השבוע ניתנה לי הזדמנות נוספת לנהל משחק סימולציה וראיתי שוב איך הכלי הזה יכול לספק תובנות שניתוח רגיל, סביב השולחן, עשוי להחטיא. שוב התברר שכאשר אנחנו נדרשים לקבל החלטות בלחץ זמן, אנחנו יכולים להגיע למצבים שבמצב רגיל היינו שוללים את הסתברותם.
המשחק נערך במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS (לשעבר "מרכז יפה") שהזמין אותי לנהל אותו. על תוכנו של המשחק ניתן לקרוא בהרחבה אצל אלכס פישמן ב"ידיעות" של השבוע. לא אנסה להתחרות כאן באלכס בתיאור משחק זה, אלא אנסה להתייחס למשחק הסימולציה ככלי עזר בקבלת החלטות.
במצב הרגיל של קבלת ההחלטות אנחנו עוסקים הרבה פעמים בשאלה "מה נעשה אם...?" מכאן הניסיונות שלנו לתאר התפתחות תרחישים שונים של התנהגות מתחרים, ספקים, לקוחות וכדומה. הרלבנטיות של התרחישים שנבנה תלויה, במידה רבה, בידע לנו, בניסיוננו, ביצירתיות ובפתיחות שלנו.
בפועל, אנחנו לא דנים בתוצאות של כל התרחישים האפשריים. על חלקם פשוט לא חשבנו מראש. ואילו התוצאות של האחרים לא נידונות בגלל תפיסת העולם, האווירה והתרבות הארגונית בארגון שלנו. במקרה הטוב כי הם נפסלים סביב השולחן ("זה לא יכול לקרות" וכד'). במקרה הגרוע יותר כי אנחנו נמנעים להעלותם, מתוך ידיעה שייפסלו על הסף.
במשחק הסימולציה ישנם שני מאפיינים עיקריים שלא ניתן למצוא בדיון קבלת החלטות רגיל –
על כך עוד אפשר להוסיף כנה וכהנה. למשל, ניתן להקים שני צוותי הנהלה שלנו ולכפות על כל אחד מהם לנהל מדיניות שונה בכדי לראות איך השחקנים האחרים מגיבים.
ואם נחזור למשחק שהתקיים השבוע, אספר לכם ש"צוות אחד" קיבל החלטה, שעל מנת להשיג את מטרותיו הוא חייב ללחוץ באגרסיביות על ה"יריב". לחץ זה, היה אמור להביא את כל השחקנים האחרים להסכים ליצירת המצב הנכסף, בפרק זמן סביר.
והנה, ה"יריב" לא התפנה לחשוב על הסכמה. הוא היה טרוד כל כולו בצורך להגיב מיד על הלחץ שהופעל עליו. לא נותרה לו היכולת להקדיש את תשומת הלב הנדרשת לאפשרות, שכדאי לו לנסות ולחפש הסכם. נוכח זאת העמיק "צוות אחד" את הלחץ ומצא עצמו במצב שאותו ניסה למנוע, מלכתחילה.
בקיצור, כשלון.
אתם יכולים להיות בטוחים שאם היינו שואלים את חברי "צוות אחד" לפני המשחק האם יגיעו למצב הזה, היינו נענים בשלילה מוחלטת. הם היו בטוחים ביכולתם לשלוט בעניינים. עכשיו, אחרי המשחק, כבר ברור לכולם שלא מספיק להחליט שלא להסתבך, צריך גם לנקוט מראש בפעולות שימנעו זאת.
|