כותרות TheMarker >
    ';

    המאורה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    עוד מחשבות על שרצים

    2 תגובות   יום שלישי, 4/6/13, 22:28

    אבל בעיקר הוא מסמן את הלז הגדול, עד כדי כך שכמעט ניטלת ממנו לגמרי החיה שבו. הוא המייצג האולטימטיבי של לכלוך, הזנחה, מרחב מפולש, ההפך הגמר מהיגיינה, מסדר טוב, ממרחב-נקי. בעצם זה שאני מניחה לו לחיות, ואפילו כשאני מדי פעם מוחצת אותו למוות - אבל נמנעת מ"להזמין ריסוס" - אני מנכיחה בתוך המרחב הפרטי שלי את הקול הלזי הכללי שמזכיר לי שסטיתי מהחוק. כשאני חושבת על זה אני מוקירה עוד יותר את "הגלגול", את המהלך החריף, הטוטלי, שקפקא עשה. לא כמוני, שמלכתחילה נוטה לבטל את הצד המגעיל, המרתיע, המאיים, של הג'וק - הוא הכליל בסיפור שלו את כל צדדיו של השרץ, "לבש" אותו במלואו, הלך עד הסוף עם הקטסטרופה שבנימין ממליץ עליה, שלא "להתכחש לקרבתו החייתית אל היצורים שלקול קריאתם מתעורר בו גועל" ולהפוך עצמו לאדונם. קפקא כתב כתב-כניעה לקרבה החייתית הזאת, ביטל מראש את האפשרות להיות אדון, משמע ללזלז ולהיפרד, והתמזג עם השרץ עד מוות.

    כשאני חושבת על הבחילה הסארטרית, עד כמה שהבנתי אותה, נדמה לי שהיא הכי קרובה לאופן שבו אני מתנהלת איתה: כל לז נושא פוטנציאל של הגדרת עצמי. כל לז - משמע כל מפגש עם לא-אני - מספר לי בהכרח מי אני, ובהכרח מפצל אותי. לכן הקיום השוטף כרוך בבחילה שוטפת, כמעט שקופה, יומיומית, כי בין אם הלז מגדיר אותי לטובה ובין אם לרעה, הוא מציע מישור קבוע של חרדה, של ערעור. המגדיר לטובה (אהוב, חבר, מעריץ וכן הלאה) מסמן בו בזמן את האפשרות שההגדרה החיובית תילקח, וממילא מעיר את הסופר-אגו הקפדן שמעמיד מיד רשימה נגדית של פגמים. המגדיר לטובה מכמין בתוכו את האפשרות הבלתי ניתנת לערעור שהחסד זמני, מה שמפעיל את כל המערכת הפנימית כבמצב מלחמה. המגדיר לרעה מזמן קיום של נידחות, השפלה, הצטדקות, איבה, אלימות.

    אם ככה, הגועל הוא סוג של מרד אינסטינקטיבי בלז הגדול, החברתי, שלא רק אנשים הם חלק ממנו, אלא כל מה שמייצג "חברה". כשאני נגעלת, משמע מתבטל המרחק בין המחשבה לגופני, אני סוף סוף חווה את הבחילה כמשהו מוצדק, מעל ומעבר לשיפוט העצמי, כל ישותי צועקת בבת אחת - זה לא-אני וזה גם לא שום דבר שאיזשהו אני יבקש לאמץ אל לבו.


    חוץ מקפקא.

    ההשוואה בין שניהם לאור הפרגמנט והנובלה מגניבה לגמרי. קפקא קרא לזה "הגלגול", הטרנספורמציה, ואילו בנימין קרא לזה "כפפות", אובייקט תרבותי ביותר ועד מאוד, שנועד להפריד בין עור לעור. קפקא התהפך לתוך השרץ, בנימין ניגש אליו עם כפפות וממליץ להכיר, גם אם בצער, באלמנט המשותף לשניכם, ועל-ידי כך להפוך לאדונו של הלז המגעיל, לבטל את הגועל על-ידי ההכרה. קפקא לעולם לא ממליץ כלום. נקודת המוצא שלו היא המטאפורה (האולי-חלום, אולי-בלהה) - והוא מוותר עליה לטובת התמסרות גמורה לדימוי, התהפכות לתוכו; ב"גלגול" גריגור סמסא הוא המטאפורה. השרץ הוא הממשי. בנימין מתחיל דווקא מהפרטי, הרגשי, מתחושת הגועל, מתרגם אותה מיד לפחד, והמלה "שרץ" לא מוזכרת בכלל, רק "חיות". השינוי שהוא מציע הוא גלגול יעיל של הרגש, בהנחה שהוא בר-שליטה, בזכותה של הדעת, החוכמה. בנימין שליח של הציבליזציה, התרבות; קפקא שליח הגיהנום.

    ואני מה, איך אפשר להסביר את שוויון הנפש המורכב הזה, שבו אני אדישה לג'וק שנכנס ויוצא ממעמקי המדפסת, אבל עסוקה ללא הרף במחשבות עליו; הורגת אותו כמעט בהיסח הדעת, ולא מעלה על הדעת להוקיר את זכותו, כזכותי, לחיים; משתעשעת עם הציד העצלני שלי, מחכה שישתהה ממש מתחת לכף ידי כדי למחוץ אותו, ולרוב מפספסת אפילו אז.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/6/13 22:14:
      ---
        5/6/13 22:13:

      היום לא ראיתי אפילו ג'וק אחד. לא קטן ולא גדול. יכול להיות שהלזלוז הורג אפילו אותם. ואולי דווקא בגלל זה עלה בדעתי שמה שמושך אותי בהם הוא האדישות הגמורה לקיומי. אפילו אמש, כשאחד ענק במיוחד, האחרון מתברר, טיפס לי על הרגל ולא נפל גם כשניערתי אותה (בבהלה; הרבה לפני הגועל באה הבהלה, ועליה עוד לא חשבתי), והייתי צריכה להסיר אותו עם היד, הוא לא מיהר לברוח אלא זחל מותש מתחת לתיק, ככה שהרגתי אותו בקלות, סתם על ידי שמעכתי את הבד על הרצפה. במצטבר נדמה שהוא אדיש אפילו לקיום עצמו. כאילו העובדה שהוא בן-מוות היא התכונה העיקרית שלו גם כשהוא לעצמו. חשבתי, במשחקי המחשבה האלה של איזו חיה היית רוצה להיות, אף אחד, גם לא אני, לא אומר "ג'וק". או שרץ מכל סוג. כן יגידו פרפר, אפילו גמל שלמה. אבל לא ג'וק. שלא לדבר על המיתוס הידוע שהג'וקים ישרדו גם שואה אטומית. הם כאילו מחוץ לזמן, מחוץ לחיים, היינו הך אם ימותו או יחיו, אין לג'וק היחיד שום משמעות. כמו הנמלים. גם אם אבחר עכשיו איזה ג'וק ואעניק לו את מתת היחידאיות, משמע אסתכל בו מקרוב (מת כמובן), הוא לעולם יהיה "ג'וק", העתק גמור של ריבוא ג'וקים אחרים. אין קיום נמוך מזה; אפילו חיידקים זוכים לכבוד רב יותר. אנשים מתרפקים על העצמאות היהירה של חתולים, אבל החיבה לחתול נובעת בעיקר מההשלכה האנושית הפשוטה: נופל תמיד על הרגליים, שבע נשמות, מתייצב לליטוף כמי שמעניק לך חסד בעצם הרשות להעביר אצבעות בפרוותו, כל זה. השילוב של התפנקות עם איזו חירות מדומיינת. החירות של הג'וק אחרת לגמרי, ולכן לא מעוררת אלא גועל: הוא ח'ורי גם מעצמו.

      פרופיל

      ק'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין