אני בחורה, בת 28. יש לי חברים, חברות, בנזוג, שני חתולים, עבודה מספקת, תחביבים מגניבים, ברוך השם אני בריאה, יש לי תואר, נראית סבבה והכל טפו חמסה.איזה כיף הא? איזה חיים מבורכים היו לי, לו רק הייתי זוכרת את כל הדברים האלה ביומיום שלי, כי פשוט בדר"כ, הראש שלי ביומיום מתמלא בשטויות אחרות כמו כמה אני שוקלת ואיך אני נראית.אויייי... איזו שיחה שטחית ושטוחה ורדודה ומגעילה וכמה זבל היא מכניסה לחיי. לחיינו הבנות. ומה לא נאמר, ומה לא נעשה בשביל להחזיר עטרה ליושנה, קצת פרופורציות בחיים- גם בר נזרקת וגם רותם סלע עושה תואר במשפטים כי לא כל הנוצץ זהב ויופי לא תמיד ישאר פה. ובכל זאת, אנחנו כ"כ חיות את זה ביומיום שלנו, או יותר נכון- מתות. אנחנו פשוט מתות. מעבירות חיים שלמים, שנים וחוויות שלא יקרו ולא קרו כי התעסקנו יותר מדי בשטות הזו. באיך אני נראית וכמה אני שוקלת ואיך שכולן הרבה יותר רזות ממני וכמה אני דוחה. פשוט דוחה. לא מצחיקה, לא יפה, לא חברה טובה ונכדה אוהבת ואם מאמצת לשני חתולים יפים, ואחלה בשלנית ובתזוג אוהבת ונאהבת- לא. בסוף היום מה שמשנה לנו זה איזה ספרות אנחנו רואות על המשקל.
עכשיו ברור לי לחלוטין, שלבנזוגי למשל אין ולו חצי מושג על מה לעזאזל אני מדברת- כן, ודאי שגם לו מדי פעם מתפתחת לה איזו כירסונת או איזה מכנס שפתאום החליט להיצמד ואז הוא קונה אחד אחר או שמוריד איזו חתיכת לחם מיותרת מארוחת הצהריים וברור לי שאין לו מושג על מי אני מדברת כשאני קוראת לעצמי שמנה. ואני גם לא שמנה. לעזאזל. ואני יודעת את זה. ועדיין, שאלוהים ישמור, זה מה שמעסיק אותי ביום ומעסיק אותי בלילה. ו-יו נואו וואט?? זה מעסיק את כ-ו-ל-ן ושקרנית היא זו שתבוא ותגיד לך- "אני רזה ומגניבה וכיפאק היי לי", או "אני מלאה אבל אז מה? יש לי אחלה בובס", או "אני שמנה ואוהבת לאכול וכיף לי עם זה ולא- אני לא הולכת לישון עם מסקרה שנוזלת לי על הכרית כי אני סתם שקרנית". שמנה שקרנית.אין כאלה. כולנו אובססיביות. מהחכמה עד לטיפשה. מהדקיקה עד לעבה. הראש של כולנו מתעסק רק סביב זה ודוגרי- אני מותשת.מותשת מהזמן המבוזבז, מותשת ממקומות שלא ראיתי ואנשים שלא הכרתי כי הרגשתי חרא עם עצמי ולא העזתי להראות את פרצופי. מותשת מלדעת שסך הכי אני בחורה די חכמה אז למה, הו למה את מתעסקת בשטויות האלה..והרי בנזוגי לא יודע על אילו חמישה קילו עודפים אני מדברת וגם אם כן שם לב, ברור לי לחלוטין שהוא רק נהנה מהחזה הפורנואי שנהיה לחברה שלו. הוא בטח לא אוהב אותי פחות או שעיניו מתחילות לנדוד הצידה בגלל זה. אם הן ינדדו- אני נשבעת- הן היו נודדות גם בלי קשר.
אז למה, למה אנחנו מחרבות לעצמנו את החיים? התשובה כה פשוטה.זה לא בשבילי. זה לא בשבילו. זה אך ורק בשבילן.בשביל החברה ולא משנה כמה היא בקטגוריה החברה הטובה, בשביל הבוסית, המוכרת בחנות. האמא, הסבתא, הדודה וכל מאן שרק יהיה. זה אך ורק בשביל בנות אחרות.למה זה? את זה אני כבר לא לגמרי יכולה להסביר חוץ מהעבודה שאני כתבתי את כל הדבר הזה, אך הוא יכול להיאמר מהפה של כל אחת אחרת. אנחנו בוחנות כל אישה,ילדה ובחורה והעיקר- רוצות להיות מישהי אחרת. לא מי שאנחנו. אנחנו אף פעם לא מספיק טובות.זה מגיל קטן, זה תמיד שם, יש רצון תמידי להיות כל הזמן משהו שאת לא. וזה מתיש.ואין לי נימה חכמה או חייכנית לסיים את הדבר הזה. אני כנראה אמשיך לצערי עם הטמטום הזה. אבל כל מה שחשוב לי להגיד זה- אנחנו לא מנסות לרזות בשביל עצמינו  ולא בשביל איזה בחור- זה תמיד רק בגלל העין הנשית שבוחנת אותנו.
ואם משהו צריך להשתנות- הרי שהוא טמון פה. בקבלה נשית אמיתית, אבל באמת אמיתית ואוניברסלית. אחרת, היא פשוט לא תופסת.