כותרות TheMarker >
    ';

    דברים שרואים מכאן

    46 שנים למלחמת ששת הימים

    7 תגובות   יום שישי , 7/6/13, 21:02

     

    סיפור זה מוקדש באהבה, לחברי ומפקדי סגן חיים גפן ז"ל, שנפל בקרב לכיבוש מתחם אום כתף, ביום 6.6.67. הוא הותיר אחריו תינוק בן כשנה וחצי ואישה בהריון.

     

     

    הערת מבוא: הסיפור שלפניכם – כל כולו אמת לאמיתה, והוא תאור מדוייק של קרב הצנחנים באום כתף. כל מה שמסופר בו התרחש במציאות. חלק ממנו הנו עדות שלי, כמי שהשתתף בפועל בקרב הזה, וחלק נוסף הוא תאור מדוייק של מציאות שהתרחשה אך ורק בתוך נבכי מוחי הקודח. חבריי החיים, שלצדם לחמתי, ידעו להבחין במדוייק, היכן מסתיים החלק הראשון, והיכן מתחיל החלק השני...

     

     

     

    4.6.1967 – גדוד צנחנים במילואים שגוייס בצווי חרום, ואשר אני נמנה על לוחמיו, שוהה כבר שלושה שבועות בחורשת אקליפטוסים ליד קיבוץ פלמחים, וממתין במתח רב ביחד עם כל עם ישראל לפרוץ המלחמה, שנראית כבר בלתי נמנעת.

     

    פה ושם גם מתאמנים קצת, אך רוב הזמן עובר בשיחות בטלות על המצב ועל הבית.

     

    לא מזמן סיימנו את ארוחת הערב, ואנו מוזמנים לצפות בהופעה של להקת הנח"ל, שהגיעה על מנת לסייע לנו לשכוח, ולו גם לרגעים ספורים בלבד את חששותינו מפני מה שאולי מצפה לנו בזמן הקרוב.

     

    נדמה שההופעה זה אך החלה, כאשר ניתנה פקודה לקחת את הציוד ולעלות לאוטובוסים שכבר המתינו לנו בשיירה ארוכה על שביל הכורכר המוליך אל הכביש הראשי. תוך דקות ספורות מצאו חברי הלהקה הצבאית את עצמם בודדים בחורשת האקליפטוסים השוממת.

     

    לא ידענו מה יעד הנסיעה, אך כאשר השיירה הגיעה לכביש הראשי ופנתה ימינה, הבנו שפנינו מועדות דרומה.

     

    לקראת בוקר הגיעה שיירת האוטובוסים שלנו לאזור קציעות, שם ניתנה לנו פקודה לחפור לעצמנו שוחות שכיבה אישיות, מה שהיה עבורנו ראיה ניצחת לכך שאנו עומדים להסתלק משם תוך זמן קצר....

     

    יותר מאוחר כינס מפקד הגדוד את הגדוד לשיחה גדודית, ובה דיווח שהמלחמה עם מצרים פרצה לפני זמן קצר, וכי חיל האוויר השמיד כבר למעלה ממאה מטוסי אוייב. כעבור זמן לא רב חלפה על פנינו שיירה ארוכה של טנקים שנסעו על הכביש מכיוון הגבול המצרי אל תוך השטח הישראלי. לרגע חששנו שכוחותינו נמצאים בנסיגה, אך הטנקיסטים סימנו לנו באצבעותיהם V , כאות לנצחון, וצעקו לנו שבחזית המצרית הכל מתנהל למישרין, וכי הם נוסעים לתגבר את הגבול עם ירדן.

     

    כבר התחלנו לחשוש שהמלחמה עומדת להסתיים בלעדינו, כאשר נקראנו לקבוצת פקודות.


    נאמר לנו שאנו עומדים להשתתף בכיבוש מתחם אום – כתף, שהיה המתחם המצרי העיקרי שהגן על מרכז חצי האי סיני בין קציעות לבין אבו עגילה.

     

    מדובר במתחם ענק, שחזיתו פנתה אל גבול ישראל, בעוד שבצידו האחורי היה מוגן על ידי דיונות חול ענקיות, ששימשו חומת מגן טבעית ובלתי עבירה לכל כלי רכב. בחזית היה המתחם מוגן על ידי שדות מוקשים, שמאחוריהם תעלות קשר אשר אפשרו לחיילים המגינים על המוצב לנוע בתוכן ולירות מבלי להחשף. תעלות הקשר וחזית המתחם היו מוגנות על ידי כוח שריון רציני שכלל טנקים ונגמשים. בצדו האחורי של המתחם היו ממוקמות סוללות תותחים, שנועדו לפגוע במי שינסה לתקוף את המתחם מן החזית. אש התותחים המצריים אכן היתה יעילה מאד, ולא איפשרה לכוחות השריון והחי"ר הישראלים לפרוץ אל תוך המתחם.

     

    המשימה שהוטלה עלינו – הצנחנים, היתה להגיע לאחר רדת החשיכה במסוקים, ולנחות על הדיונות במרחק של כשלושה קילומטרים מן המתחם, לנוע רגלית לכיוונו, ולאחר מכן לפרוץ אל תוך המתחם ישר מול סוללות התותחים, לפגוע בצוותים ולפוצץ את התותחים. לאחר השלמת המשימה, היינו אמורים לסגת אל הדיונות כלעומת שבאנו, כדי לאפשר לכוחות הפורצים מן החזית להשלים את כיבוש המתחם.

     

    על מחלקת החבלה הגדודית, שאני נמניתי על לוחמיה, הוטלה המשימה של פיצוץ התותחים. מייד ישבנו להכין מטעני חבלה מתאימים, שאותם היינו אמורים להניח ולפוצץ בתוך קני התותחים. לקראת היציאה לקרב, נשא כל אחד מן החבלנים בתרמיל הגב שלו מטעני חבלה במשקל כולל של כעשרים ק"ג.

     

    עם רדת החשיכה, החלו המסוקים להעביר את הלוחמים בסבבים לנקודת הנחיתה בעורפו של המתחם המצרי. ראשונים נחתו הלוחמים שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה. אחריהם מפקדת הגדוד עם המג"ד בראשה, אחריהם שאר הלוחמים, ואנו החבלנים היינו אמורים לנחות אחרונים, שכן המשימה שלנו היתה אמורה להתבצע רק לאחר שראשוני הלוחמים ישתלטו על אזור המשימה.

     

    לאחר מספר סבבים, בעודנו ממתינים בחוסר סבלנות לתורנו, נחתו המסוקים, ובעוד הלוחמים מטפסים ונכנסים לתוכם, הודיעו לנו שזה יהיה הסבב האחרון, כיוון שהמצרים כבר גילו את הנחיתה, והחלו יורים לעבר הכוח שנמצא שם.

     

    אנו החבלנים, שהרגשנו שאנו עומדים "לפספס" את הקרב, נכנסנו לפאניקה קלה, אך הצלחנו לשכנע את האחראי על הטסת הכוח שבלעדינו לא תושג המטרה של פיצוץ התותחים. החיילים שישבו כבר במסוקים נצטוו לרדת, ואנו תפסנו את מקומם.

     

    עם נחיתתנו במקום שנקבע, החל הכוח שהספיק לנחות לפני הפסקת הטיסות, לנוע לכיוון היעד. הניווט היה קל ביותר, כיוון שניתן היה להבחין ללא קושי בלהבות שיצאו מקני התותחים המצריים שירו על כוחותינו ללא הפסק. לאחר כשעה של הליכה קשה בתוך הדיונות הטובעניות מצאנו את עצמנו בתוך המתחם המצרי. לוחמי הפלוגות הרובאיות החלו בביצוע משימתם, ואנו החבלנים, ביחד עם מפקדת הגדוד, רבצנו ליד אחד התותחים המצריים, בהמתנה לפקודת הפיצוץ.

     

    בשלב מוקדם של הלחימה, ראינו משאית מצרית נעה וחוצצת בינינו לבין שאר לוחמי הגדוד. שיערנו שהמצרים מנסים להביא תגבורת והלוחמים פתחו לעבר המשאית באש. המשאית נדלקה מייד, אך הוברר שלא הובילה לוחמים, אלא פגזים להזנת התותחים. תוך דקות ספורות החלו הפגזים שעל המשאית להתפוצץ ולעוף לכל עבר, ואנו, שהיינו במרחק של עשרות מטרים בודדות מן המשאית מצאנו את עצמנו שוכבים בחוסר אונים בתוך מטר של פגזים לוהטים הנופלים עלינו ועל סביבותינו. השטח כולו היה מואר לחלוטין כתוצאה מבעירת המשאית המתפוצצת.

     

    רוב נפגעינו מן הפשיטה על מתחם אום – כתף, היו תוצאה של התפוצצות המשאית המצרית. כל אותו זמן המשיכו חברינו מהפלוגות הרובאיות לטהר את האזור.  הירי של התותחים המצריים חדל מייד לאחר שמפעיליהם הבינו שאנחנו מסתובבים ביניהם, ומבחינה זו הושגה מטרת הפעולה בשלמותה כבר באותו שלב.

     

    עוד בטרם הספקנו לפוצץ את התותחים, היה ברור שפעולתנו חיסלה כליל את רוח הלחימה המצרית. החיילים המצריים הסתובבו בכל השטח מבולבלים ומבוהלים, ואחדים מהם מצאו את עצמם מסתובבים ממש בינינו. לאור ההבנה שהמערכה הוכרעה בעצם, וכי אין סיכוי שהתותחנים המצריים ישובו להפעיל את התותחים, הורה מפקד הגדוד להמנע מפיצוץ התותחים, כדי שהשלל יפול בידי כוחותינו בשלמותו.

     

    לאחר שיתוק סוללות התותחים הצליחו גם הכוחות שתקפו את המתחם מן החזית לפרוץ פנימה, ונוצרה סכנה של מפגש הרה אסון בין הטנקים הפורצים ובינינו.

     

    בשלב זה הורה המג"ד להתארגן לנסיגה, וקבע את סדר ההליכה. הנפגעים הושכבו באלונקות, אך כיוון שמספר הנפגעים היה רב ממספר האלונקות, נאלצנו לעטוף חלק מן החללים בשמיכות ולשאתם בשמיכות. ראוי לציין שנשיאת אדם למרחק בתוך שמיכה, הרבה יותר קשה מנשיאתו באלונקה.

     

    לאחר שהתפקדנו התחלנו בהליכה בטור לכיוון הדיונות. כל אותו זמן נמשכה הלחימה בתוך המתחם בכל עוז. בניצב למסלול הליכתנו, במרחק שאותו אני מעריך בכמאתיים מטרים, היה מוצב מקלע כבד מצרי, שלא חדל מירי. אינני יודע אם צוות המקלע הבחין בנו, אך בשלב מסויים נפצע אחד החיילים מהירי של המקלע, ונוסף על נפגעינו. הדבר אילץ את הטור כולו לעצור, עד שהחייל הפצוע יקבל טיפול ראשוני. היה צורך להעביר הרוג נוסף לשמיכה, כדי לאפשר את השכבת הפצוע באלונקה, והיה חשש גדול שהמקלע המצרי יצליח לפגוע בחיילים נוספים, אם לא יעלה בידינו לשתקו קודם לכן.

     

    יצאנו חמישה חיילים בראשותו של מפקד הפלוגה, במשימה לשתק את המקלע המטריד, ולאפשר לטור להמשיך בתנועה. התקרבנו בחשאי לעמדת המקלע. מפקד הפלוגה בחר בי להתלוות אליו, והורה לשלושת הנותרים לחפות עלינו בעת שאנו מתקרבים אל העמדה המצרית.  זחלנו לעבר העמדה המצרית, אך בהיותנו במרחק של מטרים ספורים ממנה, אחד מחיילי הצוות המצרי הבחין בנו וזרק לעברנו רימון. מפקד הפלוגה נפצע מפגיעת הרימון, אך אני הספקתי להשיב בזריקת רימון שחדר אל תוך העמדה. נשמעה התפוצצות גדולה וראיתי חלקי גופות שהתעופפו באוויר. רצתי אל תוך העמדה תוך ירי כדי לוודא שלא נותר בה איש. כשהתפוגגו העשן והאבק הבחנתי בקצין מצרי צעיר צעיר. הוא שכב מאחורי המקלע, כשזרועו הימנית מרוסקת, ומראשו זב דם. הבחנתי שעודו חי. כיוונתי אליו את הנשק, כדי להבטיח שלא יפגע בנו בעת שנתרחק מן המקום. לחצתי על ההדק, אך מחסניתו של ה"עוזי" היתה ריקה...  בעודני מחליף מחסנית, פקח הפצוע המצרי את עיניו, הביט לעברי, ואמר באנגלית רצוצה: "שמי יוסף ואני מאלכסנדריה. אמי יהודיה. עוד עשר שנים יוולד לך בן. בבקשה קרא לו יוסף, והוא יביא שלום בין ישראל והערבים. תן לי לשתות בבקשה". כרעתי על ברכיי, אך בטרם הספקתי להוציא את המימייה, הוא פלט מפיו חרחור ארוך, מפיו פרץ נחשול של דם, הוא הפנה את ראשו לצד והשיב את נשמתו לבוראו.

    ביוני 1977 – בדיוק עשר שנים לאחר המלחמה, נולד בני יוסף.


    ביום הולדתו העשרים ושלושה, בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, הוא נספה בפיגוע בירושלים.

     

    עודד אל-יגון


     

    עם תום הקרב באום כתף, הלוחמים ממתינים לחילוץ הנפגעים על ידי המסוקים

    og

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/6/13 00:13:
      סיפור גבורה סוחף ומרגש שמקומו בספרי ההסטוריה. הייתי מסיים אותו בתיאור הלחימה על עמדת המקלע.
        9/6/13 16:58:
      אוףףףףףףףףףף שיגעת אותי
        9/6/13 13:13:
      עודד פוסט מרתק, אבל לא צריך להרוג בשבילו (:
        8/6/13 22:29:

      חיוך

       

      חדשות טובות

        7/6/13 22:53:

      צטט: מזל וברכה 2013-06-07 21:56:08

      זו הייתה מהלומה ישירה לסרעפת.

      אני נמנית על אלה שאף פעם לא יודעים מה להגיד במקרים כאלה.

       

       

      כמו שבני אלעד טוען בצדק, הוא עדיין חי. הוא בננו היחיד (יש לו גם ארבע אחיות גדולות ממנו), וכמו שכתב בפייסבוק: עוד נשמה באפו וכוס שיכר בידו....  

        7/6/13 22:41:
      הבה ארגיע את הקוראים. אני בנו של עודד ואני עדיין חי וקיים. הבה נקווה שאצליח בכל זאת להביא שלום בין היהודים לערבים עוד בזמננו.
        7/6/13 21:56:

      זו הייתה מהלומה ישירה לסרעפת.

      אני נמנית על אלה שאף פעם לא יודעים מה להגיד במקרים כאלה.

      ארכיון

      פרופיל

      עודד אל-יגון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין