כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגובות (17)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      27/10/18 23:11:

     

    ''

     

     

    אז במי, במה ולמה תלויה ה'הצלחה' של יצירת אמנות?

     

    האם ואיך אפשר מלכתחילה לכוון ולצייר יצירה בעלת תשואה:

    ומצד הלקוחות - מתי ניתן להגדיר קניית אמנות כהשקעה?

     

    מה התהליך העובר על יצירות אמנות הופכות מנכס תרבותי 

     

    בדרך להיות נכס פיננסי משמעותי? 

     

     

     

    ב2015 במכירה פרטית נמכר הציור "מתי תינשאי" של פול גוגן

     

    בסכום של 300 מיליון דולר.

     

    זה היה אז הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור ציור.

     

    גוגן, אשר נפטר בשנת 1903, מעולם לא הצליח להתפרנס

     

    מעבודתו ולא הוערך מקצועית בחייו, אלא רק שנים רבות לאחר מותו.

     

    הציור המפורסם של פיקאסו, "נשות אלג'יר",

     

    אשר נמכר אף הוא בשנת 2015 בסכום של 180 מיליון דולר,

     

    נרכש רק 18 שנה קודם לכן על ידי אותו אספן אמנות ב־32 מיליון דולר בלבד.

     

     

    שבירת שיאים של מכירת יצירות אמנות, כאפיק השקעה 

     

    שהיה שמור למתי מעט התרחב משמעותית,

     

    כך שכיום השקעה באמנות היא בבחינת תחום מעניין בעולם ההשקעות.

     

    גם לאמנות ישנם מדדים, בדיוק כפי שיש לשוקי המניות והאג"ח.

     

    הם ברי השוואה למדדי המניות, כמו למשל מדד האמנות הגלובלי,

     

    מדד האמנות העכשווית.

     

    הם מתבססים על מידע הנאסף מבתי המכירות בעולם,

     

    המהווים שוק של 5 מיליארד דולר.

     

    אך המכירות בבתי המכירות מהוות בין רבע לשליש בלבד משוק האמנות בכללותו.

     

     

    מחיר האמנות מורכב מאלמנטים רבים.

     

    יצירות נמכרות במיליונים רבים לא בגלל איכות הציור, אלא

     

    בגלל נדירות, "סיפור" מעניין או פוטנציאל מכירה...

     
    מחיר יצירות האמנות מושפע מההיבט הרגשי,

     

    לכן שיערוך 'נכס' שכזה הוא מורכב ועשיר הרבה יותר משיערוך נכס פיננסי אחר. 

     

    יצירה שמגיעה פעמים רבות למכירות פומביות,

     

    מאבדת מערכה לעומת ציור שהיה חלק מאוסף של משקיע מסוים לאורך שנים רבות. 

     
    מדדי האמנות כוללים בעיקר: ציור, פיסול, הדפסים וצילום.

     

     

     

    אמן הפופ ארט אנדי וורהול אמר, שמה שמניע אותו הוא רווח כלכלי,

     

    ושאמנות היא מקצוע כמו כל המקצועות האחרים;

     

    אך רוב העוקבים אחר עולם האמנות מקרוב,מדגישים

     

    כי הערך המוסף של האמנות הרגשי ולא הכלכלי,

     

    שזה חייב להגיע עם תשוקה אמתית לתחום.

     

    מתוך הבנה שכל יצירת אמנות היא יחידה ומיוחדת,

     

    עם זהות ייחודית ולכן אין בהכרח להתייחס לאמנות כאל השקעה.

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/3444517/

     

    דרורית סן / כמה אני שווה?

      28/8/17 18:44:

    כלל אצבע - אל תקנו ביצים ממקום שאין בו תרנגולות מטילות.

     

    ''

     

    צילמים ; דרורית סן

     

     

     

    ''

     

    עזבו שטויות של ביצי חופש וכל שאר הבבלת

     

    רוצים ביצים טריות באמת הקפידו לרכוש רק ממקום שצמוד ללול.

      30/9/15 13:50:

    תופעה של אוספי אמנות ישראלית המוצעים למכירה

    כולל גם אוספים גדולים ועשירים המגיעים למצב של שוקת שבורה 

    מצביעים על חוסר ערך לפריטים שנרכשו בהמלצת אוצרים נחשבים

    ועכשיו מסתבר שאין קונים לסחורה של אמנות ישראלית מהזן

    שנבחר 'בקפידה' ע"י אוצרי המוזיאונים המרכזים בישראל.

     

     

    לדוגמא; לפני המכירה הפומבית ופירוק האוסף לחלקים קטנטנים

    היצירות של 'אוסף בראון' הוצגו בתערוכה במשכן לאמנות בעין-חרוד,

    בליווי ספר אלבומי קטלוגי שכתבה דר' גליה בר-אור

    שמציג את מיטב העבודות מהאוסף

    תוך דגש שהאוסף מהווה ציון דרך באמנות ישראלית.

    כלומר מוזיאון שנהנה מתמיכה כספית ממשלתית-ציבורית

    מפרסם יצירות שבדרך למכירה פומבית בשוק הפרטי!

     

    ''

     

    ''

     

    לודוויג בלום / צלם ולדימיר קוסטיצ'ב  

     

    מעניין שרב המאמרים על האוספים מתפרסמים בעיתונים

    בעיקר במדורים כלכליים ולא אמנותיים

    כי אוסף הוא תמיד בראש ובראשונה

    עניין מסחרי-כלכלי ולא אמנותי-תרבותי!


    אתיקה בתחום אמנות "העבודות שיוצעו למכירה בתירוש לא נמנות עבודות המוצגות בתערוכה.

    אין זה מקובל למכור עבודות בסמיכות לתערוכה, אשר העניקה להן "ערך מוסף" מוזיאלי.

    לעומת זאת, יש בהן ייצוג לאמנים המוצגים בתערוכה ואף ליצירות דומות של אותם אמנים.

    בין החשובות שבהן ניתן למנות יצירות של יחזקאל שטרייכמן, אורי רייזמן, רפי לביא,

    אביבה אורי, משה מוקדי, משה גרשוני, לאה ניקל, לודוויג בלום ופנחס כהן גן."

     

    בסופו של דבר גם העבודות שהוצגו בתערוכה הוצעו למכירה מאוחר יותר

    ושוב המוזאון הציבורי מילא תפקיד של 'מקדם מכירות' בחינם (על חשבון הקופה הציבורית?)

    לאוסף בעל היבט כלכלי מובהק של אדם פרטי

      8/7/13 11:09:

    רוצים לגלות את הסוד כיצד לעשות קריירה כאוצר?

     

    צפו בסרטון של שחר

     

    Shahar Marcus - The Curator

     

    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YF7TglLTP6c#at=222

     

    ''

     

      25/6/13 12:07:

    חברת הביטוח מעריכה את אוסף האמנות הישראלית שלה ב-23 מיליון דולרים.

    אך בית המכירות 'מצא', שהתעניין בקניית האוסף, העריך אותו בכ-18 מיליון דולר

     ובית המכירות סותביס, של קריאף העריך אותו רק בכ-12 מיליון דולר.

     

    הפערים העצומים בערכה גרמו לקצר תקשורתי והפסקת תהליך המכירה.

    אבל למה מוכרים כזה אוסף חשוב ומכובד?

    שלא כמו הגב' יהודית שלוסברג יוגב ערכתי ברור והתגלה

    שמעריכים שהסיבה המידית למאמצים למכור את האוסף בשלמותו,

    שהעילה למכירה הבהולה למרות שהאוסף מהווה לא יותר מכחצי אחוז מהכספים

    שבניהול חברת הפניקס היא המכירה של הבניין שבו מוחזק האוסף ברחוב הרכבת בת"א.

     

    כולמר: האוסף לא שווה את הנדל"ן! היצירות תופסות מקום במבנים נדלני"ם שיכולים

    להניב הרבה יותר כסף ולכן לא כדאי להחזיק באוסף!!!

     


    הרקע לגבי 'אוסף חכמי' שלא יורד מהכותרות ולרב שלא לחיוב:

    האוסף, שנרכש על ידי חברת הפניקס כשהייתה בבעלות חכמי,

    זוכה עכשיו לכל מיני הערכות שווי, שנעות בין 50 ל-70 מיליון דולר.

    כהכנה לקראת מכירתו הצפויה של האוסף

    על ידי בעלי השליטה החדשים של הפניקס, משפחות שחר וקז.


    האוסף המרשים בן מאות או אלפי הפריטים,

    נחשב לאוסף האמנות הישראלית החשוב ביותר שבנמצא,

    אך למעשה הוא מתגמד באחת על ידי שלושה ציורים בלבד(!)

    שרכש איל הון ישראלי אחר, כנראה סמי עופר.

    בתנאי, כמובן, שהשמועות על זהותו של עופר כקונה הציורים הן אכן נכונות.

     

    העיתון שאין לזלזל בו, "ניו יורק טיימס",

    ייחס לעופר את הרכישה בעילום שם

    של הציור "צבעונים עם דיוקן" מאת פיקאסו משנת 1932

    תמורת 28 מיליון דולר במכירה פומבית של כריסטי'ז.''

    וכן ציור מסדרת "חבצלות מים" של קלוד מונה תמורת 22 מיליון דולר. ושוב, במכירה של כריסטי'ז.

    וציורו של מרק רותקו "מס' 15" תמורת סכום צנוע יותר - 11 מיליון דולר.

    ועל כן, אם השמועות אכן נכונות ועופר הוא זה שרכש את שלושת הציורים הללו,

    מדובר בסכום כולל של 61 מיליון דולר, וזה קרוב לוודאי יותר משוויו של אוסף חכמי כולו, על כל מאות פריטיו!

     

    מעבר לממד הרכילותי כלכלנים-פסיכולגיים ייקחו זאת כדוגמא

    לעולם מרתק ורוחש של 'כלכלת אינפורמציה' - ההתפתחות החשובה ביותר

    בתיאוריה הכלכלית של העשורים האחרונים

    ולראיה פרס נובל בכלכלה שהוענק במשותף לשטיגליץ, אקרלוף וספנס,

    כולם מחלוצי כלכלת האינפורמציה.


    שוק האמנות בכלל וזה של חוג הסילון בפרט, על המיליארדים שמתגלגלים בו,

    הוא דוגמה לשוק לא משוכלל עם פערי אינפורמציה גדולים ותנודתיות חריפה.

    אומנם פערים אלה במידע נסגרו קצת בזכות הופעת האינטרנט,

    אבל הם עדיין גדולים מספיק בכדי ליצור תופעות כלכליות מרתקות. 

    אם השמועות אכן נכונות ועופר רכש את שלושת הציורים הללו,

    מדובר בסכום כולל של 61 מיליון דולר,

    וזה קרוב לוודאי יותר משוויו של אוסף חכמי כולו, על כל מאות פריטיו!

     

    שוק של קונים אמוציונליים ולא רציונליים - מסבך עוד יותר את המשחק הכלכלי כאן,

    אבל הופך את כל הבלאגן לדבר יותר מעניין.

    רוב הרכישות מתבצעות באמצעות מכירות פומביות,

    שהן כשלעצמן הופכות אט אט לתת ענף בתיאוריה של כלכלת אינפורמציה.

     

    המכירות הפומביות, אם הן מיושמת בהצלחה,

    יכולות להבטיח שקונה כמו סמי עופר יחסוך עשרות מיליוני דולרים ברכישותיו,

    ולחליפין יכולה להבטיח ששחר וקז יפיקו הכנסה מירבית ממכירת אוסף הפניקס.

    כשממשלת בריטניה נעזרה בכלכלנים מומחים למכירות פומביות,

    היא בנתה את מנגנון מכירת הרישיונות לדור השלישי של הסלולר בצורה כל כך מוצלחת

    עד שהמחירים הגיעו לרקיע.

    בעולם האמנות בניית מכירות לא תוכל להבטיח תשואה מירבית.

    בגלל פערי האינפורמציה והאמוציות,

    יש כאן כר פעולה נרחב ליועצי אמנות, אוצרים ומתווכים מסוגים שונים ומשונים.

    כמובן שכמו כל דבר בעולם של כספים גדולים ל'אוסף חכמי' מוצמד כלכלן צמוד 

    שישקול ויחליט איך למכור את האוצר הלא כל-כך אטרקטיבי כרגע.

     

    ''''

     

    '' ''


      20/6/13 22:51:

    ''''

     

    ''''

    '''' ''

     

    האם במוזיאון ת"א לאמנות החדש - יש הרבה הרבה חלל בטון חשוף ומסדרונות ארוכים אבל מעט מאד אמנות?

     

      19/6/13 08:35:

    סוף סוף הגענו לשיאו של הפוסט הזה - אולי נזכה להבין מה באמת קורה כאן?

    מי הרעים? מי הטובים? מי הדיר והאדיר? ואיך בדיוק התבצע הקנון האמנותי?

     

    כותבת לי יהודית שלוסברג יוגב

     

    "מההתרשמות שלי מבנו כלב ומסוג האוסף שלו ניכר ומודגש במיוחד שזהו אוסף שנאסף לאורך השנים מתוך אהבה ושלא למטרות מסחריות. כך הוא אסף תמיד ומעולם לא חשב שיתעשר מהאוסף. סוג העבודות המצויות בו הן עבודות נייר וטיוטות – כאלה שמלכתחילה ערכן המסחרי נמוך."

     

    באו תבלעו כפית ראשונה של שטיפת-מוח: 

    אספני האמנות הגדולים בישראל הם תמיד פועלים אך ורק לשם שמים

    בנו הצדיק אומנם לא תלה את היצירות שרכש בסלון אלא במגירות במחסן בדרום ת"א

    אבל הוא פעל רק ממניעים של אלטרואיזם טהור ומעולם לא חשב להתעשר מכך.

     

    "תשוקה, מסירות ועמל אינן מילים שבאות להסוות או לטייח את "כישלונו" המסחרי של האוסף. אלו הן כוונות אמתיות בעולם ובשוק שכנראה כבר אינו יכול או מעוניין לראות אותן כערך."

     

    נא לבלוע בתיאבון כפית שנייה:

    הוא כביכול אינו מנסה עכשיו ללא הצלחה למכור את האוסף לאחר שהתברר שכשל בבחירת פריטיו

    ואין להם כל ערך בשוק האמנות - אלא השוק איננו מעוניין לראות את הכוונות האמתיות - תשוקה מסירות ועמל.

    כלומר יש איזה שוק רשע ומרושע מול אדם קטן שהתמסר לאיסוף ואפילו הזניח לשם כך את משפחתו וילדיו.

     

    "כלב לא ביקש לפרסם מכירת חיסול ואחוזי הנחה על האוסף ולכן לא חיפש את הדרך לפנות לקהל היעד למטרה זו, אלא ממש להיפך.
    כלב אינו מעוניין כלל למכור, אלא למסור את האוסף לגוף כלשהו שיעשה בו שימוש מחקרי או מוזיאלי. רק ייאוש מאופציית המסירה (לאחר עשרות שנים) הובילה אותו להבנה שאין ברירה אלא למכור את האוסף וגם את זאת הוא איננו עומד לעשות."

     

    קבלו כפית שלישית להסדרת יכולות החשיבה ולהחלקת פערים בהבנה שלכם,

    אין כמובן אזכור לסיבה שכל אותם מוסדות אינם מעוניינים באוסף (אולי כי סתם אין לו כל ערך)

    אין כביכול גם כל סיבה לעצם עריכת הראיון שכאמור מאד יוצא דופן ב'מקור ראשון' 

    לאחר עשר שנים של ניסיונות כושלים  ברור שהוא איננו מוכר - כי הרי אין לסחורה הזאת קונים!

     

    "אין כאן קריאה לקונים אלא קריאת ייאוש המופנית לאוצרים, אמנים ומוסדות על מצבה העגום של האמנות הישראלית הישנה. בכללה גם האוסף."

     

    בכפית אחרונה לעכשיו מגלים לנו שקריאת היאוש מופנת לאוצרים

    אלא שנתנו יעוץ לבחירת הפריטים לאוסף

    ובמקביל ערכו תערוכות במוזאונים לאותם אמנים שיצירותיהם נרכשו עבור האוספים הכה חשובים

    במטרה למנף את הערך הכספי-אמנותי

    אבל קרתה תקלה לא היו לכל התרגילים המסריחים הללו השפעה בשטח.

    האמנים של זרם האמנות הישראלית החדשה (גב' שלוסברג זה לא ממש אמנות ישראלית ישנה)

    שמכונה גם 'דלות החומר' לא התנחלו בלבבות הציבור שלא בלע את הבבללת הנשגב...

    צריך כמובן להחליף את העם! הזה!!

     

    אז מה אם בפועל יש לאמנות ישראלית זאת שלא נולדה וטופחה בין כתלי המוזאון

    ומגירות האספנות - עדנה ושגשוג

    זה הרבה יותר מעודכן ומחובר לממסד שכשל בגדול לבכות יחד על הכישלון.

     

    קובץ:אביבה אורי 1979 גרשוני.jpg

     

    שכחתי האם יצירת מופר זאת של מישה (גרשוני) לכבוד אביבה (אורי) או להפך?

     

    במאמר הדמיון הרב בין כל העבודות של האמנים השונים תואר כאיזה הישג עילאי ראוי לערכה

    מעניין מדוע הגננות מטיפות לילדים לא להעתיק ולא לחזור על השטנץ של עצמם

    כנראה גם הן זקוקות בדחיפות לחינוך אמנותי אמתי מחדש לפני שתהרוסנה את דור העתיד 

      19/6/13 00:31:

    קבלתי במייל תגובה מכותבת המאמר במקור ראשון

    בו היא חוזרת בדיוק באותם מילים על מה שכבר כתבה בכתבה

    על האוסף של בנו כלב המוצע למכירה-  מבלי לענות עניינית על אף

    שאלה שהופנתה אליה.

     

    אך, היא מזכירה לי נקודה חשובה ששכחתי

    שהכתבה בנושא אמנות פורסמה גם במעריב

    כי מאז שבן-צבי רכש את העיתון 'מעריב'

    כתבות של כתבי 'מקור ראשון' מתפרסמות בשני העיתונים.

     

    יש לי כמו לשאר קוראי 'מקור ראשון' המון גאוות יחידה

    על איכות הכתבות עיתון אבל אפילו אני מודעת לעובדה

    שבמעריב  יש בוודאות כתבים טובים יותר בתחום האמנות

    ואם שלחו למשימה משהיא ממקור-ראשון אז בעצם ניסו למכור

    לה 'לוקשים' שכתב מנוסה בתחום לא היה בולע ובוודאי שלא היה

    מנסה להלעיט בגיבובי הסיפורים הפסדו-מרגשים את הקוראים.

     

    ''

     

    ''

      17/6/13 14:17:

    לא הצלחתי לבין מה ההבדל בין המסירה

    לבין המכירה שלא תניב לו אף אגורה?

    לא כי בית המכירות ייקח כביכול את כל הכסף

    אלא כי אין ליצירות של אמנות ישראלית מסוג זה ביקוש שוק.

     

    כמו כן אם שמתם לב לאורך כל הכתבה לא נאמר

    מדוע הוא כל-כך רוצה להיפטר מהאוסף? זה שבנה

    באהבה ובעמל כה רב בכספי נער שליח שקנה פיסת נייר

    בתשלומים?

     

    גם לא הצלחתי להחליט האם קוראי מקור ראשון

    אמורים לקבל את הפנייה הנדירה אליהם כמחמאה?

    כמין ניצני הכרה שהשתנתה ההגמוניה התרבותיות-כלכליות בישראל?

    או, אולי בעצם להתייחס לכך כאל עלבון צורב - מתייחסים אל קוראי מקור ראשון

    כאל טיפשים גמורים, שניתן לעבוד עליהם,, לנצל את ניתוקם מהמתרחש

    בעולם האמנות הישראלית ולנסות למכור להם סחורה 'אמנות ישראלית' שאיש 

    איננו חפץ בה - סתם ערמת ניירות משומשים שלא ניתן אפילו למחזר כמו ביצירות

    על גבי קנבס ומסגרות עץ?

     

    ומה קורה עם שאר האוספים הגדולים של 'אמנות ישראלית'?

     

    ''

      17/6/13 09:39:

     "אהובות עליי עבודות  שמטבען הן חיפושי דרך וניסיונות חדשים". הסטודיו צילום: גל ברן

                                                אוסף האמנות הבלתי מבוקש של בנו כלב

     

    בשבת האחרונה קראתי מאמר בעיתון מקור ראשון 'שומר הסף'

    שזרק אותי שוב לדיון במוזיאון ת"א

    דר' גילה לוויטה טענה בדיון שאין מה לדבר על ההדרה באמנות הישראלית

    במצב של חיסול האמנות הזאת וכשהמצב של האמנות הישראלית בקרשים

    התעורר וויכוח קטן בין המומחים האם מדובר ב'כל' או רק ב'רב'

    אבל נוצרה הסכמה כללית שכל האספנים הגדולים

    מנסים להיפטר מהאוספים שצברו במשך שנים בלי שיש לכך כל ביקוש

    ולכן בסופו של דבר יזרקו את כל היצירות שלא ימכרו לרחוב.

    דר' גדעון עפרת סיפר שבמעבר מבצלאל הישן לחדש נזרקו לרחוב כל היצירות

    שאסף שץ ושנס ליחן האמנותי והוגדרו זה מכבר כ'זבל אוריינטלי'.

    השכנים לא התביישו לנבור באשפה ולחלץ חלק מהיצירות

    שאח"כ הפכו למבוקשות ונמכרו בסכומים גבוהים.

     

    יהודית שלוסברג יוגב בדיוק בחרה לעשות כתבת צבע גדולה על אספן שכזה

    המנסה ללא הצלחה לתת בהשאלה את האוסף שלו לכל מוסד שרק יסכים.

     

    "מוישה, אביבה ורפי. כך קורא בנוֹ כָּלֵב לאמנים

    שאת עבודותיהם הוא אוסף ושאתם הוא שומר על קשר קרוב.

    אוסף האמנות שלו מהווה סמן ואבן דרך של תקופה באמנות הישראלית."

     

    עבודה של אמיר נוה

     

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    חן שיש  סמוך ונראה - רפי לביא  סמוך ונראה - אביבה אורי  אורי רדובן

    סמוך ונראה - אסף רהט

     

    כפי שניתן להתרשם מהלקט שמוצג כאן בנו כלב אסף בעיקר רישומים  על נייר

     

    וזהו הסברו המלומד; "האוסף שלי נושם על קו התפר שבין הדימוי למילה.

    כשאני קורא אני נוהג לסמן במרקר צהוב זוהר את אותם הדברים בספרים שאני רוצה להכניס לעצמי לראש – ביטויים או משפטים שמוצאים חן בעיניי, או שמזכירים לי משהו שיש לי או משהו שאני צריך לחפש. אני צריך שמישהו יהפוך את המשפט בספר לדימוי. ואז אני מחכה. אם הייתי אמן בעצמי הייתי בא ועושה זאת מיד. היות שאני לא אמן, אני חייב לרעות בשדות זרים ולחפש את הדימויים האלה אצל האמנים, לחטט במגירות שלהם. כך אני אוסף בפינצטה. אין תמונה באוסף שרכשתי רק משום שאהבתי. כמובן שאהבתי אותה, אחרת למה שאקנה אותה, אבל תמיד הקנייה היא גם משום שהתמונה מתקשרת אל משהו או רומזת על תחילת דרך. דרכה אני פותח שרשרת חדשה של רצף עבודות של אמן, או שרשרת חדשה בין אמנים שונים". 

     

    לאמנים שהוא קורא בשמם הפרטי: מוישה, אביבה היכרות ממושכת, אינטימית וחברית. מי שבקיא בהיסטוריה של האמנות הישראלית מזהה שאלו האמנים שבזכותם הוגדרה האמנות הישראלית כסגנון העומד בפני עצמו, ייחודי ונבדל מהאמנות הבינלאומית. מוישה הוא משה גרשוני, אביבה היא אביבה אורי ורפי הוא רפי לביא. חבורת האמנים הזו לא עבדה בשיתוף, אך חלקה אהבות ובחירות של קו וסגנון. אותם יסודות אמנותיים משותפים הלכו והתחוורו כביטוי עמוק מאוד של רוח הזמן.

     

    המעניין הוא שכבר אז ידע כלב לזהות זאת. האוסף עשוי אמנם לפי טעמו האישי, אך זה התברר כסמן ואבן דרך של תקופה.

    המשיכה הגדולה של בנו לנייר הצנוע, לשרבוטי עיפרון אקספרסיביים ולחומרים דלים ומינוריים פגשה אם כן במגמה אמנותית שהלכה ולבשה צורה.

     

    בשנת 1986, כמעט עשרים וחמש שנה לאחר שהתחיל לאסוף, התקיימה במוזיאון תל אביב תערוכה מכוננת שאצרה שרה ברייטברג סמל. התערוכה נקראה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", והוצגו בה עבודות של 21 אמנים ישראלים. מאפייניו של סגנון "דלות החומר" היה שימוש בחומרי יצירה פשוטים כנייר, קרטון או דיקט. בתוך העבודות הופיעו פעמים רבות קולאז'ים של תצלומים, צבעים תעשייתיים, כתיבה ושרבוט, אמצעים שנועדו ליצירת מראה דל של משטח העבודה.

     

    האוצרת ניסתה לתת הסבר למגמה הזו במאמר שליווה את התערוכה, כשלטענתה סגנון "דלות החומר" צמח מתוך הנוף הממשי והתרבותי של הארץ: "אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס", אמרה. "כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש, כאן הדיקט הוא חומר שמשדר ומקרין את המקום – מקום בעל הוויה דלה. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי מרגיש נינוח אתם. הם חלק ממראה ילדותו וישנה בהם הוויטאליות החיות הקשורה בחיינו כאן".

     

    במאמר הסבירה ברייטברג סמל את "דלות החומר" כפועל יוצא של שני שורשים אידיאולוגיים – מצד אחד תיארה את האמנים כבנים למורשת הציונית הסוציאליסטית, שעסקה בהקמת חברה חדשה, פשוטת הליכות, נטולת מחלצות ומאוד לא חומרנית. מצד שני ראתה את האמנים כצאצאים למורשת יהודית עתיקה (גם אם אינם מזוהים אתה ואף מתנגדים לה) בעלת תפיסה רוחנית, א־גשמית ושוללת חומר. האמנים, רובם ככולם בני מהגרים שהגיעו מאירופה וממסורות האמנות שלה, החלו להרגיש כי לא ניתן ליצור ולבטא "כאן" בכלים של "שם".

    עם הזמן, טענה ברייטברג סמל, נוצרה תמונה של כאן־שם, ומודעות עמוקה לשוני בין השניים:

    שם האסתטיקהשם התרבות הגדולה של המערבשם לחומרים יש נשמה ומשמעות – היין הוא הדםהלחם הוא הגוףהצלב הוא הגאולהכאן החומרים הם דליםחסרי משמעותודווקא משום כך הם משמשים מקור עשיר לאמנות– כאן ההפשטהכאן המחשבה המשוחררת מסמלים. 

    למרות שלאמנים הללו אין כל קשר לדת, יש ביצירותיהם זיקה למשמעות הטמונה בהיות יהודי, וככזה מנותק מתרבות פגאנית או נוצרית המתקיימת על מיתוסים וסמלים.

     

    מול ציורי השמן המעובדים, הכבדים והעשירים המגיעים ממסורות ארוכות של ציור אירופי, הציגה אביבה אורי למשל רישום עיפרון וגיר על נייר – אמירה רזה ומדויקת, בכתב־יד אישי, חשוף ומשוחרר מכבלי הדיוק הקלאסי.

    לאורי הייתה השפעה עצומה על גרשוני ולביא, והללו העמידו עוד דור שלם של תלמידים־אמנים.

    לאורך השנים החל כלב לעקוב אחרי יחסי הגומלין האמנותיים שנוצרו בין עבודות האמנים השונים. כך נטוותה אט אט בתוך האוסף שלו רשת של קודים פנימיים, שהוא מכנה בינו לבין עצמו "קשרים והקשרים". 

     

    לסיום הראיון מגיעים לסיבת הפרסום

    איך אתה רואה את עתידו של האוסף? 

    "זו שאלה מאוד עצובה. אחרי חמישים שנות אספנות הגעתי למסקנה שאין מה לעשות עם האוסף ודינו אחד – להימכר. אבל אני לא סוחר אמנות. אני לא רוצה למכור ולא רוצה להתעסק עם זה".                                                        

    למה דינו להימכרהאוסף לא מתקיים ללא האספן?           

    "לא. פשוט אין מה לעשות איתו. לא הצלחתי במשך הרבה מאוד שנים לעניין שום גוף – בין אם מדובר במוזיאון ראשי או פריפריאלי,  אוניברסיטה או מכללה; לא הצלחתי לעניין אף אחד שייקח את האוסף ממני בהשאלה. אני לא פילנתרופ ולא יכול לתרום אותו, אבל לקבל בהשאלה ארוכת טווח של עשרים־שלושים שנה – אף גוף לא מעוניין".

    למה?              

    "כולם חשדנים. שואלים אותי מה הדרישות שלי. אין לי דרישות. כלום. רק תיקחו ותדאגו להחזיר אותו ביום מן הימים. אין לכם כרגע מקום? קחו גם את המפתחות. יש לכם פה סטודיו עם מחשב ובו תוכנה המכילה הכול – צילומים של התמונות, פרטים שלהן. חשבתי שלסטודנטים זה יכול להיות נהדר כחומר נגיש למחקר. נפל לי האסימון שאין מה לעשות עם זה, מה שגם אומר שצריך להפסיק לאסוף. זה עצוב מאוד, ועצוב יותר שזה למעשה סיפורה של האמנות הישראלית מאחורי הקלעים".

    זה ממש בלתי נתפסאולי לפחות הילדים שלך ירוויחו מכך קצת כסף.                                          

    "לא", הוא מחייך, "גם זה לא. מי שמרוויח את הכסף ממכירות כאלה הוא בית המכירות".

     

    בחזרה לדיון במוזיאון. דר' עפרת טען שמול האספנים העורכים מכירת חיסול

    צצים המון אספנים חדשים שעדיין אינם בעלי אוספים כמו של חכמי, בנו כלב ודומיו.

    המעניין שאותם אספנים טריים בהתהוות רוכשים יצירות מזן לגמרי שונה

    מאלו שתארו כאן כמובילי הקו של 'האמנות הישראלית', ושאותם טיפח מר כלב.

    הם אינם רואים באוצרי המוזאונים הגדולים נביאי הדור שעל פיהם יישק דבר

    אלו סומכים על טעמם האישי ועל התאמה בין היצירות להשקפת עולמם.


    קשה לי להאמין שהיצירות מאוסף כלב יכבשו את לבם של קוראי מקור-ראשון

    ואם בנו כלב סבור שאלו קהלי היעד החדשים לצריכת אמנות ישראלית שלו

    הוא לערכתי האישית פשוט טועה בגדול.

      12/6/13 06:18:

    מסתם סיפור בנלי פשוט של עודף אגו

    זה הפך לפרשיה מכוערת ואלימה

    של מי שחיי עדיין באשליה

    כאילו ניתן לסתום פיות ברחבי הרשת...

     

                                           כמה עצוב...

      10/6/13 14:57:

    היי דבי,

     

    מבטיחה בפעם הבאה לעדכן אותך אישית לגבי אירועים שכאלו

     

    למרות הכל - הדיון היה בסופו של דבר מעניין

     

    עם תחושה של איזה פספוס של משהו שהיה יכול להיות 

     

    עוד יותר מעניין אילו היו מגיעים למטרה שלשמה התכנסו

     

    ואכן דנים במקרים פרטניים של הדרה לאותם המקרים שקרוביהם היו בקהל.

     

     

    זה היה מרגיז באופן מיוחד כי יום שישי 12 בצהרים זה ממש לא הזמן הכי נוח לי

     

    ועשיתי מאמץ על להגיע לאותו דיון במוזיאון.

     

    בגלל החשש של פקקים בכניסה לת"א עקב מצעד הגאווה שהתקיים בדיוק באותו יום

     

    וויתרתי אפילו על השחייה באותו בקר וכן על עוד אלף עניינים חשובים אחרים

     

    ממש לא בשביל לשמוע איזה ציור היה תלוי בבית הוריה וכמה מטומטמים היו מוריה וכד'.

     

     

    דורון לוריא הוא מאד מנומס ואפילו קצת מנומס מדי. כשאשה אחת התלוננה שקרא לה 'גברת'

     

    כשניסה להשתיק את הקהל וטענה שהיא הרי אמנית ואוצרת ותיקה ומפורסמת שראוי

     

    לקרוא לה בשמה ולציין את ייחוסה האמנותי - הוא שכח עד כמה הדיון לחוץ בזמן ולא מתקדם.

     

    דבי, את לא מתארת לעצמך איך דורון התפתל באי-נוחות, ניסה להתנצל על 'הפגיעה'

     

    ולהסביר שמהבמה האורות המסנוורים גורמים לו לראות את הקהל ככתמים שחורים.

     

    זה היה כמובן תירוץ דחוק ולא מדויק כי גדעון עפרת ראה מצוין וידע לזהות את כל הגברות 

     

    בשמן ותוארן המלא...

     

    אני חושבת שבשלב הזה הבנתי שהעניין כאן מיצה את עצמו וכבר מאוחר לעבור לשלב חדש ומבטיח

     

    שבו נשמע מקרים פרטניים ו...עברנו למחיאת כפיים לאות סיום. אבל אולי זה עוד יקרה בדיון אחר? 

      10/6/13 13:29:

    דרורית,
    לרגע הצטערתי שהחמצתי את הדיון

    (אשמח לשמוע בעתיד על דיונים כאלה ולהצטרף)
    מפליא אותי שדורון לוריא לא הפסיק את אותה גברת,
    ובנושא ההדרה,
    למדתי במדרשה לאומנות בראשית שנות ה-70 העליזות,
    במדרשה לימד האומן אליהו גת,
    עד כמה שזכור לי, לא נאמרו דברים במפורש ,

    אבל רוח התקופה הייתה באוויר ונשבה וסחפה,

    ואיכשהו בסדנא של אליהו גת למדו מעט מאוד תלמידים,

    כמה הצטערתי שנסחפתי עם הרוח,

    אומן ואדם נפלא -גם הוא הודר.

    מקווה שהעלאת הדיון תביא בעקבותיה יחס מתקן לאותם אומנים שהודרו,

    תודה על הדברים שכתבת

      10/6/13 11:04:

    היי דבי,

     

    בזם תופס אצלי בפוסט הרבה יותר מקום מזה שקבל בדיון

    פשוט כי השיחה על המודרים בסופו של דבר כלל לא התקיימה.

     

    בתחילת הדיון הבטיח המנחה דר' דורון לוריא שהמסמר הדיון

    יהיה שמיעה על מקרי הדרה מפי ילדים של... אלמנות של... וכד' שבקהל...

    אבל בפועל השתלטה על הרמקול של הקהל גברת חצופה בעלת גלריה

    שספרה בובמייסיס על עצמה ואיש לא הצליח להפסיקה...

    כשדר' גליה לוויטה הצליחה בסוף לקטוע אותה בכעס ולבקש ממנה

    להפסיק לספר ספורים על תוכנית הלימודים במוסד שהיא עובדת בו

    ויודעת טוב יותר ממנה מה מלמדים ומה לא (לא על אמנים ישראלים).

     

    גם גדעון עפרת לא הבין על מתבכיינת בעצם בעלת גלריה שיכולה להדיר

    או להפוך אמנים לקנונים באמצעות תערוכות קטלוגים מושקעים וכד'.

    הוא סיפר כמה קשה עבד להגיע למעמדו המקצועי ללא אף גוף ממסדי מאחוריו

    ואיך התחנן אצל חכמי לשלם עבור קטלוג גדול על האמנות הישראלית שהפיק

    בסוף מכיסו הפרטי... וכמה מאמרים שלח עד שאחד התפרסם ועוד.

     

    בקיצור אחרי שהיא פרסמה בהרחבה כה רבה את עצמה רצו גם גברות מבוגרות

    אחרות בקהל להציג את עצמן - כי למה רק ההיא לקחה לעצמה את כל הבמה?

    והיא אפילו השאירה אצלה את הרמקול עד לסוף הדיונים כדי שתוכל לענות...

     

    כך שלא נותר למארגנים אלא לסכם באופן עגום וקודר את הדיון

    עם המשפט חצי חיובי שגם אני כמוך אוהבת

    וחושבת שהוא מייצג נכון כרגע את ההתייחסות הנכונה אל אמנות הישראלית. 

     

    ''

    גליה, מנהלת את מוזיאון עין חרוד בפריפריה, הובילה את הקו הקיצוני של פסימיות מוחלטת מהאמנות הישראלית.

      10/6/13 09:30:
    דיון מרתק. שמחתי על תערוכתו של נפתלי בזם , תערוכה מעניינת ומרגשת, צפיתי בה פעמיים .חושבת שדויד גרייבס סיכם את הדברים הכי נכון וטוב שאפשר.
      9/6/13 17:41:

    היי מוטי,

     

    אינך יודע עד כמה אתה צודק

     

    והמדהים הוא שהם מודים בכך לפחות באופן עקיף

     

    כלומר הם מצביעים על בעיה קשה, על משבר רציני

     

    אבל לא לוקחים זאת צעד קדימה לגבי אחריותם לכך.

      9/6/13 17:01:
    פוסט מעניין, עושה רושם שדווקא המוזיאונים הם אלו הטעונים ריענון וחידוש בשורות מפעיליהם.
    0

    מי האשם באי הטלת ביצי הזהב?

    18 תגובות   יום ראשון, 9/6/13, 16:19

    תוצאת תמונה עבור דרורית סן

     

     

    ```תלויה בין ארץ לשמים, תיק עבודות ציור, ציורים, ציירים - יצירות אומנות ישראלית דרורית סן. תיקי עבודות אמנים ישראלים - אמנות ישראלית

    תוצאת תמונה עבור דרורית סן גשר

     

    תעברי את הגשר - ונראה האם את נהדרת? או נעדרת?

    או מוהדרת? או ממש מוארת?

     

    דר' גדעון עפרת הילד השובב והכאילו 'מופרע' של הביצה האמנותית

    מופקד על פליטות הפה ועל גילוי כל הסודות שאנשי הממסד

    והאקדמיה מנועים לומר באופן פומבי.

     

    אז גדעון סיפר איך לכל אספן אמנות גדול במדינת ישראל יש יועץ שהוא

    במקרה גם האוצר הראשי של מוזאון בת"א או זה שבירושלים.

    אף יצירה לא נרכש סתם במקרה מתוך התאהבות כביכול

    אלא אך ורק משיקולי כדאיות כלכלית 'טהורים'.

     

    אותם היועצים אוצרים תערוכות במוזיאונים שבהם מככבים

    בדיוק אותם האמנים שיצירותיהם נרכשות לאוספים....

     

    תוצאת תמונה עבור דרורית סן גשר

     

    לאן את ממהרת?

     ביצת הפתעה - מי יודע מה קרה למטילה?   להיכן נעלמו כל ביצי הזהב? 

     

    אז לכאורה ערך היצירות באותם אוספים כבדי משקל

    היה אמור להרקיע שחקים

    ואז כולם היו ממש שמחים בהצלחה המסחררת

    של 'האמנות הישראלית' המהוללת...

    אבל, אופס - מה קרה שעכשיו אותם האספנים הגאים באוצרות

    עומדים בפני שוקת שבורה?

    תגידו לאן נעלמו כל ביצי הזהב, שהאוסף שעמלו שנים לאגור

    היה אמור לפי כל 

    הפרמטרים הרגילים להניב?

     

    ועוד שאלות מעניינות, כמו - את מי הם מאשימים במצב?

    ואילו דגים הם מנסים עכשיו לעלות בחכתם הבלתי נלאית?

    ועם איזה פיתיונות? 

     

     

    לפני כשבוע מוזיאון ת"א ערך רב-שיח בנושא ההדרת אומנים.

    מנחה הסימפוזיון דר' דורון לוריא

    אצר תערוכה לבת האבודה של דר' שץ

    ולכן כנראה רואה את עצמו כבר-סמכא בהבאת 'אמנים מודרים'

    אל מרכז הבמה האמנותית בישראל

    ואולי גם להפיכתם למה שמכונה 'אמנים קנונים'.

     

    באופן טבעי עלו שמות של אמנים שהממסד האמנותי

    בחר שלא לאמץ לחיקו כמו נפתלי בזם.

    שרק לאחר שנים ארוכות

    חל לפתע שנוי לא מוסבר במגמה

    ונערכה לבזם תערוכה מתוקשרת מקיפה במוזיאון

    - אולי מעין פיצוי על

    חוסר ההכרה וההוקרה לאורך עשרות שנים?

     

     

    בפועל למרבה האכזבה לא התקיים באמת ויכוח מעניין

    מדוע הודרו יצירות של בזם ואחרים מהמוזיאון - ???

    הוסכם שהטענה המקובלת

    ש"לא היה בהן חידוש" איננה באמת משכנעת

    כי גם אם התירוץ של 'אמן לא מחדש' נשמע כביכול כבעל ממד אובייקטיבי

    הרי תכלס' - מי קובע חידוש מהו?

     

    הפוליטיזציה של האמנות לא החלה כאן ועכשיו

    אלא תמיד הדברים תלויים בכל מיני גורמים ישירין ועקיפין

    באיזה 'קטר' מושך את קרונות האמנות המקומית?

    מי כרגע ממליך המלכים ובעל יכולת לחסם אחרים?

    לאיזה רכבת האמן בחר לעלות?

    לאיזה כיוון הוא רוצה לשעוט ?

     

    ''

         שער האריות - נפתלי בזם - יותר מדי סמלים ואלמנטים יהודים

          עושר תרבותי-צורני שלא הולם את המגמה הרזה?

     

    אחדות מהטענות כלפי בזם היו נטיותיו רחמן ליצלן - לימין המפה הפוליטית בישראל.

    בזם הכחיש זאת מכל וכל וברח מכל הזדהות פוליטית ובעיקר מסממן של חיבור דתי

    אך, בכל זאת כל בדל של סממן יהודי או צבאי ביצירותיו הוגדר מיד כמשיחי.

     

    שפע מאפיינים של יהדות היו אולי עוברים אילו השתייך לאסכולת אמני ירושלים 

    כמו המורה שלו בבצלאל מרדכי אורדן

    אך בזם רצה לחסות תחת כנפי מרכז התרבות הישראלי - ת"א.

     

    לא עזר לבזם עברו הסוציאליסטי ותמיכתו במעמד הפועלי ביצירות כמו ההפגנה בנמל

                                          "לעזרת הימאים"(1952) 

    ''

     

     

    הצלחה מסחרית - כלכלית והצלחה ממסדית - הזמנות של יצירותיו למבני ציבור

    לא הקהו את הכאב והאכזבה מההדרה המוזיאונים הקובעים באמת את טון התרבות.

     

    דווקא מי שבזם רצה בהכרתו מוזיאון ת"א

    בחר בהתעלמות מכוונת מסממני הצלחה בארץ ובעולם

     

    ''

     

    הצלחה בין-לאומית / ויטראז' של בזם בכנסיית דיסלדורף גרמניה

     

     

    ''

     

     

    בדרך כלל דווקא מצפים מאמן להטעין את היצירה במשמעויות, סמליות וכד'

    אז מדוע בעצם אצל בזם ועוד אמנים מסוגו - ראו בכך מגרעת חמורה?

    אולי כי מטען עודף של אזכורי שואה ושכול (צער, כאב שכול כבד)

    פגע כביכול ברוח הנשמה המשוחררת והאווירה הקלילה

    שרצתה אמנות מזן חדש - עתידית היברידית.... להיות מציר מרכזי שלה?

     

     

     

    דר' גליה לויטה סיכמה את הדיון במסקנה עגומה חד-משמעית

    היא הגדירה את הכיוון אליו מובילים את האמנות הישראלית בת זמננו

    במילה - כישלון!


    לטענתה האמנות הישראלית היא כישלון כלכלי - חברתי נחרץ.

    משקיעים שתמכו באמנות הישראלית לא זכו כלל ליהנות מפרות.

    לדבריה בגדול ליצירות ישראליות בשוק האמנות אין כל ערך ממשי.

    כל האוספים הגדולים של אמנות ישראלית עומדים בתהליך פירוק

    וחלקם הגדול מועמד לזריקה לפח האשפה.

    והיא ממש לא מתכוונת לפח האשפה המטאפורי של ההיסטוריה 

    אלא לזה הממשי - לפחים גדולים של זבל שלא ניתן למחזור.

     

    דר' גדעון עפרת ניסה למתן מעט את הדברים הקשים

    ולטעון שיש אמנות ישראלית מצליחה כלכלית-מסחרית

    אך היא מתרחשת בעיקר מחוץ לכתלי המוזיאון

    שגם בעולם האמנות שמחוץ למוזיאונים

    ניתן לככב כ'קנון' בלי החיבור לעטיני עולם האמנות הממוסד.

     

    דר' דוד גרבס הציב לציבור שוחר האמנות אתגר

    - מי שרוצה רווחים כלכליים שילך לבנק

    למי שבאמת חשובה

    האמנות הישראלית -  כדאי שימשיך לצרוך אותה,

    אפילו אם בינתיים זה בעיקר לנשמה

    כי רווחים כלכליים זו הממוסדת כנראה

    לא תניב בעתיד הקרוב.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      .D.S
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין