זה קורה לכולנו, אני לא אשקר. כולנו רוצות את המישהו הזה. שיהיה לנו לחבר, לאב, למאהב- מישהו שידאג לנו. לאו דווקא כמו בסרטים, אלא כמו שאנחנו רוצות. ולפעמים, ובעצם בדרך כלל, זה לא מגיע בקלות. הקשר המתוק מתוק הזה פשוט לא רוצה לקרות.

ואנחנו, כמו נערות, כמו תמימות, כמו עיוורות, לעיתים נוטות להסתפק במה שיש, ולאחר שיכנועים עצמיים מהתת מודע שלנו, מסתפקות בזה שיחבק אותנו. שיגרום לנו להרגיש כמו מלכות, שיכין לנו לאכול, שיחבק אותנו במיטה- אחרי זיון כמובן, 

ומחר בבוקר אנחנו נשאר עם תחושת הריקנות הענקית הזו-

זו שידענו שתגיע לפני שדפקתי לו על הדלת,

זו שידענו שתגיע עם האסמס הראשון, זו שידענו. נקודה.

ואז נשארות עם תחושות אשמה ובילבול וכעס ענקי עליהם, שהופך לכעס ענקי על עצמינו וכל מה שאנחנו רוצות לדעת זה- למה? למה אני לא מספיק טובה בשביל שהוא ירצה להיות איתי באמת באמת, גם מחר.

למה אני הכי הכי יפה וחכמה ומצחיקה- אבל רק להערב, טוב? מחר אל תתקשרי. 

והשאלות האלו לא מרפות, ואנחנו אוכלות את עצמינו, ועדיין רובנו, גם מחר, נמשיך להתרגש כמו סתומות כשיגידו לנו "חושב עלייך".. ונאכל את זה בלי מלח ובלי קצח, כי זה מתוק. מריר- מתוק, אבל היי- מה איכפת לי? כרגע הוא רוצה אותי...

ואז הכל חוזר חלילה, וחברה אחרת תחפור לי כמו החברה הקודמת וכן הלאה.

ונמשיך לשכנע עצמינו שהוא פשוט מבולבל, או לא מבין ואנחנו נמשיך לחכות לו למקרה שפתאום הוא יתפכח כי הרי הוא כל כך נחמד אליי. הוא כל כך טוב אליי.

וכולנו כאלה, ואני כאלה, ואת כאלה. וזה לא פשוט.

וכל מה שיש לי להגיד כדי אולי לעזור למישהי ששונאת את עצמה ולא מבינה- אמנם מילים הן זולות וזה הרבה יותר עמוק מזה- אבל פשוט- ש-ח-ר-רי! מי שרוצה אותך ידאג להראות לך את זה. אל תדאגי, הוא לא מפגר.

וגם את לא.

ובואו נתחיל להחזיק מעצמינו ולא להיות תלויות באיך אחרים רואים אותנו.

 אאאמן.