כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    השתלמות בחו"ל - סיפור קצר

    49 תגובות   יום שישי , 7/6/13, 13:05

    השתלמות בחו"ל

    הוא פושט יד. מהאנשים השקופים האלה,

     כאלה שאתה עובר על ידם בלי לספור אותם,

     אלה שאנשים מתעלמים טוטאלית מקיומם.

     תמיד הדחקתי את קיומו, עד שיום אחד שמתי אליו לב.

     הוא עובד בצומת בדרך לתל-אביב. במשך שנים אני עובר בצומת הזה.

      כל יום באופן קבוע דופק הדלפון על חלון מכוניתי

      ומבקש נדבה, ואף פעם אינני פותח לו.

      אך הוא מעולם אינו מתייאש וממשיך
    בכל בוקר לדפוק על חלוני ולבקש.

     

    לפני כמה חודשים, קצת לפני החופש הגדול,

     תקף אותי ייאוש של משבר אמצע החיים.

     הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שלעולם לא אהיה מיליונר

      וכי כל הפנטזיות הפרועות שלי יישארו בגדר פנטזיות.

     

     תמיד אשאר לכוד במעגל הבינוניות.
    מזה עשרים ושמונה שנים אני נשוי לאותה אישה.

    יש לנו שלושה ילדים בוגרים שכבר התחילו לפרוח מהקן

     וכל אחד כבר בדרכו לחיים עצמאיים.

     אשתי, הנערה שהתאהבתי בה כשהייתי חייל,

     כבר לא אותה נערה צעירה והיא די משעממת אותי.

     מן הסתם גם אני משעמם אותה.

      בעבודה התבצרתי בפסגת הפירמידה.

     מצד אחד אני מנהל מחלקה ואין סיכוי שמישהו

     מן הכפופים לי יתפוס את מקומי בטרם אגיע לגיל הפנסיה;

     כמו כן, זו לא עבודה אטרקטיבית עד כדי כך

     שמישהו מבחוץ ירצה להיות מוצנח אליה.

     מצד שני אין לי שום אפשרות להתקדם

     כי קידום מצריך תואר אקדמאי גבוה יותר מן התארים שצברתי,

     וכרגע אין לי כוח להשקיע בלימודים.

     באחד מימי הדיכאון האלה, כשישבתי במשרד בוהה במסך המחשב,

      הגעתי למסקנה שנמאס לי מהחיים.

     אני צריך שינוי!

    התבשלה אצלי תוכנית, ועד הערב, כשהגעתי הביתה,

    כבר הספקתי לתכנן אותה לכל פרטיה.

    בישרתי לזוגתי שנשלחתי מטעם העבודה לקורס מתקדם בן חודש בחו"ל, באירופה, והכל על חשבון העבודה.

     
    אשתי הנאמנה והמאמינה לא פקפקה, לא שאלה שאלות מיותרות

    וקיבלה זאת בקלות שלא ממש הפתיעה אותי.

     

    עבר שבועיים. הגיע מועד הטיסה. גדשתי את מזוודת המסעות שלי

    בשפע בגדים המתאימים להשתלמות באירופה.

     העמסתי אותה על המכונית, סיפרתי שאת המכונית אשאיר בשדה התעופה בחניה לטווח ארוך – על חשבון העבודה,

    כמובן – ונסעתי.

    הגעתי עד הצומת, האור ברמזור היה אדום,
    עצרתי וכרגיל הופיע פושט היד, דפק על חלוני וביקש משהו.

     אולי בתנופת הדחף לשינוי או אולי כי לרגע האמנתי לשקרים

    של עצמי וחשבתי להיפטר מעודף הכסף הישראלי שברשותי,

    פתחתי את החלון ובלי לחשוב נתתי לו את המטבעות

     שמצאתי מתגלגלים על הרצפה בין מושבי המכונית.

    הוא הישיר בפני מבט לא צפוי, וראיתי בעיניו

    ניצוץ של הפתעה ששינה לחלוטין את תדמיתו בעיני.

    סגרתי את החלון וחיכיתי שהאור ברמזור יתחלף לירוק.

    המשכתי בנסיעה בערך 150 מטר מהצומת ועצרתי.

    נעמדתי בצל אחד העצים והמשכתי לשבת במכוניתי,

    מתבונן בפושט היד העומד בצומת ודופק על כל חלון

     של מכונית שנהגה מחכה לרמזור שיחליף צבע.

     

    משהו בהתנהגותו של פושט היד משך את תשומת ליבי.

     לכל היותר הייתי מצפה משכמותו למלמול שאפשר

    לפרשו כאמירת תודה, אך לא צפיתי ממנו שיישיר מבט בפני
    "לקוחותיו", לא כל שכן מבט של הפתעה.

    נראה כאילו הוא הכיר אותי וזכר אותי, דבר שלא הייתי מצפה

    מאדם שעיסוקו בשפל המדרגה. התרכזתי בבגדיו.

    הוא חבש כובע עשוי קש ששוליו פרומים ומרופטים.

     חולצתו היתה בצבע חקי – כמו אלה שלבשו חיילים

     בתקופת קום המדינה – מלוכלכת, בעיקר מקדימה,

    מלאה כולה כתמים ענקיים של שומן כאילו הוא מנגב
    עליה את ידיו המשומנות אחרי סיום ארוחותיו.

     גם מכנסיו היו באותו הצבע ובצדדיהם אותם
    כתמי שומן שחלקם שחורים לגמרי כתוצאה של ניגוב

    חוזר ונשנה מזה עידנים. המכנסים היו תלויים עליו ברפיון,

    קשורים בחוט פלסטיק שחור.

    נעליו, נעלי בד מרופטים ששום אדם לא יוכל לזהות מה היה צבעם המקורי.

    בידו החזיק כוס פלסטיק לשימוש חד פעמי

    שראתה ימים יפים יותר, ובתוכה כמה מעות מקשקשות.

    קבצן קלאסי. ישבתי והסתכלתי עליו כמהופנט.

    עניין אותי מה הוא עושה כאשר אחד הנהגים בכל זאת פותח

    את חלון מכוניתו ומשלשל לתוך כוס הפלסטיק כמה מטבעות.

    כאשר מתחלף האור לירוק והמכוניות מתחילות לנוע קדימה,

     מקרב פושט היד את הכוס אל עיניו ובוחש

    באצבעו בין המעות לראות כמה ניתן לו,

    מכניס את אצבעותיו לתוך הכוס, דולה ממנה מה שנראה לו לנכון,

    דואג להשאיר מעט מטבעות שימשכו מטבעות נוספים,

    מכניס את רווחי המחזור האחרון לתוך כיס במכנסיו 

     ומחכה לשיירה הבאה שתעצור באור האדום הבא עליו לטובה.

    כך ישבתי במשך כמה שעות וסקרתי את התהליך שחזר על עצמו.

    לא הייתה שיירת מכוניות אשר בלפחות מכונית אחת בה 

     לא נפתח החלון וכוסו של פושט היד נדחפה פנימה וכמה
    אגורות נזרקו לתוכה. בערך פעם בשעה ראיתי את הדלפון חוצה את הצומת

    וניגש אל מתחת לעץ מסוים, מזיז לבנה שעמדה שם ומוציא משם גרב,

    דוחף את היד לתוך הכיס ואוסף את הכסף שהצטבר
    במשך השעה החולפת, מעביר את רווחיו לתוך הגרב המלוכלכת,

    קושר את הגרב, מחביא אותה מאחורי הלבנה

     וחוזר לצומת למקום עמידתו על יד הרמזור.

    טקס הדפיקות על חלון המכוניות העוצרות חזר על עצמו במחזוריות

     שקבע לה הרמזור. אחרי כמה שעות של צפייה במחזה ירדה עלי תוגה,
    מין מזיגה של רחמנות וכאב על אדם עלוב נפש.

    נזכרתי שכשפתחתי את החלון כדי לתת לו את
    המעות שהתגלגלו בין מושבי המכונית

    הרחתי ריח חריף ביותר של אלכוהול.

    כה מטריד היה הסירחון עד שלא טרחתי לנחש

     אם זה ערק או וודקה אלא רק סגרתי את החלון מהר ככל

    האפשר מחמת הצחנה.

    ביני לביני החלטתי שהיות שאירופה לא באמת מחכה לי

    אני יכול להרשות לעצמי להישאר בצומת ולצפות בפושט היד עד סוף היום.

    המשכתי לשבת בצומת ולהסתכל עליו.

    בערך בשעה ארבע ראיתיו ניגש שוב אל הלבנה שמתחת לעץ,

    מוציא מאחוריה את הגרב עם השלל שקיבל באותו היום,

    ניגש לעץ נוסף בקרבת מקום שלא שמתי לב אליו קודם לכן,

     שלידו עמד פח מרופט
    מפלסטיק שחור, מוציא מתוכו שקית ניילון והולך לדרכו במורד הצומת.



    חזרתי לענייניי. הייתי צריך להחליט היכן להתאכסן

    והחלטתי ספונטאנית שאני נוסע לרחובות. למה דווקא רחובות?

    אין לי תשובה ברורה. אולי כי מעולם לא הייתי בה ואין
    לי שם שום מכר ומודע שעלול להיתקל בי.

    ברחובות מצאתי בית מלון זול ושכרתי חדר לחודש.
    את המכונית החניתי מאחורי בית המלון מתוך ביטחון

     ששם אף אחד לא יזהה אותה. ניגשתי אל מרכול קרוב,

    קניתי כמה מצרכים לארוחת הערב לבד בחדרי,

    ניתקתי את הטלפון ושכבתי לישון.

     

    טרם נרדמתי עוד עלה בדעתי שעדיין לא תכננתי איך אבלה את

    חודש החופשה שלקחתי לעצמי בלי לנסוע לשום מקום רחוק.

     

    למחרת בבוקר קמתי ונסעתי לאזור הצומת.

    נעמדתי בדיוק באותו המקום בו ישבתי ביום הקודם

    והמשכתי לצפות באותו פושט יד.

    ישבתי והסתכלתי בו עד סוף היום.

     

    למחרת הגעתי כבר בשעה מוקדמת וראיתי את פושט היד מגיע

     אל הצומת ומתייצב על עמדתו. שבוע ימים הרגלתי אותו

     לנוכחותי ולמכוניתי. שבוע לאחר מכן הרגשתי שאני כבר יכול
    לצאת מהמכונית ולנסות להחליף איתו מילה.

    ביום הראשון נעמדתי על ידו ולא עשיתי כלום.
    סתם עמדתי. בתחילה הסתכל עלי פושט היד בתמיהה

    אבל לא אמר דבר. גם אני לא הוצאתי הגה.
    כעבור כמה שעות שאלתי לשמו והוא ענה

    בטבעיות: "אברם". אמרתי "שמי איתמר,
    נעים מאוד" והמשכתי לעמוד כמו קודם.

     

    למחרת שוב הגעתי, אמרתי בוקר טוב ונעמדתי על ידו.

     הוא הסתכל בי בחשד אבל לא
    אמר מילה. בהמשך השבוע עשיתי כל יום אותו דבר.

    לקראת סוף השבוע נשבר אברם ושאל אותי
    "מה אתה רוצה?". "שום דבר", עניתי ומשכתי בכתפיי.

     

    ביום הראשון של השבוע השלישי לבואי כבר היינו

    חברים טובים ובין דפיקה על חלון לבקשת נדבה התחלנו לדבר.

     בהתחלה סיפרתי לו עלי ועל המשבר שאני עובר

     ועל שנאתי לכל העולם ואשתו. לאט לאט התחיל גם הוא

    לספר לי על עצמו. בתחילה סיפר סיפור מן המוכן

    שהמציא על עצמו, אך בסוף סיפר את האמת כיצד

    הגיע לעמוד בצומת ולפשוט יד.

     
    הוא סיפר לי שברוסיה, משם בא, הוא היה מהנדס מכרות

    אבל פה בארץ אין מכרות כך שהוא לא יכול

     להועיל לאף אחד. חוץ מזה העברית שלו לא טובה

     אף על פי שלמד באולפן כשהגיעו לארץ.

    בגלל המצוקה הכלכלית שעברה עליהם

    ויתר על האולפן כעבור חודשיים והתקבל לעבודה כמסגר

     ורתך במסגרייה. לבעל המסגרייה לא היה אכפת

    שהוא לא ממש מקצועי כי העסק עמד למעשה בפני

    קריסה כלכלית ועיקר מעייניו ממילא לא היה

    בטיב העבודה שעליו לספק ללקוחות.

    תוך כמה חודשים פשטה המסגרייה את הרגל

    ואברם מצא את עצמו מובטל והוא ללא שום מקור פרנסה

    ואינו יודע טוב עברית. אשתו מצאה בסיום האולפן

    עבודה בחברת כוח אדם כמנקה במוסדות חינוך,

    שם קיבלה בקושי שכר מינימום ומזה התפרנסו שניהם ושני ילדיהם.

    מובן שהתשלום עבור שכר הדירה אכל את רוב הכנסותיה.

    במשך כשנה נכנס אברם ויצא כמעט בכל יום בשערי לשכת התעסוקה,

     מוכן לקבל כל עבודה. בכל מקום עבודה אליו נשלח

    היה עובד ימים מעטים עד שמנהל העבודה היה נוכח שאין
    בו שום תועלת ושולח אותו בחזרה אל לשכת התעסוקה

     בנימוק של חוסר התאמה. יום אחד, ברגע של ייאוש גדול,

    שקל אפילו לחזור לרוסיה, שם לפחות היה להם מספיק אוכל.

    במקביל, חשב גם על נוסח המכתב שישאיר אחריו כשיתאבד.

     מיואש עשה דרכו לביתו ברגל, כי לא היה לו די
    כסף לשלם עבור כרטיס הנסיעה באוטובוס.

    בעייפותו כי רבה נעצר בצומת לנוח ובלי משים פשט
    את ידו קדימה ולפתע פתאום נפתח חלון אחת המכוניות

    וחמישה שקלים נזרקו לתוך כף היד המושטת.

    הוא המשיך לעמוד כך בתוך הייאוש באותו המקום

    מספר שעות נוספות וידו מושטת קדימה ובסוף היום

    כבר היו לו כחמישים שקל.

     

    למחרת, בדרכו ללשכת העבודה נעמד שוב בצומת,

    שוב פתח את ידו ושוב שולשלו לתוכה מטבעות.

     בסוף היום כבר היו בכיסו למעלה ממאתיים שקל.

    מיותר לומר שבאותו שבוע הוא לא חזר ללשכת התעסוקה.

    לאשתו ולילדיו לא סיפר על כך.

    בשבוע שלאחר מכן חזר ללשכה כדי לנסות בכל זאת למצוא עבודה.

    בשובו מלשכת התעסוקה היה נעמד בצומת ופושט את ידו.

     

    כך עברה לה עוד שנה. היה מתייצב פעם בשבוע בלשכת התעסוקה

    ולא מוצא שום דבר ובכל יום מתייצב בצומת ופושט את ידו.

     

    במשך השנה התחלפה לה התפאורה בתהליך של ברירה טבעית.

    הוא החליף את בגדיו המגוהצים בבגדי סמרטוטים,

    שפך על הסמרטוטים וודקה וערק בכמות כזאת שיסריחו כהוגן,

    עיצב את כוסות הפלסטיק החד-פעמיות שמצא בפחי האשפה

     שייראו סמרטוטיות כמוהו, סיגל לעצמו עמידה של

    טמבל, נעבעך, והבעת פנים מטומטמת, גידל את שערות ראשו וזקנו

    ולא העביר בהם מסרק לעולם. בסוף השנה כבר היה ברשותו הון קטן

    אותו החזיק במקלחת למעלה בבוידעם.

    לאשתו סיפר את הסוד רק כעבור שנה

     וגם הראה לה את כל הכסף שצבר. בראותה כי טוב נשבעה האישה שלעולם
    לא תספר לאף אחד במה הוא עוסק.

     

    כעבור חמש שנים עלה בידו לקנות דירה נאה

     בת ארבעה חדרים בשכונה טובה. הוא שילם את כל מחיר הדירה במזומן.

    אף אחד בשכונה החדשה לא שאל מאומה ואף אחד לא הכיר את
    המשפחה שדוברת עברית במבטא רוסי כבד ולא התעניין במה הם עוסקים.

     

    לפני חמש שנים הם מכרו את הבית וקנו לעצמם וילה גדולה ויפה

    בת ששה חדרי שינה באחד מפרבריה השקטים של העיר.

    המכונית שהוא נוסע בה, זאת שראיתי חונה במרחק של כחמש
    מאות מטר מהצומת בצל העץ הגדול, בלויה ומרופטת

    ולא הוחלפה כבר עשר שנים, כי למה לנקר עיניים?

    אשתו, לעומת זאת, נוהגת ברכב שטח יוקרתי. גם הילדים,

    שבקרוב יתגייסו לצבא, כבר מסודרים.

     עד היום הוא ממשיך ללכת כל שבוע ללשכת התעסוקה בבגדיו המרופטים,

    מבקש הבטחת הכנסה או מקום עבודה.

    מפעם לפעם נשלח למקום עבודה כלשהו,

    שם הוא מעמיד פני אידיוט ונשלח בחזרה ללשכה

    עם הערה שאינו מתאים לתפקיד, וממשיך לקבל הבטחת הכנסה.

    היום הוא כבר בן למעלה מחמישים, אף אחד לא רוצה לקבל

    לעבודה זקן כזה ששיערו מרושל, זקנו פרוע ועיניו רושפות טרוף.

     אמנם עד היום הוא איננו מצליח לקבל בשלוות נפש את ה"לא"
    שאומר לו כל שבוע פקיד לשכת התעסוקה,

    ועד היום הוא כועס על כל העולם ובעיקר על הממשלה
    הרשעה שלא הצליחה למצוא לו

    ולאשתו עבודות מכובדות במקצועותיהם, אבל הוא יודע שאף
    על פי שהוא עלוב נפש משפחתו לעולם לא תרעב.

    גם מחר הוא יתייצב בצומת ויפשוט את ידו.

     

    תם חודש ההשתלמות והגיע הזמן לחזור הביתה.

    למדתי את כל רזי המקצוע של פשיטת יד.

    גם סיגלתי לעצמי את העמידה המתחננת והיד הפשוטה קדימה.

     

    היות ואני חזק במספרים (הרי סיימתי שני תארים בכלכלה)

    חישבתי בקלות כמה מרוויח הקבצן.

    יצא לי שהוא מרוויח בין חמישה עשר לעשרים אלף שקל נקי בחודש,

     וזה עוד לפני הבטחת ההכנסה - אפילו יותר ממני.

     

    חזרתי הביתה עצוב ומדוכא, מתוסכל אף יותר מאשר בטרם יצאתי.

     ללא שום קושי הצלחתי להסתיר מאשתי את חוסר שביעות רצוני. 

     היא, שלא חשדה בכלום, אף לא טרחה לשאול על
    חוויותיי באירופה אלא המשיכה להציק לי עם צרותיה האמיתיות והמדומות,

    ילדים המשיכו בעיסוקים שלהם ואני חזרתי למשרד לאבטלה הסמויה שלי,

    לשגרה המתסכלת והמשעממת. אך אחרי החודש

    בצומת עם אברם סדר היום הזה נהיה לי לזרא.

     

    אברם ואני חברים טובים. אנו מנופפים זה לזה לשלום בשמחה.

    לפעמים אפילו נפגשים לכוס קפה.

    הוא לא מפריע לי ואני לא מפריע לו.

    הצומת בו אני עובד רחוק מן הצומת שלו ארבעה עשר קילומטר.



     



    תודה מיוחדת לאיש יקר ומיוחד על העזרה והעריכה יוביק ניו ג'רסי ארה"ב

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (49)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/5/15 19:18:
      סיפור יפה
        21/12/14 07:43:
      עונג. קראתי ונהניתי. את כותבת יפה נהדר.
        12/4/14 22:32:
      פשוט נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!! חג אביב שמח יקירה, חג של חירות, של פריחה, של אושר ושל התחדשות מכל הלב שרה קונפורטי
        29/10/13 09:02:
      חזק!
        7/7/13 00:31:

      משהו, משהו!!!!!!!!!!!!!!!!
      ספור נפלא, מעניין וסוחף,
      בארצנו זה סביר והגיוני
      הכל יכול לקרות...
      וחבל שכך...

        6/7/13 23:14:

      מרתק וסוחף!!! כתיבה נהדרת ומסר נפלא!

      *

      אלומה

        6/7/13 18:54:
      מעניין!
        6/7/13 18:28:
      יפה - תודה
      אחלה סיפור. תודה! שבת שלום
        3/7/13 12:33:
      סיפור יפה, לא ממש ריאלי, אבל גם לא ממש צריך להיות...
        1/7/13 18:54:
      תתפלאי אבל מה שהטריד אותי בסיפור הזה כישראלי, הוא בית המלון הזול ברחובות ... יש שם בכלל בית מלון? ועוד זול? למה לא להיות קצת יותר אמין ולקבוע את בית המלון למשל בנתניה?... עוד דבר שהיה לי מוזר הן השורות הקצרות שנראו כמו שיר ולא כמו סיפור בפרוזה... אבל חוץ מהשטויות הללו מדובר בסיפור נחמד שנהניתי לקרוא.
        29/6/13 22:32:
      אהבתי וכיכבתי.
        29/6/13 12:21:
      יפה כתבת. תודה
        29/6/13 10:23:

      האמת שציפיתי לסוף שכזה על הקבצן
      סיפורים שכאלו התפרסמו בעיתונות גם המקומית בעבר
      על אותם קבצנים שיש להם דירות בצפון ת"א
      אבל אותי לימדו
      שכל מי שפושט יג הוא מסכן
      ואפילו את המעות הבודדים שיש לנו
      יש להעניק
      אבל חייבת לציין
      שללא הכתיבה המרתקת שלך
      לא הייתי מצליחה לקרוא את הכל
      כתוב נפלא רהוט ומושך
      שבת שלום

        29/6/13 08:20:
      לפעמים הסיפורים הכי עצובים הם הסיפורים שהכי כיף לקרוא
        28/6/13 23:47:
      היה מרתק לקרוא!
        28/6/13 22:44:
      למרות שיש עצב בסיפור, ממש נהניתי. כתוב נפלא!
        28/6/13 19:07:

      סיפור עצוב, כתוב מעניין מותח עד סופו.
      תודה שהבאת.
      חומר למחשבה
      שבת שלום

        28/6/13 18:29:
      *
        28/6/13 17:57:
      בכ"ז עצוב שכך מצבו של המספר/מצבנו
        25/6/13 10:59:
      מקסים- מיד חושבת על הסבה ...:)
        24/6/13 23:14:
      שני גיבורי הסיפור היפה שלך רציונליים להחריד וגם אמיצים. מה שבטוח העבודה שלהם הרבה יותר מעניינת משל רבים מאתנו
        22/6/13 09:28:
      ספור יפה שמיועד להייטקיסטים מתוסכלים
        22/6/13 02:50:

      יפה איך שנחי אנשים מגיעים לאותו מקצוע מסיבות שונות. אחד ממצוקה כלכלית והשני מצוקה -איך נקרא לזה - רגשית? משבר אמצע החיים אבל פועל מבחירה מודעת ללא כורח אמיתי. הראשון משמש מורה ודוגמה לשני, ללא כוונה תחילה. אך לאחר שהשני מחקה את הראשון האם הם באמת חברים ושותפי גורל.

        21/6/13 19:27:
      יפה!שבת שלום!
        21/6/13 15:42:
      סיפור יפה.
        21/6/13 15:05:

      השתלמות לחיים...

        21/6/13 14:35:
      סיפור מעולה, נשאבתי פנימה. אני מאוד מקווה שאתה שולח אותו לאיזו תחרות כתיבה כי הוא ממש כתוב טוב.
        21/6/13 14:19:
      נייס.
        20/6/13 10:23:
      אני גרה בעיר שבה לראות פושט/ת יד זהו דבר שבשגרה, אינני מרחמת עליהם אבל יודעת שכשמשהו מבקש ממני נדבה, זהו בעצם הקדוש ברוך הוא שמבקש ממני, ותמיד אני שמחה להיות בצד של הנותנים.
        18/6/13 11:01:
      אפוא יש צומת פנויה?
        16/6/13 19:52:

      פצצה! של רעיון,

       

       קריצה

      אחל'ה כתיבה!

      כתיבה יפה. כל הכבוד.
        13/6/13 23:55:

      טוב !

        13/6/13 19:57:
      כתוב נפלא בעיני...אפשר לנסות ב"צומת ספ(ו)רים"
        9/6/13 07:39:
      "צומת חיים"
        8/6/13 23:57:
      סיפור מרתק. אהבתי.
        8/6/13 23:08:
      מקסים . אולי אקח אצלך ואצל אברם גם קורס .
        8/6/13 18:27:
      זה בעיקר סיפור על בדידות גדולה ויאוש
        8/6/13 10:35:
      סיפור מצוין. זכור לי במיוחד קבצן אחד מהתחנה המרכזית בירושלים, שהיה מטריף את העוברים בשיר מעצבן. עדי כדי כך שהיו שמים לו כסף כדי שישתוק קצת. קשה לראות אנשים מוותרים על כבודם העצמי עבור פרנסה.
        8/6/13 08:50:
      המקצוע השני הכי עתיק בעולם? אם מישהו הולך לזה מתוך בחירה, הוא אומלל לא פחות מאלה שעושים את זה בלית ברירה.
        7/6/13 23:09:
      סיפור יפה..תודה לך.
        7/6/13 21:55:
      כשלימדו אותי שלפושט יד לא מסרבים הבנתי שזה המקצוע הבזוי שהאדם לקח לעצמו .............וכאן את מספרת על שניים ששיקמו ושיפרו מצבם .האמנם ?שבת שלום ותודה על הסיפור המיוחד
        7/6/13 21:37:
      יפה.
        7/6/13 19:20:

      *
      מסופר היטב. כמובן שצריך להזכיר במילה או שתיים את זה שיש קבצנים אחרים וגורלם אינו דומה לשני אלה "שלנו"...

        7/6/13 15:05:

      סיפור כתוב ומוגש בצורה נאה.

      אך אי אפשר להסיק שכל קבצני הצמתים הם עשירים...
      גם אני השתמשתי באחד מסיפורי ב"פרנסה" הזאת...


      http://cafe.themarker.com/post/2194753/


      אפילו את הגבת שם...

       


      היה סרט בזמנו עם שלמה בר אבא, שבו הוא מתנתק מהחיים ומתחפש לפועל ערבי נדמה לי..
        7/6/13 14:05:
      גם בפיסגת הפרמידה צפוי יאוש. סיפוריי חיים מצטלבים וקורה שמתן נדבה נותן פתח מילוט מהיאוש - סיפור נהדר.
        7/6/13 13:53:

      איני זוכר מתי שמעתי את הסיפור הזה לראשונה. טוב שהבאת את זה להיזכר בו...

      ארכיון

      פרופיל

      babta Bat-Simon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין