ערב אחד בתחילת שנות ה-2000 פרסם יורם קניוק את "נבלות" באתר "במה חדשה". התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק. זה היה נפלא. למחרת חיפשתי את הספר. אמרו שאין. ביקשתי שיזמינו. הביאו.
קראתי אותו מאז כמה פעמים. מתענג על המילים, התיאורים, המשפטים. בית ספר לכתיבה. קניוק תמיד העיד על עצמו שאינו יודע לכתוב. הוא כתב כפי שדיבר, ומי שאהב את ספריו הרגיש לפעמים שהוא מספר, לא כותב.
בחנות ספרים קטנה בבוגרשוב הצלחתי להשיג את אחד העותקים הראשונים של "סוסעץ". הדפים חומים, כמעט שקופים, אבל אפשר לקרוא בהם. צללתי עם עמינדב סוסעץ אל תל אביב הקטנה של שנות ה-30 ולמדתי ממנו שאולי באמת היה פה שמח לפני שנולדתי. כמה שנים מאוחר יותר, בפגישה חצי אקראית בקפה תמר, קישטה את הספר הקדשה של קניוק.
הספרים הבאים נקראו במהירות (רק את "היהודי האחרון" לא הצלחתי לקרוא עד הסוף). כל ספר נוסף שלו הגביר בי את הסקרנות. דבק בו הכינוי "הילד הרע של הספרות הישראלית". דור הכותבים-קוראים של העשור האחרון העריץ אותו. הוא הוחמא אבל הזכיר שתמיד כתב כך, רק שהיום קוראים לזה "כתיבה צעירה". אף אחד מהסופרים האחרים שקראתי לא הצליח להתעלות עליו.
לפני כמה שנים הכרתי מישהי שעבדה כתחקירנית בתוכנית "חוצה ישראל" שהנחה רינו צרור. שאלה איזה סופר אני הכי אוהב. אמרתי יורם קניוק. אמרה שנתתי לה רעיון, היא תדבר עם רינו צרור ואולי יעשו עליו תוכנית. אחרי שבוע נפגשה עם קניוק לתחקיר. הוא הקדיש לה ספר, וגם לי – "קסם על ים כנרת", ספר רווי אלימות ויצרים שכתב בשם בדוי.
כשראיתי את התוכנית שנולדה משיחה אקראית חשבתי שאולי הצלחתי לגמול לסופר הדגול הזה, שידע לברוא עולם שלם במשפט וחצי, מה שאחרים שפכו על שלושה עמודים. יורם קניוק לימד אותי לכתוב. בכל ספר גיליתי מחדש איך כותבים כמו שחושבים, ואיך רושמים כמו שמדברים. הוא הכיר לי את זרם התודעה וערבב עבר, הווה ועתיד, וכתב מילים שאסור כי הכל מותר.
התקשרתי אליו להודות לו על הספר. מירנדה אשתו ענתה הלו, אמריקאי כזה. מתוק. אחריה יורם ניגש לטלפון. החמאתי על הריאיון. סיפרתי מה עושה לי הכתיבה המיוחדת שלו. "תודה מותק, אבל אני באמת עייף, הולך לישון. תודה שצלצלת". השעה הייתה שבע בערב.
עכשיו אני מודה לך כמו שתמיד שרציתי. היה שלום יורם, ותודה על המילים. לפוסט האחרון בבלוג של יורם קניוק – 8.5.2013
 יורם קניוק. צילום: אלעד אקרמן |