פגשתי לא מזמן את בן הזוג שלי. אחרי המון זמן של לבד. שלא היה רע בכלל, אבל כשאתה לבד הרבה זמן אתה משכנע את עצמך שכל מה שחסר לך זו זוגיות.

ואז היא מגיעה, והיא מופלאה וממלאת המון. וגם לוקחת קצת. קצת ממני. מהפנאי שהיה לי לפני. ממחשבות. מזמן בעל ערך עצום שהיה לי כשהייתי לבד.

לא מחליפה כלום. טוב לי מאוד עם האהבה הזאת. לא הייתה לי כזאת מעולם. אנחנו מאוד מאוד מאוד שונים. בחיים לא הייתי חושבת שזה הטיפוס- והנה, אחרי שחשבת שמה שאת צריכה זה שיכפול של עצמך, מצאת משהו שונה לגמרי ממך, ויש בזה משהו כל כך משחרר. אין מלחמות אגו- כי אני לוקחת אויר והוא נותן. כי אני מסודרת והוא נותן לי לסדר. כי אני מדברת והוא מקשיב. וכו וכו.

וזה מאוד נעים. 

ועולים מדי פעם הרהורי חתונה- שכן, ושמתי ושאיך ושמי.

ואני מאוד רוצה את זה- כי ככה אומרים פה, לא? אבל אני לא באמת צריכה את זה. אולי החברים שלי וסבתא צריכים את זה ואצלו הבנים רוצים מסיבת רווקים, אבל אני- אני לא באמת צריכה את זה. לא כרגע. 

אני מפחדת מזה.

אין לי בנוף היומיומי שלי שום זוג שאני מסתכלת עליו בערגה ואומרת- את זה.. כזה אני רוצה.

לא רוצה. לא מכירה זוג שיש לו את הדבר המדוייק הזה. וזה מפחיד אותי.

מצד אחד- חתונה נותנת את הביטחון לביטחון העצמי שלנו שהנה, מישהו באמת אוהב אותי ורוצה להיות איתי.

אבל היא גם נותנת למובן מאליו לחלחל ומזה אני הכי מפחדת.

רוצה שתרצה כל יום להיות איתי, רוצה להרגיש ככה גם. 

היום אמנם כבר אין חתונות קתוליות אבל באמת- בשביל מה?

אם טוב לנו ככה, אולי זה המתכון לשמר את הדבר הזה חי באמת ולא לראות אותו מתחיל להינמק כי כבר הגענו לטופ הצהרת האהבה שהיא החתונה ומפה הרי, זה רק דאון דה היל..