האפשרות המסתמנת של איבוד השליטה של נוחי דנקנר בקונצרן אידיבי אחזקות, היא ראשיתו הקרב הגדול על מפעל חייו, לפחות בעיניו שלו. בקרב הזה הוא ניצב ביחד עם עשרות דירקטורים ומנהלים בכירים, איתם ובאמצעותם הוא מימש את שליטתו בקונצרן.   

הנושים, ובהם הציבור הרחב של משקיעי האג"ח מעוניינים מטבע הדברים למקסם את נשייתם ואת הנתח שיקבלו במסגרת הסדר, אולם מעבר למעגל הנושים הישיר, העניין האמיתי של הציבור צריך להיות בשאלה רחבה ומשמעותית יותר. אלו השאלות הנוגעות לאופן ניהול העסקים בקונצרן, ולאחריותם של דירקטוריונים ומנהלים לכישלון העסקי הטמון המביא לעיתים (רחוקות) את איבוד השליטה בתאגידים שניהלו.   

לא כל כישלון עסקי הוא גם מחדל ניהולי. קל להיות חכמים בדיעבד ולזהות היום את הטעויות שנעשו לאורך הדרך, אולם דומה שבסיפור הדרמטי והטרגי של נפילת הקונצרן הגדול בישראל, יש מקום של כבוד גם לתהליכי קבלת החלטות לקויים וקיומן של נורמות לקויות, לעסקאות שיש בהם ניגודי עניינים, לניהול לקוי של ממשל תאגידי, ולהפרה של עקרונות וכללים אתיים שצריכים היו להנחות דירקטורים ומנהלים גם בהחלטות עסקיות שעשו.   

כוחו האמיתי של ההסדר הנמצא כעת על השולחן הוא ביכולתו לאפשר לבעלי האג"ח זכות תביעה נגד נושאי משרה ודירקטורים ו שהפרו לכאורה את חובות הזהירות והאמון שהם חייבים לחברה בה הם מכהנים. בדיון משפטי יתבררו שאלות קשות על מהותה והיקפה של חובת האמון לחברה בה מכהן אדם, כאשר הוא פועל בחלקים אחרים של אשכול חברות במקביל, כלומר בפירמידה, מתוזמרת מלמעלה, בהתאם לאינטרסים של בעל השליטה ולאו דווקא לטובת החברה האינדבידואלית. עד כמה מותר לשקול שיקולים מצרפיים של הקונצרן, לעומת שיקול טובתה של החברה, מה קורה כאשר אותו אדם הוא גם מנהל וגם דירקטור בשורה של חברות שהאינטרסים שלהם אינם זהים בהכרח ועוד.   

כבר בסוגיות הבסיסיות של מספר חברי הדירקטוריון ועלות שכר הבכירים עולה לכאורה כי התקבלו החלטות לא סבירות, ולא אתיות, שתכליתן לכאורה להבטיח את הנאמנות ואת המסירות של נושאי המשרה לבעל השליטה, באופן הסותר את טובת התאגיד בו הם מכהנים. שכר גבוה ששולם לבכירי הקונצרן בשנים האחרונות, הפך את האנשים לאמידים ולמושא קנאה והערצה לרגע. יתכן ששכרם יצא בהפסדם והם יידרשו עכשיו לתת את הדין על כך, וגם להחזיר או לשלם על הנזקים שגרמו לחברות שניהלו.   

עמדתה העקבית של אי.די.בי היתה ונשארה שההחלטות שהתקבלו הן חוקיות למהדרין, אולם השבר אליו הגיע קונצרן אי.די.בי מלמד שוב את המובן מאליו. החוקיות לא מספיקה. ההחלטות צריכות להיות גם נכונות, סבירות, להתקבל בהליך הוגן, שקוף, מקצועי וראוי, להימנע מניגודי עניינים, ולהיות תואמים את הערכים האתיים המוצהרים, ועם טובתו של התאגיד במובנה הרחב. הצד הפורמלי הדווקני הוא רק חלק אחד, לא שלם של החלטה ראויה. החוק הוא נקודת מוצא מינימלית, שהמרחק בינו לבין פרקטיקה ראויה באמת, הוא משמעותי וגדול לפעמים.   

גם אם ניתן להעביר אותה כאשר השליטה חזקה, ומנגנוני הפיקוח והבקרה מוחלשים, יגיע היום שבו השליטה תחלש, ומנגנוני הבקרה יתחזקו. היום הזה הגיע לפתחו של נוחי דנקנר ולפתחה של אי.די.בי. הכוח הפוליטי, הציבורי, השליטה החזקה בקונצרן, והקשרים בבנקים, לא יספיקו כעת. עכשיו יבדקו את ההחלטות עצמן. האם (רק) טובת התאגיד היתה לנגד עיני המנהלים, האם נלקחו בחשבון הסיכונים, האם היה מקום לביקורת, לדעה אחרת, לשיקול אתי וציבורי? או שכולם היו אומרי הן, המחפשים את חותמת הכשרות האוטומטית כמעט של הייעוץ המשפטי. כשכל זה טובל באגם מוחצן ומופגן של היבריס - נפערים פערים גם ביכולתו וברצונו של הציבור להבין ולמחול (על חובות ועל כבודו).   

המסקנה המרכזית של קריסת אי.די.בי היא שהיא כזו שכדאי למנהלים ודירקטורים לשנן היטב. אין די בכך שהפעולה שעשיתם היא חוקית על פי הייעוץ המשפטי שקיבלתם מעורכי הדין. האחריות הניהולית, הציבורית, האתית, וכן - גם הפלילית, היא עליכם ועליכם בלבד. כדאי וצריך לשקול מכלול רחב הרבה יותר של שיקולים על מנת להגיע להחלטה סבירה, שתעבור גם את הרף של ביקורת שיפוטית וציבורית לאחר רגע הקריסה והעברת השליטה.

נכתב במשותף עם עו"ד אלעד מן