ראיתי תכנית בטלוויזיה על פחד מהמוות.

אני מתפלאת על כל יום שאני עדיין חיה. 

הייתי אמורה למות מזמן, בתור ילדה קטנה. 

הספקתי לחוות שמחות, הנאות, כאבים בגוף ובנפש. כל כאב, קיבלתי בהשלמה, כי זאת הדרך אל הסוף. אך כמובן לא בהנאה- הדרך אל המוות לא צריכה להיות רצופה סבל. זה אכזרי מדי.

את ההנאות, קיבלתי בפקפוק, בציניות, כי זה לא משהו שמגיע לאדם שכבר מת לכאורה בגיל שש.

אני לאט מבינה איך הגעתי לכגילי המופלג, עד מעט שמונים.

תמיד רציתי להגיע לזקנה מתוך הנחה שאין בה סערות, אלא שלווה.

זה כמובן לא נכון- יש פחות סבלנות לכל המהומות מסביב. דרישות החברה, קומי, תעשי , תתפקדי, תיהיה נחמדה, אדיבה, תשתלבי כל עד את בהכרה , צלולה. 

שיקפוץ לי כל העולם. אני עושה עכשיו רק מה שנוח לי.

אני כבר לא חייבת להוכיח כלום!

אבל נראה לי שלמרות שהראש עדיין צלול, הוא מתפקד, ועדיין אני מתפוצצת מהחדשות בטלוויזיה, בעולמי הצר, אני כנראה גולשת לשלווה.

אני לא מפחדת מהמוות.