אל תסתכל בקנקן
הכרנו בגרמניה, לפני שנתיים - הייתי שם לצרכי עבודה. בזמנו לא ניתנה לי זכות הבחירה לצד מי לשהות, אני מניח שאם הייתה ניתנת לי האפשרות הוא ודאי היה מבין האחרונים שהייתי בוחר לשהות במחיצתם. הוא נראה לי וולגרי מדי על גבול הבהמתי, אדם כוחני אשר מודעות עצמית וסביבתית הן רק בגדר המלצה בעולמו.
הוא היה גלוי מדי אך שמר באדיקות אינפנטלית על פרטים טריויאלים אשר נועדו להיכרות מינמלית, סירב לחשוף את גילו משל היה בא בימים, מוצאו תמיד היה בגדר חידה בעיניי. סיפוריו היו נראים לי כמופרכים עד שריחמתי עליו. הרבה להאדיר עצמו כשהיה ניכר לעין שאין בדבריו מן האמת.
היינו שם קבוצה של כחמישה עשר אנשים, הלילות הארוכים, שיחות הנפש וכמובן הסמים שעשו את שלהם גרמו לאינטראקציה רבתי ומעניינת ביותר. כהרגלי אני נצמד למובילי הקבוצה וככזה אני מוצא עצמי בלב הסערה, לב העניין. חסרונות כמובן שיש לי, אני טרף קל לאנס המנטאלי המצוי, נחמדות 'אובר' יבואו ויאמרו, אך זוהי התוצאה לא הסיבה, אותה הסיבה שאני לא המוביל, אני שומר על מקום שתיים שנים רבות, שוב תוצאה - הסיבות רבות ומגוונות. באחד מן הלילות פתחתי את הנושא בפניו, הוא ישב למולי ומתחתי עליו ביקורת, לטעמי היא נעשתה בנועם, מתוך אכפתיות, הטונים נשמרו נמוכים וכולם מסביבי היו קשובים, מקהלה שלמה המסכימה עם המנצח, כך לפחות הרגשתי. לאחר סיום המונולוג הוא לקח את הדברים קשה, ביום הראשון זה כלל הסתגרות בתוך עצמו, שנאה עצמית, כעס עצמי וכל זה נעשה כמובן תוך כדי העמדת פני כועס, אותי זה לא קנה, הייתי שלם עם דבריי.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הוא איש העולם הגדול, תמיד סיפר סיפורים על מקומות שהיה וביקר בהם, דיבר שפות רבות, בהחלט בחור בעל פוטנציאל במידה ויוריד את המסכה מפניו.
אני אוהב אנשים תלושים, ללא כל קרקע וללא כל זהות. לעיתים היה נדמה לי שהוא בוחר את זהויותיו תוך שיקול דעת מאוד ברור, לא מובן לי באופן אישי, אבל בהחלט ממוקד.
אנטוניו תומאס, כך קראו לו, הוא אפילו הוכיח לי זאת בדרכונו, לא השם הישראלי ביותר, בכל אופן שורשיו ומשפחתו באירופה, הקשר שלו לישראל דומה לקשר שיש לי עם משוואת מקסוואל. חודשיים בגדרה, חצי שנה בפרדס חנה, בהחלט נטול קרקע. הוא בעל דרכון אירופי, הוא כבר שנים שם, מדי פעם מבליח לארץ הקודש, מקפיד לעקוב מרחוק על הנעשה פה.
חלפו להם שלושה ימים מאותו מונולוג אשר שטחתי בפניו והעניינים שככו, הבית חזר לשגרה. היה נדמה לי שהוא אוהב אותי, למרות הנאמר הוא הרגיש שזה נבע מאכפתיות ולא מביקורת הבאה להלבין פניו חלילה. הייתי במקומו וככזה מצאתי לנכון להעיר לו.
שמרנו על קשר בפייסבוק, הפכנו חברים - מחליפים דעות במגוון נושאים. גיליתי אדם שונה ודומה לזה שהכרתי אז, אדם מתון יותר, שלם יותר, עם אידיאולוגיות מעניינות ביותר, זהותו האמיתית הייתה ועודנה לתעלומה בעיניי.
באחד מן הימים הסתכלתי בצ'אט ותמונתו תמונתו אך השם שונה - "פבריציו אגוסטו רמירז", לא טרחתי לשאול לפשר הדבר, קיבלתי אותו כמות שהוא על כל שמותיו, זה היה רק כותרת לאדם שמתחת, ביקורת עדיין יש לי, אך היא בטלה בשישים. הייתי אומר שהוא בין הבודדים מאותה התקופה שאני בקשר רציף איתם, אני אוהב לשוחח איתו, אנו יכולים לדבר שעות כבני שישים מהממלכה הבריטית, הדבר יראה כטבעי לגמרי ואף אחד מאיתנו לא סר מהשיחה - אנחנו יכולים לדבר כאחד האדם, בכל אחד ממשחקי התפקידים האלו אני מוצא בו עניין.
הוא ביקש ממני לכתוב עליו, אם יש דבר השנוא עליי זה שממקדים אותי בכתיבה, אני אוהב להיות חופשי. אני כותב את הדברים בלב שלם, בהערכה רבה לאיש, בכנות מלאה.
אומרים שאנשים לא משתנים, אני גם חושב כך אבל אני חושב שאנשים משנים גישתם כלפי הסביבה וכלפי עצמם, שזה הכל בעצם. אז למרות הרתיעה שלי ממנו בתחילה (סביר להניח שזה נבע הן ממציאות קיימת והן מחשכים אישיים שלי) אני בהחלט מברך שהכרתי אותך פבריציו היקר. למדתי עליך ולמדתי על עצמי, למדתי שהשיפוטיות היא מקור כל הרע שבעולם, גם באדם שאתה חושב שלעולם לא תמצא בו דבר חבוי עולם ומלואו. אז לא משנה לי גילך, לא משנה לי שמך המקורי, לא מעניין אותי מאין באת ולאן אתה הולך - אחרי הכל אתה זה אתה, פבריציו/אנטוניו, אין זה משנה דבר. אסכם ואומר - מר טוני סופרנו היקר, אני בהחלט יכול להגיד שאני אוהב אותך ושמח שניתנה לי הזכות להכיר אותך וללמוד. |
