... כמו באותה הפעם, לפני שלושים שנה, כאשר אמא שלה שלחה אותה למכולת לקנות סוכר והורתה לה לקחת כסף מהארנק. נעמי השתוקקה לקנות מסטיק-סיגריות, חבילת מסטיקים ארוזים בגלילי נייר, כמו סיגריות, שהיו יקרים יחסית באותה התקופה. היא ביקשה והתחננה אבל אמא לא הרשתה מותרות שכאלה, במצבם הכספי הרעוע. נעמי עשתה חישוב זריז של מחיר המסטיק  ולקחה כסף נוסף, ללא רשות, מהארנק של אמא. היא הלכה לחנות, קנתה סוכר ומסטיק. אחר כך החביאה את הראיות המפלילות ואת העודף הביאה לאמא. כנראה שבתקופה ההיא, נעמי עוד לא הצטיינה בחשבון, עובדה שתשתנה ברבות הימים, בעקבות אותה התקרית. הסתבר שהעודף לא התאים. בימים שבהם כסף היה שווה הרבה יותר מאשר זמן, ולא להיפך, אמא הלכה עם נעמי למכולת לברר את פשר הטעות. "כנראה שהתבלבלתם בעודף", פנתה בלאקוניות ליוסף, החנווני המשופם והמשועמם. יוסף החנווני לא התבלבל ומייד ערך לאימא, באדיבות רבה, חשבון מפורט שכלל את הסוכר, המסטיק המפליל, התמורה והעודף המדויק. "אני מבינה ובבקשה סליחה על הבלגן" אמרה אימא ליוסף, אחר כך פנתה לעברה של נעמי, סיננה בלחש "בואי הביתה" ולפתה את ידה בחוזקה. מאה חמישים ושבעה צעדים הפרידו בין המכולת של יוסף לבית. נעמי זוכרת את הדרך עד היום. אימא שתקה, נעמי הרגישה את האימה עולה מהחזה שלה ומטפסת עד גרונה, משתלטת על כול כולה. בסך הכול ילדה קטנה שהתחשק לה ממתק. כל צעד הרגיש כנצח נצחים. בבית, באותה דממה מוחלטת, אמא הוציאה את חגורת העור והצליפה בילדה בת השבע. מאז, עברו כשלושים שנים. גלגל החיים הסתובב רבות, מיליארדים רבים של ילדים נולדו ומיליארדים רבים לא פחות של אנשים מתו. עד היום, נעמי זוכרת את ההשפלה...