע בבית, שלושה ילדים צפופים בגיל ובאטרף נפלא של סייחי פרא , השתוללות פרועה זה בסדר עד ש.. הגבול הוא אם מישהוא נפגע או פוגע באחר ואם אחד נמצא במצב רוח נורא והולך לאיבוד פתאום בתוך הבלגן. קבענו רמזור עבודה, מאחר ואין עונשים איתי ואין קביעה של טוב ורע , קבענו שכשמישהוא עובר לסיגנון דיבור או התנהגות פוגעים זה רמזור אדום, בדרך לאדום יש כתום ומצב של נורמלי ירוק. הם פיתחו את הגוונים, מוצאים לעצמם אפשרות להביע דרך הצבעים מצבי רוח ואמירות ביניהם מבלי להסחף לטוב ורע או שיפוטיות , פשוט הגדרה של מצב נעים או שלא. הקטן בן ה-5 בא אלי ואומר" אמא,, הגדול באדום ממש! " בדיוק הכנתי ארוחת בוקר במטבח. בכורי במצב השור הזועם וצורח על אחיו " אתה מלשינון קטן" קטן נעלב ובוכה הבת מנסה להחליט באיזה צד לבחור ואני.. מלטפת שלושה ראשים ושואלת איך עוברים מפה לירוק? מביטים אחד בשני ומתנצלים. בארוחת הבוקר ניסיתי להבהיר את ההבדל בין להלשין ללקחת אחריות , לקח לי בעצמי בין השיחה עד לארוחה להסביר לעצמי, מלשן רוצה תמורה עבור ההלשנה ומי שאומר מתוך אחריות ואהבה לא מצפה לתמורה ותגמול. הבכור קם, נותן ליטוף שובב לאחיו הקטן ואומר לו " אני אוהב אותך אח שלי- יש לך אחריות !"
|