כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/6/13 08:20:

    צטט: נערת ליווי 2013-06-07 02:49:51

    אחרי התגובה הקודמת שלי והשאלה אם אני יכולה להסביר (ולא. עדיין מתקשה ואולי כן יכולה אבל זה יהיה הסבר נורא ארוך ומייגע עוד יותר מארוך כנראה ויום אחד אולי יהיו לי את הכוחות להסביר למה ליטוף על הבטן הוא כן איזו תרופה..) מה שיש לי להגיד לך מאותה בטן עצמה שאצלי לפחות היא הרבה יותר חכמה מהראש והרבה יותר מרגישה מלב, כשאני קוראת את מה שכתבת פה וכותבת לך כמו תמיד ככה, בלי לחשוב, אלא ישר מהבטן (וכן, כל ההקדמה נובעת מהשאלה של הפוסט הקודם שלך..) ההבדל בין לקנא ל- ולקנא ב. ורק בשמחות כמה שאפשר. ליל מנוחה < כוכב אין לי יהיה מחר>

    והרי ידוע הוא שהבטן היא האזור שמכיל את חוכמת האישה, ולכן היא עגולה, ראי במקורות "בטני - ערמת חיטים" (או עוגיות, אני לא זוכרת בדיוק)

     

      7/6/13 06:23:
    יופי, סיפקת להן הוכחה שהדילוגים עוזרים. :)
      7/6/13 02:49:
    אחרי התגובה הקודמת שלי והשאלה אם אני יכולה להסביר (ולא. עדיין מתקשה ואולי כן יכולה אבל זה יהיה הסבר נורא ארוך ומייגע עוד יותר מארוך כנראה ויום אחד אולי יהיו לי את הכוחות להסביר למה ליטוף על הבטן הוא כן איזו תרופה..) מה שיש לי להגיד לך מאותה בטן עצמה שאצלי לפחות היא הרבה יותר חכמה מהראש והרבה יותר מרגישה מלב, כשאני קוראת את מה שכתבת פה וכותבת לך כמו תמיד ככה, בלי לחשוב, אלא ישר מהבטן (וכן, כל ההקדמה נובעת מהשאלה של הפוסט הקודם שלך..) ההבדל בין לקנא ל- ולקנא ב. ורק בשמחות כמה שאפשר. ליל מנוחה < כוכב אין לי יהיה מחר>
    0

    מרחפת מעל שבעה קברים

    4 תגובות   יום שישי , 7/6/13, 00:45

    ''

    מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי
    גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו
    בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
     

    7.6.2013



    מרחפת מעל שבעה קברים

     

    באחד הערבים השבוע חזרתי וקראתי את הרשימה הקודמת שלי, שעסקה באמונות תפלות, כשלפתע מתוך מעמקי

    האמתחת בה נשמרים "הדברים שהיו" עלה והגיח זיכרון עתיק ונשכח. לפני המון המון שנים, מלאו שבע שנים לנישואי,
    עדיין, בושש רחמי מלהיפתח ולא הריתי. נשות משפחתו של המנוח שלי, שאז היה כמובן חי מאד, הציעו מני הצעות שונות, ובעיקר משונות, כדי להכניס אותי להריון, אך אני סירבתי, ובשלב מסוים אף איימתי לנתק את הקשר אם ימשיכו להציק לי.
    ואז נפטרה חמותי, זו שהקפידה לשמור אותי ואת בנה בעזרת שקיות בד קטנטנות ממולאות מלח וקשורות בסרט אדום. רצונה לא עלה בידה, בסופו של דבר כלתה רעה גדולה אל ביתנו, אולי מפני שלא שמרנו אותן שקיות לאחר מותה. אבל זה קרה עשרות שנים מאוחר יותר. כולנו הצטערנו צער רב על כך שלא זכתה לראות נכד. אני הייתי האשמה העיקרית. לקראת תום מסע ההלוויה חשתי תכונה ובהילות מסוימת, השיחות התנהלו בערבית עיראקית שלא הבנתי, המשפחה שמרה מצוות שלא הכרתי. הרכנתי ראש, הצנעתי נוכחותי הזרה וזרמתי עם המתרחש. להקה קטנה מנשות המשפחה, בראשותה של דודה ויקטוריה, התפרשה בין הקברים והחלה מחפשת אחר קברי משפחה. פתאום נעצרה תהלוכת המתאבלים שמנתה מספר עשרות משתתפים, והדודה ויקטוריה קטנת הקומה ועזת המילים, על פיה יישק דבר, ניגשה אלי הצביעה על שורת קברים לידה נעצרנו, והסבירה כי עלי לדלג מעל שבעה קברים, ביניהם קבריהן של קרובות משפחה, בעוד הגברים מתפללים והנשים מקוננות, וכי נשמתה של חמותי תיכנס לתוכי וכך אהרה בקרוב. לא האמנתי למשמע אוזני. חיפשתי בעיני את בעלי, שהפנה את גבו והלך והתרחק ממני, כאילו לא ראה דבר, כאילו לא הבטיח לי פעם, בתמימות של הצעירים שהיינו, כי אני לו אני נישאת, ולא למשפחתו. התפלצתי. סירבתי. אך דודה ויקטוריה לא

    עמדה להרפות. היא המשיכה להפחיד, להאשים, להפציר, לקרוא לעזרתה את רוחותיהן של נשות המשפחה המתות שחגו מעלינו. הבטתי בגוש השחור שעמד והביט בי. האוויר רטט מטינה לאשכנזייה החילונית שחטפה את בכור הבנים, היהלום שבכתר, שרחמה עמד מלֶדֶת, והיא עומדת במריה ואינה מקבלת את מרות זִקנות השבט. גם במרחק שהיה בינינו ראיתי את כתפיו של בעלי רוטטות. לא ידעתי אם בכה על אימו, עלי, על שנינו? למראה הזה אמרתי בליבי את מילת הקסם, שפעמים רבות משלחת אותי לעשות דברים שאיני רוצה אבל אני חייבת – "קיבינימט," וניגשתי אל שורת קברים. הגברים החלו בתפילה, הנשים קוננו, ודודתו של בעלי הסבירה לי כי עלי לקפוץ גבוה ולפשק רגלי היטב. לא התלהבתי מהרעיון שרוחה הטריה של אמו של בעלי, שאך זה נקברה, תציץ באברי האינטימיים. שוקלת להימלט

    מהמעמד ההזוי, אמדתי את המרחק לשער היציאה מבית העלמין, הוא היה רחוק. הדודות הנמרצות היו תופסות אותי. לא הייתה דרך חזרה. הדודה שאגה את אות הזינוק, שוב קיללתי בליבי – "קיבינימט" והחלתי מדלגת בקפיצות אדירות. תערובת הזעם, ההלם, הכאב, הבושה, האֶבֶל, וצורך דחוף שהתעורר בי לפרוץ בצחוק היסטרי – תערובת הרגשות הזו הייתה דלק מצוין שהטיס אותי מעל שבעה קברים, כשדודה ויקטוריה רצה לצידי, שואגת ומעודדת, הגברים מתפללים והנשים מקוננות וקוראות, כך אני מניחה, לחמותי ולנפטרות הנוספות שיסייעו ויביאו סוף סוף את הברכה לרחמי.    
    נסענו במכונית שותקים, לא החלפנו מילה.
    אני לא זוכרת מתי חזרנו לדבר, אבל עובדה היא ששנה לאחר מכן נולד בכורנו.
    איך נשכח ממני הזיכרון הזה? עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני מחליטה לשנות את הזיכרון, לבנות אותו אחרת, ואני מתבוננת בגוש הגברים השחור המתפלל בדבקות, הנשים המקוננות באבל ובתקווה עבורי, עבור המנוח שלי, עבור כולנו, דודה ויקטוריה הרצה לצידי, ואני, צרורה בתוך נשמותיהן של חמותי היפה, טובת הלב, ורוחותיהן של מתות
    המשפחה הוותיקות שנזעקו לסייע, מרחפת בהילוך איטי מאד, בקלות, בתקווה, מעל שבעה קברים לעבר שדרת הברושים האפרפרים הניצבים זקופים, שומרים על הגבול בין החיים למתים.

    וכך מונח לו הזיכרון על מדף "הדברים שהיו" ארוז בעטיפת חמלה סליחה ויופי.

    דרג את התוכן: