כותרות TheMarker >
    ';

    המאורה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    – – בחצי התורן, ולטר בנימין

    8 תגובות   יום חמישי, 6/6/13, 23:53

    אם מת אדם שהוא קרוב לנו מאוד,
    יש באירועי החודשים הבאים משהו
    שאנו מדמים להבחין בו
    – אף-על-פי שהיינו חולקים זאת ברצון עם הנפטר –
    היכול להתפתח רק מתוקף העדרו של האיש.
    לבסוף אנו מברכים אותו לשלום
    בשפה שכבר אין הוא מבין אותה.


    (המשוטט כרך א', 67)

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/6/13 13:52:
      --
        8/6/13 13:52:
      השיחה שלא נגמרה בינינו היתה על הציורים שלי. ספק אם היתה נגמרת. הוא חשב שהם מופלאים אבל גחמניים, לא מספיק משוכללים טכנית, טינאייג'ריים, טען שאני מסרבת לעלות מדרגה, שאני צריכה למצוא מצע חדש לציור, די עם הלייסטים האלה. הוא חשב שאני בדיכאון כבר שנים, ציין את זה מודאג ומאוכזב, שוב, שאני מסרבת לקחת תרופות, שבשבילו עבדו יפה כל כך. קשה היה להתווכח עם זה. הוא החזיק אצלו, בכף היד השמנמנה והמתוקה, את רחל המדומיינת שלו בדיוק כמו שהחזיק פסל אשה זעיר ונהדר שיצר לפני שנים מחימר ויצק לגבס, אשה שמנמנה לבנה בתנוחת התכרבלות. כשהייתי לוקחת אותה מידו ומחזיקה בידיים שלי, מסרבת להחזיר לו, הוא היה נבוך, כאילו חזה במעשה מגונה, אבל גם התפשטה על פניו הבעת סיפוק, זו היתה האשה שלו ואני חמדתי אותה בקול ובגלוי, והוא מעולם לא סירב בקול רם לתת לי אותה, אבל בכל סוף פגישה הושיט את ידו בחיוך ולקח אותה חזרה.
        8/6/13 13:17:
      (הפגישה האחרונה שלנו, הממשית, היתה שבוע וקצת לפני שמת. שום דבר לא רמז וכו'. כרגיל הסבתי לאחת הכורסאות המאובקות של הסטודיו שלו, כרגיל הוא הלך לזמן ארוך מדי כשחיפש קומקום חשמלי, כרגיל החתולה שלו אירחה לי לי חברה והציורים. לא זוכרת כלום מהפגישה ההיא, רק תמונה אחת, כמו מחלום שנשכח, הוא יושב מולי על הכיסא, מסורבל ותזזיתי ובכל זאת כבד ואטי, הציורים הענקיים תלויים לאורך הקירות שמאחוריו, מוארים כל אחד בפנס ענק, הוא האיר אותם לכבודי, שאוכל לעמוד על כל הדקויות, ודיבר עליהם כאילו הוא עומד מולם. קודם מזג לי כוסית קוניאק. לעצמו עירבב אותה עם קוקה-קולה ישן. לעומת פעמים קודמות, הפעם לא היה לנו הרבה מה לומר. אולי כי פחות ופחות אהבתי את הציורים. לא הבנתי את הנשים הגראפיות שלו, עם כל הזהב והגודל חסר השחר, הלא מוצדק. הוא דיבר בהרחבה על ההבעה השטנית שלהן, אחת אחת תיאר את ההבעות וכל הזמן השתאיתי איך הוא מדבר עליהן באינטימיות כזאת כשהוא בגבו לציורים. אני חשבתי שההבעה דלה, קומיקסית, ובכלל המימד הדמוני של נשים מעייף אותי כשהוא בא מגברים. הוא ניסה להסביר לי את עומק "החוויה הגברית". אני הסתרתי את השעמום. כל הזמן הזה החתולה שלו עברה ממני ואליו, בי מתחככת, ואצלו חונה על הברכיים ומעמידה פני ישנה. מה הייתי בפגישה ההיא. ניסיתי בעיקר לדחות כל ניסיון שלו לדבר עלי, על עתידי, על התערוכה שעוד לא עשיתי, הספר שעוד לא הוצאתי, האיש שעוד לא נגמלתי. על הקיר הצר מימיני היו תלויים שני ציורים שלי שנתתי לו פעם, נדמה לי שהתעקש לשלם עליהם. סכום מצחיק, סמלי. בין גלויות המסטרפיס שהיו תלויות שם, הציורים היו זרים לי לגמרי. יפים מאוד, ברם.
        7/6/13 00:26:
      (הפחד הנורא מכאב הלב)
        7/6/13 00:23:
      (בגלל זה כל יחסים שיש בהם קביעות, גם כשהיא נהיית בלי ידיים, מעצמה, כמו החומוס עם א', או השיחות היומיות עם צ', עם ס', לצד העונג הגדול שבקביעות הזאת יש תמיד הבהוב אזהרה, כשהוא או היא ימותו זה יהיה סיוט, כי הגעגוע יהיה מהצד הפבלובי, מההבטחה העמוקה לנצחיות שיש בקביעות המחזורית. הזיקה החזקה שיש בין הרגל לחיבה הולכת ומעמיקה, הולכת ומתפשטת, בה טמונים זרעי הקטסטרופה שמביאה הפרידה הסופית)
        7/6/13 00:17:
      אני חושבת על מוות הרבה בזמן האחרון. כמעט כל מי שאני אוהבת אני הורגת, שוב ושוב, כמו תעודת ביטוח, כאילו כדי להתרגל. ואז כשכבר מישהו באמת מת, כמו תומס, עובדת המוות שלו נהיית זרה, מיותרת, אני מרגישה רק כאילו שיחה בינינו נקטעה באמצע, ועכשיו, כבר יותר משנה, שאני נאלצת לדבר במעמד צד אחד בלבד. את מלוא ההלם, הצער, מעובדת מותו לא הרגשתי בכלל. גם בהלוויה שלו הרגשתי כאילו הוא פשוט בחר לנכוח מאחורי הקלעים, או מחופש למומייה בתכריכים. כשהילדות שלו מיררו בבכי היה לי ברור שהסוג המסוים של האובדן שהן מרגישות לא קשור אלי. כשאשתו אמרה לי, בזמן שחיבקה אותי פתאום והטיבה לי את העורף, שהפגישות שלו איתי "היו קדושות" בעיניו, הרגשתי מבוכה, בשביל שנינו, כאילו תומס שומע את זה איתי ורק בגלל העדינות הטבעית שלו הוא לא מהסה אותה. הוא בחיים לא היה משתמש במלים כאלה, פגישות קדושות. כשאני חושבת עליו היום אז ההעדר הפיזי שלו לא שונה בהרבה מההעדר שהיה בין הפגישות שלנו, שלפעמים עברה שנה בין פגישה לפגישה. כאילו רק מתוך כבוד למרחב שלו אני לא מתקשרת לשאול מה נהיה, למה הוא שותק.
        7/6/13 00:05:
      ובכל זאת זה מופרך מצד ההיגיון. כי אם המוות של הקרוב מחדד את המבט על העולם, משמע האבל ממקד אותך, מדיח לצדדים הרבה טפלים, מה זה קשור למת. מה זה קשור להיזכרות בו. זה לא קשור. אם "מברכים אותו לשלום" משמע נפרדים ממנו, זה כבר לא קשור אליו. כי המת-השמור-בתוכנו תמיד יבין מה שנגיד. חרטטן הבנימין הזה.
        7/6/13 00:00:
      מה יהיה איתו. כל הזמן על גבול הקיטש. משמע על גבול היופי-הגובר-על-ההיגיון. מסוג המשפטים שרושמים כדי לזכור, לא כדי לפרק. כלומר: ברגע הראשון קראתי בהתרגשות, בטח בגלל המעבר החלק הזה מחלל לחלל, הנכחת המת ודווקא כמי שכבר לא מבין את שפתו של זה הזוכר אותו, כאילו המוות, שברגע הראשון הוא צער אינטימי, אין הרי קרבה יותר גדולה לאדם מאשר בימים שאחרי מותו - ככל שהזמן עובר, דווקא נקודת המבט החדשה שמותו מאפשר - מרחיקה אותו, כלומר מנכיחה אותו כמי שנשאר מאחור דווקא משום השפה החדשה שנולדה בגלל מותו. הפרדוקס נהדר. ובכל זאת זה קצת מסריח ממכתם-מתנה.

      פרופיל

      ק'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין