כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בעמדת מוצא

    באה בימים, וגם בלילות לפעמים.... אובדת בנבכי המטריקס

    ארכיון

    0

    אני גרה עם חיות

    59 תגובות   יום שבת, 19/1/08, 18:29

    אני גרה עם חיות.

    זה בכלל לא מובן לי מאליו שאני גרה עם חיות. מה זה גרה? ממש חיה.

    הזיכרון הראשון שלי מחיות היה קוף בכלוב בחצר אצל משפחה ברחוב שלנו (ברחובות). כן, אז עוד היו דברים כאלו. אנשים חזרו מחו"ל עם מזכרות. הייתי בת שלוש והיה לי עצוב שהוא לבד בכלוב והושטתי יד ללטף אותו. הוא נשך אותי. זה לא גרם לי לשנוא קופים. להיפך.


    בגיל חמש היינו בים וראיתי כלב גדול. אז ניגשתי לשחק איתו. מההתלהבות הוא נתן לי ראסיה וירד לי דם מהאף. אבא שלי אמר "מגיע לך". זה לא גרם לי לשנוא כלבים. להיפך.

    נורא רציתי לגדל חיה. הכי פשוט. חיה. אם אפשר משהו עם פרווה.

    אבל לאמא לא התאים. קנו לי קוף בובה עם פרווה שחורה וקראתי לו רקפת. וישנו מחובקים. אני עוד זוכרת את הריח שלו. ריח דבק.


    ליסודי הלכתי ברגל בדרכי עפר ובין עצים ושדות. קבוע אחרתי לכתה א' כי בדרך היו מציאות.

    פעם גולגולת חתול בשדה חרציות, ופעם עצי שיטה צהובים וריחניים. ואיזה חתול חצרות שנעצרתי לשוחח איתו. ושם בין העצים מצאתי זחלים יפים יפים.

    הבאתי הביתה והחבאתי בקופסא מתחת למיטה (בטוחה שאמא לא יודעת). והם התגלמו והתפרפרו להם. הכי אני זוכרת את רפרף גולגולת המת.


    ואח"כ היו תולעי משי שמנמנים ורכים ומשיים שנישקתי לפני השינה. הייתי מטפסת על עץ התות של השכנים ומביאה להם עלים. עם פסים הם הזכרים והנקבות חלקות. ופעם נפל על אחת מהן כדור עץ ויצא ממנה מיץ ורוד והיא עלתה על המכסה ומתה. הרגשתי נורא והתאבלתי עליה.

    בגיל עשר הייתי הולכת קילומטרים בפרדסים עד הביצה של מושלין לאסוף ראשנים ולראות איך עם הזמן הם מצמיחים רגליים ומאבדים זנב והופכים לקרפדות.

    אבל עדיין הכי רציתי חתול או כלב. אפילו ארנב.


    בגיל 12, ישבתי בשיעור תנ"ך וכל הזמן שמעתי יללות חתול מלמטה. לא יכולתי להתרכז בכלל ויצאתי באמצע השיעור ואספתי גור קטנטן וחולה והבאתי הביתה. היתה לו חתלתלת אמר הרופא. הוא היה כל כך קטן אולי בן שבוע. אז קמתי כל שלוש שעות בלילה וחיממתי לו מים עם אבקה ואנטיביוטיקה והאכלתי אותו בבקבוקון. אחרי שבוע הוא בכל זאת מת.

    ואז סופסוף הורי התרצו והרשו לי לגדל חתול. הלכנו לחברים שגידלו חתולים בחצר ובחרתי גור בן 3 חודשים. סתם אפור. קראתי לו מיקי. איך הייתי מאושרת! ממש מאוהבת!

    כבר בדרך הביתה הוא שרט אותי והמשיך לשרוט תוך כדי משחק עוד שנה. יש לי בערך 120 צלקות על הידיים ממנו. וזה לא גרם לי לשנוא אותו. להיפך.


    מיקי גדל להיות מנהיג החתולים בחצר. היתה לו סמכותיות שקטה. החתולות הבוגרות עשו לו חיינד'לך אבל הוא העדיף איזו "פרגית". שמר עליה בעיניים וחיכה שתגדל.

    רוב היום היה בחצר, ובערב עלה אלינו לקומה רביעית, קרא מחוץ לדלת, נכנס, התלקק ונרדם איתי. בשעה חופשית בין שיעורים הייתי ממהרת הביתה, נשכבת על הדשא בחצר ומתבוננת בחיי החברה המעניינים של חתולי החצר. ברור ששכחתי לחזור ללימודים. ברור.

    אחרי שנה עברנו דירה ואי אפשר היה לקחת אותו. כמה בכיתי! בכל זאת אהבה ראשונה!


    מאז שהתגיסתי ועזבתי את בית ההורים, יש חתול איתי. תמיד.

    אבל זה כבר לפוסט אחר.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/3/08 23:24:

      תודה ידידי המקורי. אם אנחנו מחוברים באהבות, מצבנו טוב.

      (מה? על מה היא מדברת? לא יודעת! לא מכירה אותה) 

        18/3/08 22:34:

      הכתיבה שלך מדהימה...

      כאחד שגדל 12 שנה עם חתולה, הזדהיתי ואהבתי. ברור שאהבתי.

        10/2/08 16:44:

      בגלל שחתולים ויפנים דומים. שים לב!

      העיניים המלוכסנות, האסטתיקה, הקומפקטיות, האובססיביות לטקסים, הנטיה להתאבד (בקפיצה מקומה שלישית או חציית כביש) והרשעות הקטנה בתוך כל החן הזה... מיאצו! 

        10/2/08 14:52:

      לא רוצה להרוס לך, אבל אחרי "קורות הציפור", "יער נורווגי" ו"ספוטניק אהובתי", "קפקא" איכזב אותי ברמת היכולת שלו לקחת אותי איתו (או שאכזבתי אותו במגבלותי ללכת שבי אחריו, כמו אל תוככי באר חשוכה...).

       

      אבל למה אנחנו מדברים יפנית בתגובות על פוסט חתלתולי, נפלא ומפנק כמו זה שנמצא שם למעלה?!...

        10/2/08 10:47:
      הארוקי מורקמי סופר אהוב עלי במיוחד. רק שאת 'קפקא על החוף' קצת התקשיתי לצלוח. עוד מנסה...ותודה!
        10/2/08 02:40:

      קצת באיחור, אחרי מליון מגיבים/ות, אבל לא יכולתי להתאפק...

       

      הזכרת לי קצת את הארוקי מורקמי, בנאיביות, בשיחה עם חתולים ובעיקר בחיוך שהתפשט על פני ברגעי הקריאה...

        29/1/08 12:26:
      קוסם, חתיכה אני כבר, אבל אם תוכל להחליף את הגב התחתון שתמיד כואב לי -  תבורך. ואולי גם מחשבות מסוימות שחוזרות באובססיביות...
        29/1/08 12:23:
      מיא, רק על חיות לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם חתולה....
        29/1/08 00:43:
      אפשר לחזור לדבר על חיות?
        28/1/08 20:30:

       

      צטט: מחוברת 2008-01-27 13:04:49

      שמע, קוסם, לא צחוק. כל הזמן יש לי ניתוקים באינטרנט. בקיצור רוב הזמן מנותקת. אבל ב"מחוברת" התכוונתי כמו בגולם. מחלקים שהדביקו יחד. אהההה

       

      מגניב אז אם את צריכה משהו (יד , רגל או בכלל איזו חתיכה...)  דברי איתי אולי אוכל לעזור...

       

      תיזהרי שלא תיתפרקי.קורץ

        28/1/08 15:40:

      מה הוכתרתי ליונת השלום? זה לא היה ענף זית?

      דרך אגב כתבתי וציירתי פעם ספרון על איך הפכה יונה לסמל השלום.  

        28/1/08 12:53:
      ענף מרווה בפה - אין סימן טוב מזה. מצאת מנוח לכף רגלך?
        28/1/08 12:01:

      זה נחמד. אני שואלת בפוסט שלך, ואתה עונה אצלי. ושיתמהו הקוראים...

      גדליהו, סתם דאחקה על משקל אצבעוני...

      זה היה במכמנים, בבית מקסים, ארוחה משובחת וחזרתי עם ענף מרווה הביתה. שיהיה

      והיי, יש פוסט חדש, איפה אתה? 

        27/1/08 13:55:

      מי זה גדליהו, ומה אוכלים במקום שעל שמו יש צום? ואיך היה?

        27/1/08 13:04:
      שמע, קוסם, לא צחוק. כל הזמן יש לי ניתוקים באינטרנט. בקיצור רוב הזמן מנותקת. אבל ב"מחוברת" התכוונתי כמו בגולם. מחלקים שהדביקו יחד. אהההה
        27/1/08 12:46:

      את בטוחה שאת מחוברת  ?
      חה חה חה

       

      מאוד  אהבתי את הפוסט זה בטח כי יש לי את גשם ששורט אותי פעם ביומיים כשאנחנו משתעשעים לנו  יחד אחרת הוא משתגע משיעמום.

       

      תני צ'אנס גם לבני המין האנושי...

        27/1/08 10:26:

      מה נהייה לכם אתמול שכולם נהייתם מבואסים? הגולש לא התעכל אצלך טוב?

      סיירתי באיורייך האחרונים ורוויתי נחת. את מייטיבה אייר את.

        27/1/08 10:09:

      שלום סרית! את אופטימית...

      אבל האמת שכותבת את ההמשך כבר עכשיו. זה רק שהעיצבון והעצבים של מיא הדביקו גם אותי. תוחזר האהבה למעונה! ויפה שבת אחת קודם!

        27/1/08 00:35:

      מרגיש כמו התחלה של ספר...

      מסקרן ההמשך...

       

        26/1/08 10:53:
      מצפון אין. מצפן יש. ועכשיו בא לי על מרצפן. נולדתי הונגריה, זה בא עם סט תסביכים אחר.
        26/1/08 10:48:
      נולדת בלי מצפון או שעשית ניתוח להסרתו?
        26/1/08 10:46:
      עזוב, אני לא פולניה, אי אפשר לעבוד לי על המצפון. ותפסיק כבר עם החישושים בחצר ותחזור לשיעור. בשיעור למדנו ש: נישואים זה פויה ואהבה יש רק בסרטים. או משו...
        26/1/08 10:35:

      אני לומד לאט כשמסבירים לי מהר. ולהיפך. אנא התאמצי קצת בשבילי, התאימי קצבך למגבלותי. הרבה לקויות למידה יש לי.

        26/1/08 10:30:
      בדיוק. דמיון בין נשים לחתולים. ואחזור שנית: לחשוב רך ובניואנסים. ולמה לך להנשא? עוד לא למדת פה כלום? מה עשית בשיעור כשדיברו על זה?
        26/1/08 09:52:

      זה לא את שהצבעת לי על הדמיון בין נשים לחתולות? ומה אומר הסימון? שלא אוכל מעתה להנשא לנשים אריות?

        25/1/08 10:58:
      נופל קשות. ממליצה: בלי חתולים ובלי נשים. ראה סומנת...מגניב
        25/1/08 10:56:
      שולמית, הדמיון הוא אב כל הפחדים. אנחנו מפחידים את עצמינו חזק. ובקפיצה קטנה הצידה - מפלצות ההווה הן תקלות טכניות במחשב, בחיבור לרשת או בציוד הנלווה (מה שהיה לי בשפע אתמול, והרחיק אותי יום שלם מההתמכרות...). מפלצות שטורדות את שנתי בלילה...
        25/1/08 09:24:

      "בחדר אין עטלפים אבל מוחי

      בורא אותם מסע שמימי של חיות יער עפות"

      החיות שבתוכי....

        25/1/08 08:59:
      הדמיון של חתולתי לאישה הוא אכן מדאים. היא כזאת מניאקית מקסימה, בשיא העצבים אני קורא לה זונה. וכשאני מפויס - זנזונת.
        24/1/08 23:56:
      ועוד דבר נופל'קה, חתולים זה כמו נשים. תחשוב רך. הכל בניואנסים. וגם פה יש עיניין של התאמה. לא כל חתול מתאים לשותף האנושי שלו. הנה למשל עכשיו. אחרי 8 שעות שהייתי מנותקת מהרשת בגלל בעיות טכניות, רק רוצה לחזור להתמכרות, ותינתין החליטה שזה זמן כדורגל! ויש לי ברירה אתה חושב? אינעל רבקום...
        24/1/08 23:44:
      כף לראות אותך בבלוגי קסיופאה (איזה שם יפה...). כמה חודשים אחרי שעברתי לת"א (לפני 20 שנה), נכנסתי לדכאון כי היה חסר לי טבע בעיניים. אז חבר "יקר" לקח אותי בשבת לפתח תקוה! למשתלה. קנה לי עציץ קטנטן ושאל "נו נרגעת? רגע, למה את שוב בוכה?"
        24/1/08 23:36:

      תראה, נופל קלות, משיכה לחיות אי אפשר להסביר. או שיש או שאין וממש לא חייבים.

      אחרי שחתולת-חיקי-הנצחית שולי נפתרה בגיל 15, החלטתי להתנזר מחיות ועברתי ללופט בפלורנטין ומיד פתחתי קייטנה. הדלת היתה פתוחה וחתולים וכלבים של שכנים באו אלי כל הזמן כי ידעו שיהיה גוד טיים. הרסו לי, חרבו לי, קיללתי אותם וקילקלו בחזרה. אבל ככה זה כשאוהבים. ובסוד, רק בינינו....זו בעצם חולשה. לא יכולה בלי זה...כוס אמק 

        24/1/08 16:26:

      איזה פוסט נפלא שמריח מטבע.

       

      מקסים.

       

        24/1/08 15:50:

      יש לי רומן חדש יחסית עם חתולה. די בלתי צפוי, בתור מעדיף כלבים. היא צעצוע מדהים ארוך פרווה וגחמני. אני מנסה, כדרכי השכלתנית המגונה, להבין את האהבה האנושית לבעלי חיים, ולא מצליח בינתיים. כלומר, על איזה צורך זה עונה, למה לגדל יצור שהרבה פעמים גומל טובה באמצעות נזק מעלה סעיף, ועוד למות עליו.

      טיפים והסברים יתקבלו בברכה.  

      פוסטך יפה לי.

        24/1/08 12:51:
      האמת, כשאני חושבת על זה, היתה לי ילדות טבע לא רעה בכלל. רחובות אז היתה קטנה מוקפת פרדסים, ובתוכה חורשות אורנים, שדות חרציות, אקליפטוסים ושטחי חול. הסתובבנו יחפים וחופשיים למדי. בקושי היו מכוניות ואפילו מדרכות לא תמיד סלולות. זה היה בשנות הששים ומאז השתנה הרבה. אבל אני רציתי להיות כמו ילדי  הקיבוצים שתמיד נראו לי בלונדינים ושזופים יותר.  אבל מה הבנתי?
        24/1/08 00:33:

      מקסימה שכמוך

      התחברתי לרשימה מאוד...

      מזכיר לי ילדות דיי דומה בעיניין אהבה לבעליי חיים...

      השריטות ....בעיטות הסוסים...שפנים תרנגולות וכל הזמן כלב זאב...."זאוס"...ואוו....

      ים מטקות נשים אופנועים...וכל הזמן  "זאוס"

      הם מקסימים מדהימים ובעלי יכולת קבלה ונתינה....אהבה!

      צריך רק להזהר מבעל חיים אחד...זה שהולך על שתיים...

      אבל גם בהם אפשר למצוא טובים! קורץ

        23/1/08 23:47:
      שום אפרפרות. את מלאה בצבע! ושלום!
        23/1/08 22:23:

      אני מתמוגגת פה

      כל כך אוהבת חיות

      כתבת מקסים

      מילותייך

      "זה לא גרם לי לשנוא..להיפך"

      ילכו איתי.

      (סליחה על האפרפרות..)

        23/1/08 19:39:
      אם מגיע - נרגיע נשיקה
        23/1/08 16:46:
      מה שמגיע - מגיע
        23/1/08 16:23:
      מיא, ככה פתאום? באמצע היום? איזה כף!
        23/1/08 14:16:
      כוכב
        22/1/08 22:50:

      שמע קובי, לפי איך שהחיות שלי נראות היום נראה לי חבל עליך. הן מזה מבואסות ממני. לא ברור למה. כבר שיחקנו כדורגל (נייר מגולגל), הפעלנו תנור, אכלנו, ויוק!

      הן צועקות עלי, ונותנות בי מבט מאוכזב קשות. אני מסבירה להן שאני לא גננת, ושילכו לשטוף כלים או משו אבל האכזבה...האכזבה...

        22/1/08 19:22:

      אפשר להצטרף לחוות החיות שלך?

      מבטיח לנשוך ולשרוט...-:) 

        22/1/08 10:02:

       

      צטט: טאקילה 2008-01-22 00:22:45

       

      התחברתי אלייך בקלי קלות,

      אני עוד אחת שאוהבת חיות מחמד, בעיקר כלבים.

       

      תודה רבה. יהיה המשך. בקרוב... 

        22/1/08 09:48:
      דניאלה, הכנתי כבר טבלת ייאוש....
        22/1/08 00:22:

       

      התחברתי אלייך בקלי קלות,

      אני עוד אחת שאוהבת חיות מחמד, בעיקר כלבים.

       

       

      נהנתי לקרוא אותך.

       

      חג שמח.

        19/1/08 23:37:
      להבדיל מיא, ילדים עפים רק בסוף. עורבים בהתחלה.
        19/1/08 23:09:
      אהבה לשעבר, אורי הופיע אצלי בבית עם עורבני בשם עמוס על כתפו...מיד התאהבתי בו...כלומר באורי. ובכלל חלמתי תמיד להיות מוקפת בחיות. אז מגיע לי...
        19/1/08 23:02:
      למה לדבר ככה? יש לך שלוש חיות, בלי עין הרע, לא?
        19/1/08 22:48:

      אני גידלתי הכל. כולל נחשים, קיפודים, חמוסים, עכבישים, חתולים עיוורים, כלבים פיסחים, שרקנים, עכברים, לטאות. הכל הכל מכל וכל. ובין לבין קראתי את "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל וחלמתי על קורפו. אבל אהוב ליבי, שאותו אהבתי כפי שאני אוהבת את ילדיי - אולי בעצם יותר -  היה קראף, עורב אפור בגודל של שזיף, שמצאתי על הכביש מול הבית ושגר על הראש שלי במשך שנתיים ועף אחרי לכל מקום - כולל לבית הספר.

      יום אחד הוא נעלם והחיים שלי התפוררו מרוב צער. עד היום כשאני רואה עורבים אני שורקת את השריקה המיוחדת שלנו ומחכה לראות אם מישהו מהם יעוף אלי וינחת על ראשי.

      ..............................................

      אם היו אומרים לי אז שבגיל ארבעים אגור ללא חיה בבית - הייתי תוקעת את ראשי בלוע של תנין. אבל עובדה. אבל זה כבר לסיפור אחר. 

        19/1/08 22:11:
      אתה מצחיק אותי, מה אני אעשה?! (זה היה לגיורא, פש וגון - לא לדחוף)... בקרוב
        19/1/08 22:06:

      אנחנו מגדלים את גיורא, ובסה"כ מרוצים.

      פש וגון.

        19/1/08 20:43:
      ואת החמוס - חומסים? שמע, יש לי רעיון. שמיכת טלאים ג'ינג'ית. מי ידע?
        19/1/08 20:34:

      כל בוקר אני עושה "הבהלה לזהב" בחול של החתולים.

      בלילה הם חומסים את מיטתי.

      בצהריים הם חומסים את מזוני, ובערב את שלוות נפשי.

      קחו אותם ממני כבר!

        19/1/08 19:01:
      חיות זה שמחה! צחוקים וניג'וסים והרבה רגעי חסד. תודה לכולכן, אחיותי.
        19/1/08 18:46:
      פוסט מקסים. אני לא מבינה איך אפשר לחיות בלי חיות. בחיי!
        19/1/08 18:45:

      להיום נגמרו הכוכבים וחבל

      אהבתי כתיבתך ויותר את אהבתך לחיות

      גם אני חיה עם חיות לא מלאת חויות  כמוך.

      אך שוב אהבתי את כתיבתך אחזור בהזדמנות לקרוא ולככב.

        19/1/08 18:41:

       

      אהבתי, ילדת טבע שכמותך מחייך

      אין, אבל אין על בעלי חיים.

       

       

       

      קפצת כבר לביקור?

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=291533

      פרופיל

      מ*כל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין