היא נפטרה לפני יותר מדי שנים.

זה היה שבוע אחרי יום ההולדת השישי שלי ושבוע לפני יום ההולדת העשרים ותשעה שלה.

היא נפטרה לפני יותר מדי שנים.

ואני עדיין מרגישה אותה. וגם לא זוכרת אותה. וחייה אותה, את העמידה שלה ואת הצחוק שלה והשפתיים שלה והבכי שלה.

ואני גם לא זוכרת כלום.

אני הייתי הילדה הראשונה והאחרונה שלה. והיא לא הספיקה להיות שם יותר מדי כי היא הייתה צריכה לטפל בעצמה. ואז אבא, עדיין היה אבא וסבתא עדיין הייתה סבתא, לפני שהיא איבדה כל סימפתיה ואמפתיה ורצון להנות מהחיים האלה כי ברגע שהיא הלכה, גם היא סוג של מתה ואבא הפך סתם לגוש שלא מסתכל אחורה, שלא נותן דין וחשבון, לאחד שחי את החיים רק כי הם צריכים לעבור.

ואני לא לומדת מזה כלום.

ואני עכשיו, עוד שניה בגילה, אז כשהיא נפחה, ואני מתה מפחד. אין בינינו שום קו דמיון ממשי- אני לא חיה את חייה, אני לא חיה בצילה, ועדין משהו מבעית אותי. משהו לא נותן לי להשתחרר מהתחושה שיש מעליי שעון שסופר למטה וזו הרגשה קשה.

אין ספק שליומולדת הזה אני מחכה שרק יעבור, שיהיה מאחוריי. כל החיים חיכיתי לעבור את המספר הזה.

אמא, הלוואי והיו לי איתך כמה רגעים. אפילו בחלומות את כבר לא מופיעה ולפעמים אני צריכה לדבר איתך.

החיים האלו לא היו פשוטים, אבל איזה טוב היה יוצא ממשהו פשוט? פשוט זה משעמם ולא בונה ומאפשר יותר מדי ואת, בחסרונך, תרמת לי יותר מבנוכחותך.

לא חושבת עלייך יותר מדי- את ספק זיכרון ספק יותר מדי סיפורים ששמעתי עלייך אבל אני לא ממש הכרתי אותך וזה קצת מתסכל כי אני מרגישה לפעמים שחסרים לי חלקים בפאזל של עצמי. מאיפה זה ולמה אני ככה. אבל זה בסדר.

יש לי עוד מלא דברים להגיד אבל אני אעצור כאן.

רק אגיד שחבל. חבל זאת מילה מאוד גדולה. פעם, כשאבא ואני עוד היינו אבא ואני (ואבא איש חכם חכם וחד מאוד) סיפרתי לו על איזו דודה שנפטרה והוא השיב- חבל. הייתי קטנה, בת שתיים עשרה אולי ונורא נעלבתי מהתגובה שלו- אמרתי לו- זה מה שיש לך להגיד? והוא ענה לי- מה עוד אפשר להגיד? 

ישבתי עם עצמי, חשבתי חשבתי ואמרתי- חבל.

חבל שלא יצא לנו להכיר.