בימים אלו אנו עדים לשני מקרים מאוד קיצוניים של אנשי תקשורת בכירים כמו עמנואל רוזן ושרון גל אשר הפכו קורבן למתקפה חסרת תקדים מקרב חבריהם,  בנשק שהם מכירים כל כך טוב. כמובן שאינני משווה את שני המקרים , לא ברמת התוכן, קרי האשמות שלהם,  אך בהחלט אני רואה דימיון מפחיד בשיטת החיסול מרגע שמישהו החליט שצריך לחסל(ובשני המקרים לא ברור מי נתן את ההוראה).

אינני יודע האם שניהם אכן אשמים או לא אבל לי אישית זה ממש לא חשוב , אך אני רוצה להצביע על עניין שצריך להטריד את כולנו, והוא הכוח המסוכן שאנשי התקשורת צברו , והצורה בה הם משתמשים בכוח זה ללא שום פיקוח או שליטה. הרי בשני המקרים לכאורה לא מדובר במקרה יחיד שנעשה והתגלה לפני שהתפוצץ בתקשורת אלא על התנהגות של שנים.

במקרה של עמנואל רוזן למשל, מרגע שעשרות התלונות לכאורה יצאו לאור פתאום כל מיני כתבים חלקם ״חברים״ חלקם פחות יצאו בגילוי לב על כך שהם ידעו כי הוא רודף שמלות , הם שמעו שמועות וכו וכו אף אחד לא נדהם לנוכח האשמות ואמר ״עמנואל??? לאאאא״ ואני שואל אז כיצד הם לא התרעמו על כך לפני? הייתכן כי יש כתב בכיר כל כך שכולם בקרבתו יודעים שהוא מתחיל עם כל מה שזז וייתכן אף מטיל שררה ואף אחד לא דיבר? פעל? אך פתאום כאשר הדבר יוצא לאור כולם תוקפים אותו ומחסלים אותו בהרף עין? לא ממתינים לחקירת משטרה , לא ממתינים לבירור מעמיק במסגרות ערוץ 10 או 2 אלא פשוט מחסלים, וזה לאיש מתוכם , אחד שהיה לכאורה חבר או לפחות קולגה.

המקרה של שרון גל הוא זהה , גם פה , פתאום כוכב תקשורת שלפני שנייה כולם שיבחו ורצו ביקרבתו , הופך להיות לאדם מוקצה , אדם אלים ותוקפן שלכאורה מתנהג כך באופן קבוע , משמע לא מדובר במעידה חד פעמית או הפתעה, אז איפה היו כולם לפני כן??

מעולם לא הבעתי אמון במערכת התקשורת האכזרית והרדודה , אך חשוב שכולנו נלמד  מהדרך שבה החברה שקוראים לעצמם כתבים, ״כלבי השמירה של הדמוקרטיה״ , אנשי מקצוע מתנהלים כלפי עצמם על אמינות הדברים שהם כותבים ואומרים (או לא אומרים) על אחרים כמו פוליטיקאים או אנשי עסקים. מטרידה אותי הקלות בה הם מתגייסים לרקוד על הדם של הקורבן התורן , ללא רחם , כמו עדר של ערפדים צמאי דם המזהים גוף חלש.

אני חושב שהמקרים הללו צריכים להדליק נורה אדומה ולהניע תהליך של רגולציה בתחום התקשורת, להסיר את המגן הציני שנקרא ״חופש הביטוי וזכות בציבור לדעת״ שבו הם משתמשים על מנת לתת להם את היכולת לעשות ככול העולה על רוחם ללא ביקורת. הם לא נענשים על שקריות, הם לא מתבקשים להביא הוכחות חותכות לפני שהם מפרסמים משהו, והם לא מתבקשים לוודא כי יעשה הבדל בין עובדות וסיקור מציאות לבין דעות אישיות ואג׳נדות פוליטיות.

צריך גם להגביל את זמן המסך שהם מקבלים ולאזן אותו אל מול תכנים אחרים על מנת לוודא כי כוחם לא יהיה כה גדול כמו זה עכשיו.