רחובות תל אביב היו שוממים, מדי פעם חלפה מונית והפרה את הדממה. היא הלכה לבדה ברחוב, מחזיקה את בטנה בידיה, ניכר על פנייה שסבלה ייסורים קשים. נשכה את שפתיה עד זוב דם. מדי פעם עצרה כדי לנשום, הכאב בא בגלים במחזוריות. הסתכלה על השלט הגדול ״חדר מיון״ ונכנסה פנימה, התמוטטה מול עיניה של פקידת הקבלה. מחול שדים התחיל בחדר מיון, צוות רפואי הרים אותה למיטה ניידת והכניס אותה פנימה. כל הרופאים במשמרת בדקו אותה. ״היא יולדת, נעביר אותה למיון נשים״. פקידת הקבלה רצה אחריהם, ״תבדקו אם יש לה תעודת זהות, אני צריכה לרשום אותה״. רופא צעיר חיפש על גופה, ״אין שום דבר, תרשמי פלונית ותזמיני את המשטרה״. מצבה הלך והתדרדר צוותים רפואים ניסו להצילה, אך נכשלו. נותרה להם רק אפשרות אחת, להציל את התינוק. העבירו אותו לחדר ניתוח וילדו אותה בניתוח קיסרי, דקות אחדות לאחר הלידה היא נפטרה. הרופאים עמדו מסביב והתבוננו בה, הרגשה נוראית לאבד חולה. לפחות הצלנו את התינוק ניחמו את עצמם. בדקו את התינוק בקפדנות, מצבו היה מצוין, ילד יפה ובריא. הרופאים והאחיות התבוננו בו, משהו מוזר התרחש, הם לא יכלו להסיר את מבטם. לאחר דקות ארוכות התנער מנהל המחלקה, ״חברה מה קורה, העולם נעצר. לחזור לעבודה, תעבירו את התינוק לחדר ילדים״. המשטרה הגיעה בצוות מתוגבר, אספו את כל הראיות ותחקרו את פקידת הקבלה. את גופתה שלחו למכון הפתולוגי באבו כביר. הילד עבר לטיפול לטיפולם של אנשי משרד הרווחה. לאף אחד לא היה מושג מהיכן צצה האישה ומי היו קרובי המשפחה שלה. הפתולוג כתב את דוח הנתיחה. סיבת המוות הרעלת דם. אין סימנים לאלימות פיסית, מצב גופני מצויין, בתולה. בתחילה היסס, לאחר מכן חשב לעצמו, אני יכול לכתוב רק עובדות. תוצאות הבדיקות. חריגה בתאי הדם, אין הסבר. שרידי חומרים במחזור הדם, לא ידועים, לא מופיעים בטבלת היסודות. אני יהפוך לבדיחה אם אני יגיש דוח כזה מוזר. ישב בחדרו ועיין בדוח. לפתע נשמעו דפיקות על דלת משרדו. מי זה אמצע הלילה, המתים התעוררו. ״פתוח תכנסו״. שני גברים קשוחי מבט נכנסו לחדר, ״שלום אתה מטפל בנתיחה של האישה הצעירה שנפטרה באסותא״. ״כן, אני כותב את הדוח בדיוק עכשיו, קצת מוזר״. ״באנו לאסוף את הגופה ואת כל החומר הקשור״. ״אתם לא יכולים, הגופה היא עדות משפטית״. הם לא אמרו דבר, רק הגישו לו מסמך, עיין במסמך ובחתומים למטה, ״כנראה שאתם יכולים. בואו איתי ואמסור לכם את הגופה״. ״רק רגע, תאסוף את כל המסמכים והדגימות, אל תשאיר דבר״. הוא לקח ארגז קרטון מהמחסן ואסף את כל החומר, ״בבקשה״ ומסר להם את הארגז. ״עכשיו תשב ליד השולחן ותקרא את המסמך הזה״. הם מסרו לידיו מסמך, קרא אותו ושתק. ״הבנת מה כתוב״. "כן", אמר בקול נפחד. ״אסור לך לדבר על המקרה, כל הדלפה קטנה ונסגור אותך באגף ״האיקסים״ לשלושים שנה ללא משפט״. הם יצאו מהחדר, ישב על הכיסא מזועזע, יש דברים שלא כדי לדעת. בתחנת המשטרה במחוז תל אביב ישב חוקר צעיר ועיין בחומר החקירה. הקליד את דוחות המקרה למחשב, הוא היה כוכב עולה במשטרה. פיצח עשרות מקרים, לא היה מקובע במחשבתו, תמיד בחן את העובדות בקפדנות. לא ננעל על כוון מסויים. הוא קרה בעיון את חקירת העדים, לא מצא קצה חוט. חיפש במחשב הודעות על נעדרים, אפס, חוסר התאמה מוחלט. גלש באתרי החדשות באינטרנט וחיפש אירועים סמוכים להגעתה לבית החולים. שום דבר משמעותי, פריצות לרכב, תגרות שיכורים, תאונות דרכים קלות. עבר לדוחות המשטרה, רק דבר משך את עינו, דווחי אזרחים על אור משונה בשמים. צחקק לעצמו, עבמי״ם, נתקל בדוח של ניידת הסיור שנשלחה לאזור. הבחינו באור כחול מעל ת״א נע באיטיות מערבה, נמסרה הודעה לחיל האוויר. לא הבחינו בדבר במכמי״ם, נשלח מטוס סיור, הבחין באור נעלם מעל הים. כנראה ילדים השתעשעו בקרני לייזר, האירו בעזרתם את העננים. נכנס לדוחות מזג האוויר, באותו לילה לא היו עננים, שמים בהירים לחלוטין. מוזר חשב לעצמו, צלצול טלפון הקפיץ אותו ממחשבותיו. ״שלום״, ענה. ״לילה טוב, מדבר המפכ״ל, תפסיק לחקור את המקרה. עוד מעט יגיע אליך צוות מיוחד לקחת את כל החומר ולמחוק את כל הנתונים מהמחשב. החקירה עוברת ליחידה אחרת״. ״רק רגע אמר״. שם את השיחה בהמתנה ועבר לשוטרת בקבלה. ״מהיכן הגיע השיחה, החברה שוב מנסים לעבוד עלי״. ״לא, השיחה הגיעה ממשרדו של המפכ״ל״. חזר לשיחה עם המפכ״ל. ״הבנתי המפקד, אני ממתין להם״. לאחר חמש דקות הגיע צוות מיוחד, אסף את כל חומר החקירה ומחקו את כל העדויות מהמחשב המשטרתי והחתימו אותו על טופס שמירת סודיות. לאחר כמה ימים הילד שוחרר מבית החולים. מנהלת אזורית של משרד הרווחה קיבלה את הילד לטיפולה. הופעל עליה מכבש לחצים והילד נמסר למשפחה אומנת המתגוררים בצפון הארץ, במצפה. משפחת מור, זוג ללא ילדים בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם, פורשים ממערכת הביטחון. הם אהבו את הילד ממבט ראשון, התלבטו איזה שם להעניק לו. לבסוף החליטו. חנוך, היו כאלה שהרימו גבה, חנוך?. מי קורא לילדו היום חנוך. בתוכם הם ידעו, לא הם החליטו על השם, השם צץ מתוך תת הכרה שלהם. הילד קיבל מספר תעודת זהות ממשרד הפנים ונרשם כבנם החוקי. השנים חלפו חנוך צמח והפך לילד בן ארבע, הורי קיבלו משימה לתעד כל יום בחייו. זה נהפך לשיגרה כתיבת דוח כל ערב ושליחתו למען מיסתורי. הוא היה ילד רגיל למראית עין. אך אירועים משונים התחוללו סביבו. יום אחד ישב ושיחק בחצר הבית, ציפור נתקלה בעוצמה בחלון הסלון. היא מתה במקום, חנוך אסף אותה בידיו הקטנות ורץ לאימו. ״אימא הציפור נפצעה״. האם בחנה את גופה של הציפור, ״אני מצטערת מתוק שלי. הציפור מתה״. ״מה זה מוות״. שאל והתבונן בה בעיניו הגדולת. ״כל יצור חי בסופו של דבר מת, נפשו עוברת למקומות אחרים״, אמרה אימו. ״זה לא מקובל עלי, היא לא היתה צריכה למות״, אחז את הציפור בשתי ידיו הקטנות. ״אימא אני אחזיר אותה״. ״מתוק אי אפשר, מי שמת לעולם לא חוזר״. ״אמא אני יכול״, לתדהמתה הציפור התעוררה לחיים וריחפה מידיו. האם היתה בהלם, אני לא יכולה לרשום את המקרה בדו׳ח היומי, הם יקחו אותו ממני, אני אמות מצער, אשמור את הדבר בסוד. חנוך גדל והלך לגן בישובם הקטן, דברים מוזרים התחוללו מסביב לגן. אנשים זקנים מבית האבות הסמוך ישבו שעות על הספסל בגן הציבורי והתבוננו בו ובשאר הילדים המשחקים בחצר. מדי פעם ניגש קשיש לגדר הגן ונאחז בה. חנוך היה ניגש אליהם ונוגע בידיהם מבעד לגדר, התחוללו ניסים סביב הגן. המקום נהפך למקום עלייה לרגל. חולים וזקנים הגיעו למקום ובאורח פלא החלימו, או הרגישו יותר טוב. השמועה עברה מפה לאוזן. לא חלף הרבה זמן והם נאלצו לעזוב את המצפה. קיבלו הוראה לעבור לחוות בודדים בנגב. בצער רב הם עזבו את הישוב. הצער התפוגג כאשר הגיעו לחוות הבודדים, הם הגיעו בתקופת האביב. מרבדים של פרחים הציפו את המדבר, זה היה בשבילם חלום שהתגשם. חנוך פרח במקום, נהג לרוץ בשדות צוהל משמחה, ישב שעות והתבונן בפרחים ובציפורים. לפעמים היה נדמה להם שיש ענן של פרפרים וציפורים מעל ראשם. אימו הגשימה חלום ילדות והחלה לצייר, אביו החל לפסל באבני המדבר ולגדל עדר קטן של עיזים. עשה ניסיונת ביצור גבינה. השנים חלפו חנוך הפך לנער יפה תואר כל הסובבים אותו אהבו אותו. הוא העניק שלווה לאנשים, מידי פעם ביקרו אותם אנשים זרים ושוחחו איתו. הוא לא סיפר להוריו, על מה שוחחו. ערב אחד בקיץ הוא ישב עם הוריו במרפסת הבית, התענגו על דממת המדבר והרוח הקרירה. ״אמא, אבא״, פנה אליהם חנוך, ״אתם יודעים שאני צריך ללכת עוד מעט״. דמעה זלגה על לחייה של אימו, ״אנחנו יודעים בני, אתה נמסרת לנו בהשאלה, לזמן קצוב, נתגעגע אליך, בננו היקר״. ״אני אבוא לבקר, תמיד אתם בליבי. אני חנוך, נועדתי למטרה מסוימת. ״והתהלך חנוך את אלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים״. בראשית ה׳ פסוק כ׳ד״. ״אנחנו מכירים את הפסוק, קראנו לך חנוך, לפי בקשתך. עוד לפני שידעת לדבר העברת לנו את המסר בתת מודע, אתה יודע לאן אתה הולך״. ״כן, אבל אני לא יכול לספר לכם, יבוא יום ושוב נתאחד ותבינו את הכול״. ״עצוב לנו, ילד יקר, נתגעגע אליך״. ״אל תהיו עצובים, תמיד אהיה איתכם בליבי״. סוף דבר. אלון |