השבת כמלכה?
אחת מהחברות החלה נוהגת במנהג מעניין וחשוב, מדי שבוע לקראת סוף השבוע, היא שולחת במייל, שיר לשבת לחוג חברים. החברים נהנים מאד מקבלת שבת זו, כשהם עדיין באמצע ההכנות לקראת המלכה, שולחים לה דברי שבח לשיר ולה היוזמת של מפעל זה, תודה. עלי לציין שבעיני צורה זו של קבלת השבת, היא נפלאה ואני מעריכה מאד את הפעולה היפה שלה. כאשר אני מתבוננת בשירים האלה שנכתבו לכבוד השבת, ראיתי דבר מעניין. השירים כלם, וכלאלה שאני מכירה על השבת, יש בהם נגיעה ויותר מנגיעה, יש בהם מיסטיקה, בעקר. כמו היום השביעי, מתמלא באיזו הילה של זוהר, שלא מהעולם הזה, משהו שמשנה את צורת ודרך החיים הרגילה של עולמנו והופך לאיזו ישות ממקום אחר, שבאה לשכון בתוכנו ביום זה. והופך הכל לקדוש וכבר אי אפשר לדבר בו ביום השביעי, כיום רגיל שיש לו סתם תפקיד אחר, אלא הוא יום קדוש, בעל איכויות אחרות. ואמנם הפסקת החיים הרגילים כדי להביא מנוחה לגוף ולזרם החיים ואנחנו שוכחים שבעצם מדובר כאן בדבר פרוזאי לחלוטין, איזו הברקה גאונית יחידה במינה בתולדות המין האנושי, איזו הטבה מיוחדת לאדם העובד, שבאה להיטיב עמו. אני שואלת את עצמי איפה היכן ולמה פתאום מופיעה תופעה מיוחדת זו ודוקא בעם שלי, עם קטן חסר חשיבות כנהוג בעולם, הרי אין לו כח לעם זה ותמיד בעולמנו זה המדד לחשיבות. איך זה שהמצאה גאונית כזו של יום מנוחה ביום השביעי לשבוע התחילה בעמנו לפני אלפי שנים עד שהיום העולם כלו קבל יום אחד בשבוע, כיום מנוחה ואי אפשר לתאר את החיים ללא יום מנוחה. כמובן שאינני באה לערער על הדיעה המקובלת של החלק הזה המאמין בהתגלות האלוהית, המנחה ומצווה על כך. אני חושבת עלינו המחפשים את הרציונאל . ואין מנוס הזרע כפי הנראה נזרע לרעיון, זה מתוך הצורך והנסיבות ומוצאו במצרים העתיקה. ידוע לנו שאחד הפרעונים נקלע למצוקה גדולה, שבאה לו מקבוצת הפועלים שעבדו על הקבר שלו ומצוקה זו שלו, לא היתה כמובן פרטית שלו, אלא שנגעה לכל אחד ואחת מבני עמו המצרים. כידוע המלך הפרעה, מכין את קברו מיד בעלותו על כס המלכות ואפילו לפני, ככל אדם שמגיע לגיל הבגרות, כפי שבן אדם נורמלי בימנו דואג למגוריו ולמשכנתה שלו, כך על אחת כמה וכמה על המצרי במיוחד המלך, לדאוג ולהכין את הקבר שלו, והמלך במיוחד מחויב לעמו, כי בלכתו אל העולם שכלו טוב, על הסירה שלו העוברת לעולם הבא, עולים כל הנשמות של המצרים, כטרמפיסטים והנה יום אחד החליטו עובדי הקבר שלו, שהם דורשים דרישה מאת המלך, ויש להבין, קשה מאד לדרוש דרישות מהמלך, האל הוא אוזיריס. אבל כנראה הגיעו מים עד נפש והעובדים הממורמרים שלחו משלחת אל כבוד המלך ובפיהם דרישה. אולי לנו נדמה שהמלך לא יקבל את העובדים האלה בארמונו ולא ידבר אתם, אבל האנשים האלה הם הכי חשובים בממלכה, הם עושים את עבודת הקדש והכל מכבדים אותם מאד.המלך מקבל אותם ושומע את דרישתם. העובדים קובלים על כך שאין להם חיי משפחה רגילים וטובים, הם אינם רואים את הנשים והילדים ככל בני האדם והם עובדים יותר מדי. דרישתם היא לקבל יום חופשה, כדי לבלות עם המשפחה. וזה לא סתם יום חופשה, הם רוצים מעין שבוע בן עשרה ימים, כאשר יום אחד יהיה מוקדש להליכה חזרה אל הכפר, יום אחד מנוחה עם המשפחה ויום שלישי חזרה אל מקום העבודה הוא הקבר של המלך. דבר כזה לא נשמע בעולם מאז שנברא. המלך שמאד מאד החשיב את הפועלים של קברו והם במעלת חשיבות עליונה שאין להשוותה לחשיבות עם השרים וכל באי בממלכה, אבל בסופו של דבר אלה האנשים העובדים ואיך יכלכל את מעשיו כעת לנוכח דרישה בלתי הגיונית שכזו. הרי בעצם הגעתם לעיר ולארמון הם כבר מבזבזים זמן יקר ומי יודע מתי יבוא יומו של המלך והאם הקבר יהיה מוכן בזמן? זו היתה התלבטות והתחבטות קשה מאד ומצד שני העובדים ישבו ולא עשו דבר כלומר פתחו בשביתה הראשונה בעולם. מה היה בסופה של השביתה? כפי שזה קורה בימינו לא! פרעה קבל את דרישתם, העובדים קבלו את מבוקשם ומאז עבדו עשרה ימים לאחר עשרת ימי העבודה, יצאו לדרך אל המשפחה, יום אחד הלכו עד שהגיעו לכפר, יום אחד בילו עם המשפחה ונחו וביום השלישיחזרו רעננים ומרוצים והגיעו אל הקבר להמשיך בעבודה. כאשר אני חושבת על משה, שבא לפני העם ובין יתר הצווים הביא לפני העם צווי חדש מיוחד זה, של שבוע בן שבעה ימים, (אין צורך בעשרה, הרי הוא התנגד התנגדות נמרצת כל כך לחיים שלאחר המוות. ובשבילו זהו מקום של חומר למחשבה. הנה:
שַׁבָּת כְּמַלְכָּה
לִבָּם הָלַם לְקֶצֶב עֲבוֹדָתָם
וְעַצְמוֹתֵיהֶם חָרְקוּ וְהִתְחַכְּכוּ וְדָחֲקוּ.
הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה, עָבְרָה אֶל רוֹם הַשָּׁמַיִם, יָרְדָה לִרְחֹץ בַּיָּם.
עוֹד יוֹם, וְעוֹד יוֹם, עוֹד שָׁעָה, וְעוֹד שָׁעָה, וְעוֹד רֶגַע,
הִגִּיעַ הַלַּיְלָה, לְהִתְרַוֵּחַ.
עִם שַׁחַר עוֹד קוּרֵי הַשֵּׁנָה עַל עַפְעַפַּיִם עֲיֵפִים,
הָעֲצָמוֹת כּוֹאֲבוֹת,
הַזֵּעָה לֹא הִתְיַבְּשָׁה,
וְהַלֵּב הִמְשִׁיךְ בַּעֲמָלוֹ.
יוֹם אֶחָד וְהוּא עָלָה עִם שַׁחַר, דַּקִּיק, שַׁבְרִירִי
מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו נְסִיכָה יְפַת תֹּאַר,
נְסִיכָה עֲדוּיָה מַשְׂכִּיּוֹת חֶמְדָּה
שֶׁל שִׁירָה וְנֹעַם.
הֵם בָּהוּ אֶל פְּנֵי הַיֹּפִי
לֹא מַאֲמִינִים בַּנֵּס, הִתְקָרְבוּ,
חָשְׁשׁוּ לְחַלֵּל יְפִי תָּאֳרָהּ וְזִיו פָּנֶיהָ,
אֲבָל הַנְּסִיכָה
יָרְדָה מֵרוֹם מוֹשָׁבָהּ, לִטְּפָה בְּיָדֶיהָ הָרַכּוֹת
עַצְמוֹתֵיהֶם הַנֻּקְשׁוֹת, נִגְּבָה זֵעָתָם הַנִּגֶּרֶת,
וְהִדְבִּיקָה בָּהֶם מֵרֵיחָהּ הַטּוֹב,
לְגָרֵשׁ מִגּוּפוֹתֵיהֶם סִרְחוֹן הַיֶּזַע.
הַנְּסִיכָה הָיְתָה לְמַלְכָּה,
הַיּוֹם הַדַּקִּיק הָיָה לְסֶלַע עֲנָק,
וְהַכֹּל הִתְבָּרְכוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
עַמִּים וּלְאֻמִּים עָמְלוּ וּבָנוּ, וְגָדְרוּ,
מוּל צְבָא הַשָּׁמַיִם הִתְרִיסוּ בִּלְבֵנִים בָּנוּ,
פִּירָמִידוֹת, חוֹמוֹת, זִיגוּרָטִים
תַּחְתֵּיהֶם בְּנֵיהֶם שׁוֹכְבִים תְּשׁוּשִׁים,
כּוֹאֲבִים, פְּצוּעִים, מֵתִים
אֲבָל אֶת מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם מְפָאֲרִים.
מִן הַשָּׁמַיִם הֵם נִרְאִים
לָנוּ, אֵין מִבְנִים מְפֹאָרִים,
מִן הֶחָלָל אֵין אוֹתָנוּ רוֹאִים וַאֲפִלּוּ לֹא מַבְחִינִים,
אֲנַחְנוּ הָעֲמֵלִים, יָצַרְנוּ לָנוּ
מִדֵּי שִׁשָּׁה יָמִים הִיא בָּאָה אֶל מַמְלַכְתָּהּ,
מַעֲנִיקָה לָנוּ אֶת יוֹם הַמְּנוּחָה,
מְלַטֶּפֶת גּוּפוֹת יְגֵעִים, מַרְגִּיעָה סְעָרוֹת,
רוֹחֶצֶת פָּנֵינוּ בְּמֵי וְרָדִים.
אַחַר כָּךְ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ רַעֲנַנִּים, שְׂמֵחִים
חוֹזְרִים לַעֲמָלֵנוּ וּמְבָרְכִים.
וַאֲפִלּוּ לְכָל הָעוֹלָם שִׁלַּחְנוּ אֶת מַלְכָּתֵנוּ,
שֶׁיִּהְיוּ הָעֲמֵלִים שְׂמֵחִים,
שֶׁיַּרְגִּישׁוּ כָּל בְּנֵי הֶעָמָל,
כֵּן, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אָדָם!
ר. מיפו.
|