" כי עוף השמים יוליך את הקול , ובעל כנפיים יגיד דבר" (  קהלת )

לעורבים יצא שם רע. אולי בגלל מראיתם הקודרת כלילה, אולי בגלל קולם העכור. מכלל נשרי מלכות יצאו , אבל לכלל ציפורי שיר לא הגיעו.

וכך באיזור הדימדומים הזה, בני האדם, מעצם טבעם כרודפי דמיונות ושופעי חרדות, הטיחו בעורב שלל אמונות תפלות. בעבר האמינו כי העורב מבשר רעות, העורב מחריד, אפילו בעידן המודרני סרטים מאיימים נעשו על עורבים. העורבים הם החתול השחור של בעלי הכנף.

לי דווקא יש עניין טוב עם העורבים, בכל לילה בסמוך לשחר, כשהעולם דומם וכל ציוץ נשמע,  הם מזכירים לי את הטבע. הם משמיעים לי קריאה הנשמעת כזעקה. על הטבע לבדו שבעוד שעה ומשהו ייעלם, כי אז יחלו רעשי המכוניות וצרחות בני האדם.  בעלות השחר בשיא השקט , כשהטבע נותר לבדו, העורבים מכריזים על היותו. בוכים על רגעי החסד המעטים שעוד נותרו לו. בעיני זו כעין תזכורת על החיבור שאבד לנו מן העולם הטבעי, מן האדמה. כשאת רגבי האדמה חנקנו עם אספלט מעיק, אזקנו את הטבע בבטון וכבלנו אותו עם מגדלי מגורים, קשרנו אותו במדרכות בלי סוף, ולאחר מכן הרעלנו את האדמה בחומרים מזהמים. את גן העדן הפכנו לגיהנום.

בכל בוקר אני שומע את קריאת העורבים, בהשכמה, ויש להם הד כשכל העולם מאזין תוך כדי שינה. הם קוראים בקול רם , מבקשים את ציפור גן עדן האבוד, ומקהלת ציפורי שיר מנסה למתק את זעקתם הגברית, עונה כנגדם ברצף רכילות קלת דעת. עוד מעט יחלו רעשי הרכבים לכסות את השקט המזכיר לנו את מה שרצינו תמיד לשכוח. את הטבע העירום שנאנס על ידינו. הרכבת תכריז כי די למשחקים ושגיונות על טבע פראי וחיי אדמה, כי זו עת האדם לכבוש את הכל. והיא תפלח את דרכה במנוסה הלאה. היא תצהיר : גן עדן הוא רק חלום.

כך, כשכל בעלי הכנף התייאשו ונדדו מחיק האדם, נותרו אך מעטים, והעורב הוא בין הבולטים מאותם מעטים שלא נכנע, הוא נותר במחיצתינו זה אלפי שנים, ומידי שחר מזכיר לי שיש חיים אחרים מחוץ לארבע קירות בטון מזויין, שנותרה להנ אי שם ציפור שיר של טבע המצפה לשוב למחיצת האדם. טבע שקט שאת זעקתו כמעט ולא שומעים. עורב עם קול של זמר רוק צורם וממורמר מתלבש בצורה מופלאה עם בשורת המחאה. מחאה על אבדן גן עדן, זעקת כאב ותפילה לשובה של ציפור גן עדן האבוד.