כבר כמה זמן תקוע לי בראש איזה משפט ששמעתי באחד הזיפזופים הליליים שלי. בדרך כלל יש לי סבב קבוע ואני נתקעת בשירים של פעם בערוץ הראשון, אבל הפעם החלטתי ללכת הלאה, אל הלא ידוע, אחרי המוזיקה הישראלית, אחרי סטאר וורלד, אחרי הבי בי סי אפילו. כשגרתי עם הבחורצ'יק ברמת השרון והדירה שלי כאן עמדה ריקה, אחותו נכנסה לפה עד שחזרתי ולפני שהלכה הודיעה לי שצריך לבטל את ערוץ החיים הטובים שהיא הוסיפה, אבל אני תמיד שוכחת. ככה יצא שפתאום, באמצע הלילה, בלי שום הכנה נפשית, נתקעתי על שיעור רוחני של איזה מישהו שדיבר ימימה. נאבקתי בחשק שלי להעביר הלאה כדי לראות מה לעזאזל משדרים בהופ קטנטנים בשעות כאלה ונשארתי לצפות בדיבורים כמו חול ואין מה לאכול של המורה הנחמד. התלמידים ישבו על הרצפה, כיאה לרצפה, והוא בלבל להם את המוח במה שנחשב אצלי כפילוסופיה בגרוש אבל מסתבר שדי תופס בקרב אנשים שנפלו, הלכה למעשה, בין הכיסאות. וככה, בין הכול-תלוי-בכם וכל השטויות האלה שכולם נורא אוהבים לשמוע, הוא אמר משהו שדווקא מצא חן בעיניי: בכל פעם שאתם חושבים שאתם עושים משהו רע, זכרו שזה הקול הטוב שלכם שאומר את זה, ועדיף שתתרכזו בזה שהוא עדיין קיים. 

אני לא סובלת את מסחור הרוחניות הזאת. כמובן, סביר להניח שאני פוחדת ממנה, כי היא תאלץ אותי להתעמת עם כל מיני דברים, אבל בינתיים, זה מה יש. בכל פעם שאני שומעת על מישהו שחזר מהודו עם שם חדש ותאריך לידה עוד יותר חדש, בא לי לחנוק אותו עם השרוואל של החברה הסטלנית שלו. מה זה השטויות האלה. מסע עצמי זה דבר כל כך אישי, כל כך אינטימי, ואנשים באים ולוקחים ממך כסף עליו, דוחפים אותך לכל מיני סדנאות צפופות של סופי שבוע אינטנסיביים במחיר סמלי של אלפי שקלים. התעשייה הרוחנית כולה מתבססת על ההנחה שכל בן אדם משתגע על עצמו, ועוד יותר משתגע על אנשים שרוצים להקשיב לו, ולפיכך יהיה מוכן למשכן את גופו ונשמתו בתמורה לקצת אישית לוחצת. אני לא מזלזלת בחוויות רוחניות חס וחלילה, רק שאת התובנות שלי אני מקבלת בדרך כלל במקלחת או בטאטוא הסלון או בזפזופ מקרי בלילה. כי הרי מה כל הרוחניות הזאת אומרת? אם אתה מוכן, זה יגיע לבד, לא? אז בשביל מה אתם משלמים, טמבלים? חכו שיגיע אליכם בחינם, נראה אם המנטורים המזוקנים שלכם צודקים.

חשבתי הרבה על המשפט הזה, חשבתי איך הוא בא אליי בלי שביקשתי אותו. חשבתי על כל הפעמים שתהיתי אם אני עדיין אותה קיבוצניקית תמימה, או שהיא כבר נעלמה מתחת לצחנת מחלקת התברואה העירונית. המשפט הזה עזר לי להבין שכן. אני לא יודעת אם פעם הייתי כזאת, אבל זה בהחלט נראה לי ככה. אבל אי אפשר להוכיח, משום שאת הכול עברתי לבד, את כל התהליכים החשובים בחיי, את כל התובנות, או לפחות ככה זה נראה לי, כל הרגעים החשובים-נורא האלה וכל אלו הפשוטים, לבד. בוודאי שקיבלתי הכוונה פה ושם, אבל אני עקשנית ויודעת הכול לבד, לכן אני בת שלושים וחמש שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. תמיד מחכה ולומדת, לאט-לאט, כמו קיר מתקלף, מאיץ בחורף, מתכסה ירק באביב, אלוהים איזה דימוי מחורבן, תשכחו ממנו. והנה בא הקול שאומר לי שזה דימוי מחורבן, איזה יופי, אני עדיין מצליחה להבחין. כל הכבוד לרצפה! ימימה והלאה מכאן!

אני מתגעגעת למה ששנאתי פעם. המדשאות האלה, הוורדים הקפואים בחצר חדר האוכל, העצים שהמשיכו לגדול גם אחרי שעזבתי, כל כך שנאתי אותם, רציתי עיר, רציתי מועדונים אפופי עשן, רציתי להפוך לחלק מהתבנית התל אביבית באבן הפינה של שדרות בן ציון והלאה. עשר שנים אחר כך, עמוסה בפיח אוטובוסים, אני מרשה לעצמי לאהוב את גיל עשרים וחמש, ואני מרשה לעצמי לחיות אותו כמו שרציתי אז: כאן. זה הקול הטוב שלי אומר לי את זה, ואני מכירה אותו מחדש, מאכילה אותו בשוקולדים.