מכירים את המצב שבו אתם משחקים או רואים קבוצת כדורגל שיש לה שחקנים לא רעים אפילו מוכשרים , שכבר ניצחו לא מעט משחקים והגיעו להישגים לא מבוטלים,  אך פתאום נקלעים למשבר שיכול להגיע מסיבות שונות , פציעה של שחקן מפתח, חוסר מזל, הגרלה לא טובה שמביאה את כל הקבוצות החזקות אחת אחרי השניה , דבר שגורר מספר הפסדים ופתאום השחקנים מאבדים את הביטחון, עושים טעויות אך יותר מכך אחרי כל החטאה או מסירה לא טובה הם צורחים אחד על השני כאילו הלך המשחק, וכך רואים על השחקנים את הפאניקה, לחץ ,הם לא מרוכזים , רבים, עצבניים ולבסוף כמובן מפסידים והכי גרוע לא נהנים.

כשאני רואה את השיח הציבורי , הפוסטים ברשת, שיחות ״הפרלמנטים״ השונים וכמובן השיח בבית הנבחרים שלנו (הכנסת) אני מזהה מצב בדיוק כמו זה על מגרש הכדורגל. כולם כועסים , אלו שיש להם הרבה, אלו שאין להם כלום וכמובן אלו שיש להם ״בסדר״ , כל שגיאה שמישהו עושה נדמה כאילו מדובר באסון שיביא לחורבנה של המדינה לקריסה טוטאלית. שאני שומע את המילים שנזרקות לאויר השמחה לאיד לאור נפילתו של אדם או גוף גדול ככול שיהיה אני לא יכול שלא להבחין כי אנחנו בהיסטריה. מה שמניע אותנו זה לא תמיד הקושי האמיתי המיידי אלא התחושה ש"דופקים אותי", ש"כולם מושחתים" , "כולם טועים" שמניע אותנו להגיב בחומרה לדברים.

האם זה באמת נחוץ? אני אישית מאמין שלא, לא כי אני חושב שהכול מושלם ואין מה לתקן , אלא כי אני מאמין שמתוך היסטריה, שנאה וכעס לא ניתן לטפל בכלום למשל:

טייקונים - הגישה שכל הטייקונים משמע כל אדם עשיר מאוד שעושה עסקים הוא מושחת , גנב , רמאי שצריך לרדוף אותו על כל שקל שהוא הרוויח היא מוטעית לחלוטין. אני בהחלט מאמין שצריך לעשות כמה שינויים וזה לא ברמה פרטנית של טייקון כזה או אחר כמו חוק הריכוזיות, כמו שינוי שיטת חברות האחזקות , כמו הגבלות על צורת מתן האשראי לעסקים ולוודא כי המינוף יהיה הרבה יותר מתון וקשור לנכסים , וכמובן לשנות את שיטת התספורות אך בטח לא להתעמר באנשי העסקים הפועלים על פי המקובל. אני אישית חושב שצריך גם למתן את הסגידה וסיפורי הגבורה בכל פעם שמישהו מרוויח כמה שקלים וכך גם את השמחה לאיד של הנפילה כמו במקרה של נוחי דנקנר בעסקת הבנק השויצרי בה הכתירו אותו כגאון ואחרי שנה שנתיים התברר שהוא הפסיד פי כמה וכמה ואז הוא הפך לטמבל או במקרה של שי אגסי וסיפור המכונית החשמלית.

חברות ענק - גם פה אנחנו עדים בימים אלו לעליהום על הטבות המיסוי שחברות גדולות כמו אינטל או טבע מקבלות על מנת להקים מפעלים ולפעול בישראל, ברור שצריך לבחון כל הזמן האם ההטבה לא מוגזמת וכמובן לבחון האם היא מחזירה את עצמה אך הדרך בה מוצגים הדברים בשיח הישראלי כאילו חברות הענק עושקות אותנו זה שטות גדולה. החברות הללו הן החמצן של מדינת ישראל ואנחנו צריכים למשוך עוד, אין לנו משאבים ( לא להתלהב מהגז וטפטופי הנפט לא נהייה ערב הסעודית) ואנחנו צריכים למשוך חברות מצליחות שיפתחו מרכזי פיתוח וייצור. זה שנשמע לנו כי טבע משלמת רק אחוזים בודדים אל מול חברה קטנה או בינונית שמשלמת 25 אחוז כעיוות , איך יכול להיות? אבל בפועל טבע נדרשת לשלם את הכסף הזה בכך שהיא תשקיע אותו בישראל בהקמת עוד מפעלים והקצאת משאבים למפעלים הקיימים. כן אני מסכים שצריך להקים מנגנון דיווחי שיבחן את גובה ההשקעות ויוודא כי הוא תואם לגודל ההטבה באופן שוטף , אך בטח לא להעלות את המס שגם יבריח את החברות הגדולות וגם הכסף שיתקבל יבוזבז ע״י ממשלות ישראל בצורה בעייתית.

פוליטיקאים - כן אנחנו רגילים כי המילה פוליטיקאי שווה לבזוי, מושחת, אגואיסט , מנותק ועוד סופרלטיבים האמנם? או אולי אנחנו פשוט מתעקשים לשמר את הגישה הזו ובכך גם מזמנים אנשים כאלו ? האם שטייניץ, לביני, כץ, לפיד, סער, יחימוביץ, ועוד באמת מנותקים? האם הם לא רוצים שינוי לטובה? אני חושב שהם כן רובם גם החרדים שמייצגים את הציבור שלהם. יתרה מכך אני חושב שהם יותר מדי מחוברים לציבור ומבוהלים מתגובתו הזועמת , מפחדים לטעות כי יודעים שעל כל טעות צולבים אותך, עובדה שמפחידה ומשתקת אותם ואיתם את כולנו. כל מהלך של ראש ממשלה , שר אוצר או כל שר אחר מפורשת בשלילה ומייד מחפשים מה לא טוב , מה לכאורה ניתן היה לעשות אחרת ויורים.

קשה לקבוצה שרוצה להגיע לתוצאות וצריכה לעבוד בשיתוף פעולה להתמודד עם האתגרים שכולם צועקים , מאיימים , מזלזלים על כל צעד ושעל שאחד מחברי הקבוצה עושה. כשחקן לוקח החלטה לבעוט מ 15 מטר במקום למסור זו לא בהכרח טעות גם אם הוא לא הצליח להבקיע, אם הוא חוזר על כך 10 פעמים יש בעיה אך אצלנו לא מחכים אפילו לפעם השנייה.

מדינת ישראל היא הקבוצה הזו, יש לנו שחקנים טובים ומאמנים לא רעים והגענו להישגים לא מבוטלים ב 65 שנות קיומנו , האם אנחנו אלופי העולם? ברור שלא יש קבוצות עשירות יותר , עם יותר קהל ומסורת ארוכה יותר אבל אנחנו בדבוקה המובילה של העולם , ואם לא בדרג הראשון אז בוודאי מובילים את הדרג השני. אבל אנחנו בפאניקה, נבהלנו , נכנסנו לתקופה שבה אנו צועקים אחד על השני במקום לשתף פעולה ולרוץ קדימה. יכול להיות שהצבנו מטרות גדולות מדי וציפינו להשיגן מהר מדי ? אולי אם נוריד קצת לחץ , נשנה את הטונים ונהנה מהדרך נגיע למקום יותר טוב?

כתבתי מספר פעמים בתקופת המחאה הזכורה לכולנו כי אני לא נושא עיניי ל״מדינה״ או ״לממשלה״ כי אני מאמין שהשינוי יבוא מהעם עצמו, והדבר הראשון הוא קצת רוגע, פחות ביקורת הרסנית , סבלנות , לכבד את אלו שעושים ומתאמצים גם אם הם לא עושים זאת כמו שאתה חושב שהיית עושה , לעודד פחות סאטירה ויותר הידברות , סיעור מוחות לאומי , שיעודד אנשים טובים להירתם ולהביא מעצמם למען כולנו.

שבת שלום