ויהי היום, ונעור בשעת בוקר מוקדמת,
כשחמה מקדם עולה, ככלה ענוגה ואודמת.
יצאנו עם שחר לשוט בתוככי רחובות ישראל,
כשבליבנו תהיה וחקר ,מבטינו דורש ושואל.
תרנו בינות לבתים, בכל רחוב ושכונה.
הרחקנו כיתתנו רגלים, בכל זוית ופינה.
פנינו קדמה וימה, סטינו צפון ודרום.
העפנו מבט בוהה, לקריות המדע שברום.
הסכתנו אוזנים כלות, לקול הלמות קורנסים,
ואתרי יוקרה מיתמרים,שעל פיגומיהם מטפסים.
עובדים מאומות ולשונות, בכל מבטא ושפה.
בליל עמים וגויים, מקצה תבל עד סופה.
והקול של ,ענות גבורה, שאת הלב מרחיבה,
ומשרה בטחון ביצירה, מרנינה נשמה בחדוה.
ראינו מדינה מתפתחת,הניבנת בתנופה שעימה,
זרועות לכל עבר שולחת, וליבנו החסיר פעימה.
מרכזי מסחר סואנים, רוחשי תכונה ואדם,
גורדי שחקים בבניה, ומוסדות ציבור לצידם.
תהליך טבעי מתפתח, צומח כמו מאליו
כתשתית ומסד יצוק למדינה המוקמת עליו
נשאנו זקפנו הראש ,ובלב גאוה למכביר.
שאלנו הולכים לתומם,שיואילו לכל להסביר.
איך מדוע ולמה?.היאך קרה וכיצד?.
איכה זה רבים וטובים?. למעצבה נותרו מהצד
אחוז ילדים רעבים עולה משנה לשנה.
וככל שתוסיף להביט, מתכערת יותר התמונה.
אנשים הלומי עיוורון, מישירים לפנים המבט.
ארשת פניהם לחוצה,וליבך בעצב נצבט.
ואז התהיה הגוברת,מציבה מולך שאלה.
צפה מולך מיתדפקת ,אל מול הגיגך עולה.
האם הפכנו עורנו.? ואדם לאדם הוא זאב,
ובדהרת מאוצינו קדימה, הותרנו אחרינו רעב.
פנינו אלי סימטאות, עוטות עליבות באין אור,
ראינו זבי חוטם לרוב,יחפים רועדים מהקור.
מבטם בוהה לחלל,בחיפוש לזיק של תקוה,
איבדו אמונם זה מכבר, באין מנוחה ושלוה.
שאלנו אותם ילדים, היש ביניכם רעב?
הביטו בנו סולדים, בחימה שפוכה וכאב.
ויגש מבינותם צעיר, נשא קולו ויאמר.
רעב? מי רעב? הרעב מזמן פה נגמר.
שאו רגליכם נא וסורו,מזמן פסקתם להיות,
עבורינו אינכם קיימים, אותנו דימיתם חיות.
רצתם בנתיב הזהב,כל איש עשה לביתו
דרכתם על גוויותינו גבר כפי יכולתו.
נטשתם פצועים וחולים,ולא סבתם אחור,
היקשחתם ליבכם לחלש, בן מיעוטים או שחור.
העליתם תמיד על הנס,כל בחור מצליחן.
קדתם לאליל הכסף, כי הוא היה המבחן.
גאים יהירים וזקופים, רצתם אלי הצלחה,
בהיתם בנחשלים מאחור,בבדיחות דעת זחוחה
מדושני עונג מבלים עיתכם בנעימים
ובליבנו תיסכול מצטבר, ואנו כה ניזעמים
כשל כוחנו מכבר להכיל כאב החרון
תרים נושאים עיניים ,באין מענה ופיתרון.
אזי כלבה רותחת נחשול הזעם יפרוץ
וגורל שאננים על ערשותם יחרוץ.
על רעב אתם שואלים, ואנו בני אשפתות.
אל דברים נואלים, לא נחוש להתפתות.
כנראה ודאי שכחתם, מדרש חז"ל המוקדם.
כי לא על הלחם, רק , ובלבד יחיה האדם.
