כותרות TheMarker >
    ';

    למידה חוויתית ( ODT ) - מכתב גלוי ונוקב למחנכת הכיתה / אלי כהן

    91 תגובות   יום שבת, 19/1/08, 23:08

     

    למזלי אני כבר לא חייב לקרוא לך "מורתי" ולהצביע ולקבל את רשות הדיבור לפני שאפנה אלייך.  

     

    עברו שנים רבות מאז סיימתי לחמם את ספסל הלימודים בבית הספר, אבל אני עדיין זוכר במדויק את הטראומה הלוהטת שעברה על תנוך האוזן שלי כשגררת אותי אל מחוץ לכיתה כי "הפרעתי בשיעור". אלו היו ימים קשים שבהם מורים תקפו תלמידים "ברשות ובסמכות", וההורים אף הוסיפו משלהם.  

    זכור לי שכל פעם שקיבלנו תעודה שנתית היא הייתה מונחת בשקית ניילון שקופה שעליה היה כתוב באותיות דפוס כחולות "למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". נכון, שמרתי את כל התעודות. אבל לומר לך ת'אמת ? כמעט אף אחד מאיתנו לא למד מאהבה כי אם מפחד ורעדה: פחד מפני המנהל, מפנייך, ומפני ההורים. כמה נחרדנו אז מהמחשבה שיסלקו אותנו אל מחוץ לכיתה, או נצטרך להחתים את ההורים על "הערה ביומן", או נועמד בפינה "עם הפנים אל הקיר". כבוד גדול לא היה שם. פחד ועלבון גדול היו שם בשפע.

    . 

    ואיך יכולנו שלא להפריע ? השעמום היה בלתי נסבל בחלק לא קטן מהשיעורים. ומה אנו זוכרים היום מכל השיעורים ביסודי או בתיכון ? למשל: מה אני זוכר על תולדות אשור ? על ההרכב הכימי של דו תחמוצת הפחמן ? על חומצות אמיניות ? על הפוספטים בנגב ? ממש כלום. דווקא על דויד ובת שבע לא סיפרו לנו דבר. לא שאפשר היה ללמוד מזה הרבה, אבל זה היה יכול להיות קצת יותר מעניין.

    .

     עם קצת חשיבה יצירתית, יכולנו להעלות הצגת תיאטרון על סיפור היסטורי או תנ"כי או לצאת לטיול באתרים עליהם למדנו בכיתה, במקום להאזין לקולו המשמים של המורה להיסטוריה או המורה לתנ"ך. יכולנו לערוך ניסויים מדעיים כדי להבין את חוקי הטבע במקום ללמוד בעל פה את חוקי ניוטון, ויכולנו לחשב את כמות הכסף שחסרה לנו לצורך המסיבה השנתית במקום ללמוד לפתור משוואה סתמית עם נעלם אחד גדול. כמובן, יכולנו לחשב את קוטר המעגל הדרוש לנו למשחק בחצר בית הספר, במקום לחשב את רדיוס המעגל שצייר המורה להנדסה על הלוח. יכולנו..... באמת שיכולנו, אך רק מעטים מקרב המורים ידעו לאפשר לנו.

    .

     מה אגיד לך ? לא תאמיני, אבל בשנים האחרונות הייתי מספר פעמים בסדנת מנהלים בחיק הטבע וקיבלתי כובע ובקבוק מים בדיוק כמו בטיול השנתי, אבל שם לשם שינוי גם נהניתי מאוד. לא רק נהניתי אלא גם למדתי בחשק רב. מתברר שלמידה והנאה יכולות להופיע בו זמנית. זה היה ממש מענג עבורי. פתאום נחמד להיות ילד ולשחק, לנוע בחופשיות בחיק הטבע כדי לבצע משימות מסובכות. זה אפילו מעניין ומעניק כמה טיפים שימושיים לחיים. כמה מוזר שדווקא כשהיינו ילדים דרשת מאיתנו להתנהג כמבוגרים, ואילו בסדנת המנהלים אמרו לנו ששינוי מתרחש דווקא כשאנו מתחברים לילד שבנו. עולם הפוך, לא ?

    . 

    האמת ? מזל שעוד אפשר לעבור חוויה מתקנת בגיל כה מבוגר. מזל גדול שאני כבר לא חייב לקרוא לך "מורתי".  

    .

    הכותב הינו יועץ לניהול, מאמן עסקי ומגשר,מנהל חברת הדרכה יוצרת פיתוח ארגוני בע"מ המציעה תכניות הדרכה וסדנאות מנהלים בחיק הטבע.

      

                                                       כל הזכויות שמורות  © 

     

    נ.ב.

    הפוסט נכתב כמחווה לאלה מתלמידי השכבה שסבלו בבית הספר והוזמנו לחוויה מתקנת באחת מסדנאות המנהלים שלנו בחיק הטבע.

     

     

    בעקבות כתיבתו נולד פוסט אחר בשם המורה החבלנית פרי עטה של רננה רון.

     

    למעונינים להעמיק בשאלות החינוך כדאי לקרוא את הבלוג של גיל גרטל "חינוך וטבע" וגם דיון בקפה בהשתתפות פרופ' ישעיהו תדמור בשאלה "החינוך כחוויה קיומית".

    דרג את התוכן:

      תגובות (90)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/8/11 00:04:

      .

      אורלי, 

      לדעתי "מורה לחיים" משפיע/ה על עיצוב אישיות התלמיד/ה וחיבוב הלמידה. לא כל מבט מתנשא או הערה מקטינה יגרמו בהכרח לנזק אף אם יותירו רושם. אהבה היא מילת המפתח ... :)

        19/8/11 00:13:
      כנראה שכולנו נושאים בלב איזה מבט מתנשא או משפט מקטין של מורה כזאת או אחרת שבהינף של שטות שינתה לנו את...מה בעצם?
        8/11/10 08:30:

      הנה סרטון קצר ומרגש שמצאתי ברשת באקראי תודות לשירה המתאר קשר מיוחד בין מורה לתלמיד. שווה צפיה.

        14/5/10 11:34:

       

      אילן יקירי,

       

      תודה רבה על התייחסותך המפורטת.

       

      האמת היא שלא נותרו בי טראומות קשות וגם לא תרעומת רבה אלא בעיקר לקחים ותובנות מועילות המנחים אותי בהדרכת מנהלים בעסקים ובהעצמתם. 

       

      נעים לקרוא שיש כיום מורים שמבינים שאי אפשר להתמיד בשיטות הוראה וחינוך שאבד עליהן הכלח.  

       

       

       

       

       

        10/5/10 22:33:

      אלי יקיר,

      הטראומות שהשאירו בך חיי בית הספר הושארו גם בי ובעוד מליוני תלמידים בארץ ובעולם.

      טוב שמצאת לנכון להוציא אותן כאן בבלוג. אני בחרתי בתור בוגר מערכת החינוך לעשות למען שינוי.

      כאשר נעשייתי מורה החלטתי כי אני לא אתן ידי להתנהגות הזו והייתי מורה דרך, מחנך ופעמים רבות אבא

      לתלמידי. היו פעמים שחברתי אליהם מתוך כזה כבוד שהיו מזמינים אותי למסיבות שלהם בטענה שהבדלי הגילים

      בנינו לא משנים וזה החמיא לי מאוד. הייתי ערב לא רק לידיעתם אלא גם לטעמם וכאן הצלחתי.

      כיום כמנחה מורים אני מלמד את אלו אשר חושבים עדיין כי רלוונטי להיות המורה הכפייתי של פעם ולא היא.

      מי ייתן והחלום הרע הזה של בית הספר הישן לא יעכב אותך אלא אף יקנה לך את היכולת לשנות את דרכך.

      מכל עשייתך הדבר בולט.

      בפרגון רב,

      אילן בר שלום.

        20/3/10 19:14:

      ליבנת יקרה, אין לי ספק שזעקת המצוקה של המורים והמורות יש בה מן הצדק. האשמה אינה רק בהם.

       

      הפוסט הזה אף אינו באמת פוסט נגד. הוא פוסט בעד. בעד חשיבה אחרת שתקדם את מעמד המורה ואת מעמד הלמידה ותתאים אותם למציאות של ימינו. 

       

      תודה רבה על התייחסותך.

       

       

       

       

      אורלי יקרה, אולי כעת נדע מי זו האחות השלישית :)

        20/3/10 11:30:

      צטט: ניחוח אישה 36 2010-02-19 07:07:04


      אלי

      מאד התרגשתי לקרוא את אשר כתבת...

      אתה מדבר על תקופה אחרת ...אבל תסכים איתי ...

      שאז היו מורים מעולים ותלמידנו הגיעו להשגים גבוהים

      ובנוסף לכך, מעמד המורה לא היה בשפל כמו היום.

      אף אני עובדת כמורה , לשמחתי באגף לחינוך מבוגרים -

      אולפן להנחלת הלשון העברית לעולים חדשים,

      אין לי בעיות משמעת.. ועבודתי נעשית בהנאה רבה..

      אני אומרת לעצמי , אני גם נהנית במקום עבודתי וגם מקבלת שכר.

      אין הרבה מקומות עבודה כאלה...לצערנו.

      בעבודתי הנוכחית אני משתדלת להיות קשובה לצרכי  תלמידיי ,

      ולהיות יצירתית ולא משעממת.

      כמובן, חוש הומור לא יזיק.. המורה הוא שחקן תיאטרון לכל דבר..

      גם חומר רציני ומשמם .. אפשר ללמדו בדרך של חיוך..

      לעולם לא אשכח את המורה שלי להסטוריה..שהתחיל את השעור

      עוד לפני שנכנס לכיתה,

      כשכף רגל אחת היתה עדיין מחוץ לכיתה..

      הוא פשוט סיפר סיפורים מרתקים ,

      ואנחנו חיכינו לשעוריו והקשבנו בשקיקה .

      אצבע מאשימה אפשר להפנות גם למשרד החינוך

      שהפך את בתי הספר לבתי חרושת לציונים ולא

      ללמידה של הקניית ערכים חשובים.

      והמורים נאלצים להתמודד עם המצב הנוכחי הזה

      שאני בטוחה שהוא לא לרוחם.

      תודה ששיתפת אותנו.

      הזדהיתי  עם המילים שכתבת ..

      וגם אחותי לקחה לי את המילים  מהפה ..

      אנחנו 3 אחיות מורות.

        17/3/10 22:37:


      פוסט מרתק

      מאד נהניתי לקרוא..

      אני מורה בחל"ת (חופשה ללא תשלום)

      אומר את האמת שאני חוששת לחזור להוראה

      המורים של היום מתמודדים עם בעיות קשות

       של משמעת ואלימות..

      רק אתמול קראנו בעיתון על המורה שהוכתה ע"י תלמידיה.

      ההוראה של היום היא לא ההוראה של אז..

       עם כל החידושים הטכנולוגיים

      ושיטות ההוראה המתקדמות ,אינני רואה הישגים משמעותיים

      דווקא בעידן הקודם,  התלמידים השיגו יותר..

      את הביקורת להפנות למשרד החינוך וגם להורים  

       ולא למורים המסכנים

      שהפכו לשק חבטות ולשמרטפיה

      . אני באה משם ואני יודעת בפני מה המורים עומדים.

      מורה טוב הוא מורה לחיים ,

       כל מורה שבחר במקצוע זה בחר בו מתוך שליחות ,

      ולא בגלל השכר "הגבוה"  שהמורים מקבלים .

        21/2/10 21:53:

       

      רינת, תודה לך. ההתרגשות שלך ואהבת המקצוע שלך משמחות אותי. הרי כבר נאמר במקורותינו ש"הכל הולך אחר הלב" וזה גם אחד הדברים החשובים בחינוך.

       

      ללמד בכיתה עם 40 צעירים וצעירות עם נטיות אישיות שונות, העדפות שונות ורקע תרבותי שונה זו משימה בלתי אפשרית בשיטות שהיו נהוגות בימים שאנו היינו תלמידי בית ספר.

       

      מתבקשת כיום שיטה לחינוך יחידני וחווייתי שתחבב את הלמידה ותהפוך אותה מחובה מאוסה לזכות מהנה ומעצבת. אתגר ההוראה העומד כיום בפני המורים והמורות הוא עצום כי יש לשנות הן את המורה והן את ההוראה ודרושים לכך תקציבי ענק, חשיבה אחרת ואולי גם מורים אחרים בחלק מבתי הספר.

       

      אני בעד המורה להיסטוריה שלך ובעד כל מי שיודע ליצור תלמידים שלומדים מאהבת הלימוד. זו הרי הלמידה האפקטיבית ביותר.

        19/2/10 07:09:


      תיקון שגיאה .. משעמם ולא משמם...

        19/2/10 07:07:


      אלי

      מאד התרגשתי לקרוא את אשר כתבת...

      אתה מדבר על תקופה אחרת ...אבל תסכים איתי ...

      שאז היו מורים מעולים ותלמידנו הגיעו להשגים גבוהים

      ובנוסף לכך, מעמד המורה לא היה בשפל כמו היום.

      אף אני עובדת כמורה , לשמחתי באגף לחינוך מבוגרים -

      אולפן להנחלת הלשון העברית לעולים חדשים,

      אין לי בעיות משמעת.. ועבודתי נעשית בהנאה רבה..

      אני אומרת לעצמי , אני גם נהנית במקום עבודתי וגם מקבלת שכר.

      אין הרבה מקומות עבודה כאלה...לצערנו.

      בעבודתי הנוכחית אני משתדלת להיות קשובה לצרכי  תלמידיי ,

      ולהיות יצירתית ולא משעממת.

      כמובן, חוש הומור לא יזיק.. המורה הוא שחקן תיאטרון לכל דבר..

      גם חומר רציני ומשמם .. אפשר ללמדו בדרך של חיוך..

      לעולם לא אשכח את המורה שלי להסטוריה..שהתחיל את השעור

      עוד לפני שנכנס לכיתה,

      כשכף רגל אחת היתה עדיין מחוץ לכיתה..

      הוא פשוט סיפר סיפורים מרתקים ,

      ואנחנו חיכינו לשעוריו והקשבנו בשקיקה .

      אצבע מאשימה אפשר להפנות גם למשרד החינוך

      שהפך את בתי הספר לבתי חרושת לציונים ולא

      ללמידה של הקניית ערכים חשובים.

      והמורים נאלצים להתמודד עם המצב הנוכחי הזה

      שאני בטוחה שהוא לא לרוחם.

      תודה ששיתפת אותנו.

        26/6/09 12:29:

       

      מיכל יקירתי, תודה על דברייך.  

      לדעתי בית הספר מעניק כלים כאלה בעקיפין אבל לא תמיד ממשיג אותם ככאלה. 

      נדמה לי שמקום בו לומדים תנ"ך כמקצוע נפרד 3 פעמים בשבוע נקרא ישיבה או מנזר או חדר.... לדעתי כדאי שבבית ספר חילוני ילמדו לימודי יהדות הכוללים תחת הגדרה זו היסטוריה של העם היהודי, תנ"ך, מסורת ומחשבת ישראל והלמידה תכלול לצד קריאה ושינון של טקסטים גם טיולים, ביקורים במוזיאונים, צפייה בסרטי קולנוע, כתיבת סיפורים אישיים ועוד. זה יעניק הרבה יותר משמעות וידע הרלבנטיים לימינו אנו.

      במילים אחרות אני חושב שיש להגדיר את חלוקת המקצועות מחדש וללמד אותם בדרך מגוונת וחוויתית שיש בה יותר הנאה וביטוי אישי למורה ולתלמיד כאחת. יש אכן מגמה כזו אבל הקיבעון המחשבתי והתקציבי מאיטים את הדרך לשם ואני לא מקנא לעולם בשרי החינוך שחייבים לנווט בין זרמים שונים ורבים במדינה שאין סבוכה ומורכבת ממנה.

        22/6/09 19:05:

      כל כך נכון ועצוב. לצערי בבית הספר לא נותנים כלים משמעותיים להתמודדות כמו למשל, מיומנויות משא ומתן, תקשורת ושוב תקשורת, תכנון יעדים ועוד.

       מהכרותי עם החומר הלימודי של כיתות א'-ד' (הבן שלי כבר בד'חיוך) הבחנתי שבכל זאת נעשה מאמץ לתכניות לימודים רלוונטיות יותר לחיי הילדים. השאלות לקוחות מחיי היום יום שלהם והשאלות פתוחות ומגרות יותר לחשיבה יצירתית.

      אבל עוד ארוכה הדרך ואפילו בני בן ה-10 כבר מעיר "למה אני צריך ללמוד תנ"כ 3 פעמים בשבוע?" ומתלונן על כך שהחומרים שהוא לומד לא יעזרו לו כשיהיה גדול.

       

        24/2/09 01:23:


      רובי, אכן מה שווה הכל ללא הכרת האמת שלנו והאומץ לפעול לאורה ? תודה לך על המילים הטובות. שמח שאהבת.

      אין מה לומר, האמת מנצחת, חוצה קירות. כאשר למישהו כמוך יש אומץ לשים את האמת שלו למול העולם, זה תמיד מרגש. אהבתי וכיכבתי.
        8/9/08 22:27:


      יוסי יקר,

      תודה. נדמה לי שנותרנו חלוקים בשאלה מהי אהבה.

        31/8/08 09:39:


      ביקרתי בחצרך זו לפני כשמונה חודשים. ולאחר קריאת התגובות המצטברות אני מתעקש "לחמם" את הגזרה.

      בתנאי שלא מזנים את המילים.

      אהבה שמורה לאהובים במשפחה, חברים, מאהבות, יצירות וכד'.

      אף אחד לא יכול לאהוב את כולם.

      מי שאוהב את כולם או שהוא לא יודע מה זאת אהבה או שהוא מזנה את המילים.

      מורה מלמד עשרות תלמידים שונים מידי שנה.

      הוא לא יכול לאהוב את כולם ואסור לו לאהוב רק את מקצתם.

      מורה חייב לעודד את תלמידיו, להאמין שהוא יכול להביאם לידי מיצוי עצמי והרחבת העולם התרבותי שלהם.

      מורה חייב לשדר לתלמיד שהוא מאמין כל הזמן ועושה כל שבידיו לקדם אותו.

      לכן

      מורה חייב תוך כדי כך גם לתקן, להעיר, לעקוב, להיות פתוח אבל גם מתרה, מתאם ציפיות, מדריך.

      חינוך לא עושים מאהבה . חינוך עושים מאמונה.

      כדי לעורר עניין משתמשים בחומרים שונים, בהגיון,ברגש, בעניין, בתאטרליות, לפעמים המבט הוא אל כולם, לפעמים אל התלמיד הבודד.

      הכל צריך להיות מקצועי ומכוון.

       

      בוודאי שיש מורים לא מקצועיים, לא מתאימים להוראה וחינוך, מתוסכלים, עייפים ושחוקים. סימנים אלה לא קשורים (לדעתי) לאהבה. הם קשורים לעוני בכלים שיש בידי אותם מורים כדי להאמין בעבודתם.

      שיתוף פעולה תומך מצד ההורים במקרים הראויים (ובקורת ופיקוח על תופעות פסולות, במקביל) היה מעשיר את הכלים שבידי מורים כאלה לטובת הילדים.

      מורים מקצועיים המאמינים בעבודתם מסתדרים גם בלי זה.

        26/8/08 08:24:


      שושה יקירתי

      תודה על המילים החמות.

      אשקול את מועמדותי לתפקיד המוצע אם תיבחרי לראשות הממשלה :)

        25/8/08 21:43:

      אלי,

      המשפט "כמה מוזר שדווקא כשהיינו ילדים דרשת מאיתנו להתנהג כמבוגרים, ואילו בסדנת המנהלים אמרו לנו ששינוי מתרחש דווקא כשאנו מתחברים לילד שבנו" משפט ענק שכל מורה צריך לשנן וכל מורה צריכה לשנן שוב ושוב עד שיבינו ויפנימו.

      מתי אתה רץ למשרת שר החינוך?....

        16/8/08 10:22:


      אז גם לך היתה אחת כזו. תודה על הביקור :)

        9/8/08 02:12:

      במקרה קראו לה יהודית? : )
        28/7/08 13:24:


      שרה יקרה

      נהניתי מאוד לקרוא את דברייך הטובים והחכמים שהרחיבו את היריעה ונטעו את הפוסט בהקשר הרחב הראוי לו. אכן, למידה הקשרים רבים לה, וניתן ללמוד בכל מצב כפי שהיטיב לתאר חליל ג'ובראן.

      יחד עם זאת למידה חוויתית בגיל הרך יש לה לטעמי ( וככל הנראה גם לטעמך ) לא רק משמעות לימודית אלא משמעות חינוכית מכוננת המשפיעה על עיצוב אישיותו ודרכו של התלמיד/ הצעיר/ה ומכאן חשיבותה המכרעת.

      תודה רבה לך !

       

       

      סיון יקרה

      אהבתי את הנהון ההסכמה שלך. טוב שאת כאן ותודה רבה לך !  

       

        21/7/08 23:00:


      קראתי את הפוסט ותוך כדי הנהנתי בהסכמה מלאה....

       

      כתוב בהיר ולעניין.

       

      תודה!

        21/7/08 22:56:
      תודה לך פוסט רגיש ומרגש
      חושב ומעורר למחשבות, זכרונות
       לעניות דעתי יש סוגים שונים של למידה
      המאימים לאנשים שונים
      בתנאי חיים שונים
      ולתכנים שונים
      קליידוסקופ שלם
      חויה כשלעצמה אף היא מסוגים מגוונים
      החוויות שלנו מבית הספר הטובות יותר או פחות
      הן עצמן מכוננות למידה.
      "למדתי שתיקה מהדברנים,
      סובלנות מחסרי-הסובלנות,
      ואדיבות מחסרי-האדיבות;
      עם זאת משונה - אני איני מכיר טובה למורים אלה."


      נושא ענק פתחת כאן

      תבורך על יוזמתך וכתיבתך האותנטית והמעניינת במיוחד

        18/7/08 12:23:

       

      טל יקרה - תודה.

       

      גליה יקרה

      תודה רבה. מסתבר שהילד שבנו לא נעלם לעולם. הוא שם כל הזמן.

       

      איילת יקרה - תודה.

       

      נטי יקרה

      תודה על התייחסותך.

      חינוך ויחס אישי לתלמיד הוא עניין אחד ולמידה חווייתית הוא עניין אחר.

      מורים שאינם יודעים לחבב את הלמידה על תלמידיהם אינם נקראים מורים אלא מרצים.

      האתגר הנמצא לפתחו של כל מחנך ושל כל מורה הוא אתגר גדול ביותר וכלי תקווה שגם יזכה ברבות הימים לתגמול הראוי מהחברה הישראלית.

      נ.ב.

      סיפור דויד ובת שבע המסופר היטב באמת יכול להותיר חוויה מרשימה ובלתי נשכחת  : -- )  

       

      איילת יקרה

      תודה על התייחסותך.

      יש אלטרנטיבה לשעמום והיא תכנית לימוד שבה יש למורה חופש היצירה ובלבד שישיג יעדי ידע מסוימים.

      כידוע לך, יש פיילוט חינוכי מהפכני בבת ים שלמיטב ידיעתי גם עולה יפה בשל שלל מרכיבים חדשניים העונים על צרכי התלמידים הלכה למעשה.

       

      רננה יקרה

      תודה על התייחסותך.

      קראתי בהתרגשות דברייך ואני שמח שעזרתי לך לאוורר את רגשותייך ולחוש חווית שחרור.

       

       

       

       

       

       

        15/7/08 19:50:

      בפעם הראשונה שאני קוראת רשומה מוצאת את עצמי - דומעת.

      אני אדם פטליסטי. כנראה שהייתי צריכה להגיע לרשומון [בלוג] שלך ובעקבות הקריאה, לכתוב על מה שאני עברתי ובכך להשתחרר אחת ולתמיד מה"מורה החבלנית" שהייתה לי.

      כמעט יובל שאני מחזיקה בתוכי את הכאב והעלבון ממי שהייתה ה"מורה" שלי בכיתות א',ב',ג'. עד היום אני זוכרת כל התעללות שהתעללה בי לפרטי פרטים.  

      אגב, שנים רבות לאחר מכן, גיליתי כי קיים מושג שנקרא "מורה חבלנית". ואכן זה בדיוק כפי שזה נשמע. 

      תודה ששיתפת, אלי.

        14/7/08 15:34:


      אני מחנכת ואני רוצה לענות לך בשמי

      פעם הייתה משמעת והיה משעמם

      היום אין משמעת אבל עדין משעמם

      תוכנית הלימודים נשכחת ברגע שמסתיים המבחן וזה אם למדת אליו ולא בחרת להעתיק

      השנה משרד החינוך שלח נשים ממוצא מוסלמי כדי שישגיחו על הבגרויות, חלקן לא הבינו עברית נראה לך שהן באמת שמרו על טוהר בחינות....

      בית הספר תרם מורה שישגיח על המשגיח שלא יאפשר העתקה...

      הבעיות בחינוך כל כך רבות, ילדים שסגורים בכיתה, ארבעים , אין מצב שאני נכנסת ללמד שם

      אני מורה לחינוך גופני, את כל הלמידה אני עושה תוך פעילות, גם שעת חינוך מועברת בדרך שהרימה לא פעם גבה

      במעגל, בחדר חם ומכיל, תוך הקשבה לילדים ומשם להוציא חינוך ולא תוך הרצאה

       

      הגיע הזמן שהאנשים במדינה הזאת יקומו ובמקום להגיד מה לא טוב פשוט ישנו דברים

      ממשלות, חינוך, צבא, דת ועוד ועוד....

       

      אז מה אתה אומר

      אני ואתה נשנה את העולם...

       

      כוכב כמובן...

       

        12/7/08 22:22:


      מסכימה אך לא עם הכל... היו מורים משמעממים ונוראיים כפי שאתה מתאר ויחד עם זאת, היו מורים מעולים, מורים לחיים.

      היום, דרך אגב, זה ממש לא כך. הדרישות מהמורה הן כל כך רבות, הוא חייב להשתלם, להתחדש, לגוון ומה לא..

      למען התלמידים.  בנוסף, אם מורה יהיה משעמם הילדים יאכלו אותו בלי מלח ולא לדבר על ההורים שלהם...

      יעשו בו לינץ' בחדר המנהלת.

      דרך אגב, אני מאד אוהבת לספר את סיפור דוד ובת שבע לתלמידים והם מסמיקים ונבוכים במהלך השיעור אך יוצאים מרוצים ממנו...* 

        8/7/08 19:04:

      מסכימה איתך
        5/7/08 18:53:

      פצצה של פוסט *

      כל מילה מיותרת נוכח הסוף של הפוסט ...."התחברות לילד שבנו "

        1/7/08 23:23:

      פוסט מעניין.


       

        16/2/08 07:04:

      רונה יקרה

      אהבתי את הקריאה היסודית שלך בפוסט ובתגובות, ושמחתי שנהנית מהם.

      גיאוגרפיה זו עוד דוגמה מצוינת לנושא שאפשר לעשות ממנו מטעמים ומזלנו שלא נהרסה לנו חדוות הלמידה והסקרנות לדעת עוד. היש יפה יותר מסיורים גיאוגרפיים בעולם ?

      לי תיזכר הגיאוגרפיה לטובה ולו בשל העבודה "הסמינריונית" שעשיתי בכיתה י' בנושא הרכבת בישראל אצל מר מיכאל גרינצווייג ( בהדרכתו הנפלאה של פרופ' שלום רייכמן ז"ל ) - עבודה שנהניתי ממנה מאוד, והיא גם זו שקבעה את ציון הגמר שלי בגיאוגרפיה.

       

       

      יפעת יקירתי

      שמחתי על כתיבתך המפורטת. היא לדעתי תזכורת נפלאה דווקא לחוויות הלמידה שלנו שיש בהן פן רגשי ופן אינטלקטואלי כאחת.

      נדמה לי שדברייך כאמא מתייחסים גם ללמידה וגם להעצמה, ואשרייך שזו המודעות שלך ואלה הן התובנות שלך. 

       

        15/2/08 20:16:

      חוויה היא הדרך היחידה לטעמי ללמוד ברמה הריגשית

      כל דרך למידה אחרת

      מעשירה , אולי , את החשיבה , את הידע

       

      רקמת ריגשותנו שזורה חוויות

      מחבלות או מקדמות

      מוסיפות או מתקנות

      -----------------------

      מאז נולדה ביתי הראשונה ליוותה אותי דאגה לערך העצמי שלה.

      שאלתי וחיפשתי בכל מקום אפשרי כיצד אוכל לוודא כי הערך העצמי שלה יהיה בריא ונקי (ככל שניתן) 

      בשנים האחרונות חוויתי חוויות רבות המתקנות את אלו שרמסו את הערך העצמי שלי ולאחרונה למדתי משהו חשוב שמהווה נקודת מפנה בעבודה העצמית שלי,

      אני לא צריכה ללמוד איך לבנות לה או איתה ערך עצמי בריא

      אני רק צריכה לוודא שאני (או אחרים לצורך העניין) לא אהרוס לה אותו

      הטונציה שלי הושפעה מכך , נרגעה

      המלל שלי הושפע מכך , נבחר

      הקצב שלי מולה הושפע מכך , מותאם

      והיום , אין בי דאגה לה בעניין זה , רק דאגה לעצמי שלא אגרור אחריי את ההתמד והרצף המחבל בערכו העצמי של אדם.

       

       

       

        15/2/08 10:28:

      מאוד אהבתי את הפוסט הזה ואת כל התגובות שנבעו ממנו. לי דווקא זכורים לטובה מורים שעוררו בי את חדוות הלימוד ומשתדלת לשכוח את האחרים. נכון שזה כמעט מובן מאליו ומעורר השתאות, כיצד מורים מסוימים חסרי כישרון ורגישות מצליחים להמאיס על תלמידיהם נושאים מרתקים. אני למשל תמיד שנאתי גיאוגרפיה - הרי זה קשה להבין היום, אחרי שקצת טיילתי בעולם...

        10/2/08 17:32:

      אורית יקרה

      שמחתי על החלטתך להדגיש את דברי הדר. תודה לך !

       

       

      אסתי יקרה

      פה ושם למדנו משהו, בין משחק סטאנגה אחד למשנהו.

      אשרייך ! להיות בבית ספר מבלי ללמוד ובכל זאת ליהנות זו חוויה נפלאה :)

      אכן, תפקידו העיקרי של המורה הוא לחבב את הלמידה, ויש מורים שעשו זאת בגדול.

      תודה לך !

       

       

      אילנה יקירתי

      כמה סיפורי אהבה שנאה וקנאה יש בתנ"ך ובהיסטוריה. ממש לעשות מהם מטעמים.

      אם בזכות ג'וזפין נפוליאון ( ופליציה ) עשית כברת דרך נכבדה בתחום הכתיבה זה בהחלט חומר למחשבה, ולא רק למורים :)

       

       

      מונה יקרה

      נהניתי לקרוא את דברייך. 

      כמה יפה לי האבחנה שעשית בין הדרך לתוצאה. כמה חשוב ליהנות מהדרך :)

       

       

      עדי יקרה

      יש ויש. את ודאי יודעת. מורים רבים כבר הפנימו את הדברים.

      תקוותי היא שההמלצות הרבות שנצברו כאן ובמקומות רבים אחרים בזכות הקשר הרגשי עם התלמיד ובזכות הלמידה החווויתית יוצרים עוד שינוי ולו קטן בתודעה ובגישה :)

      אגב, כאנגלופילית, איך זה באנגליה לדעתך ?

       

       

      רפאלה יקרה

      הזכרת את חווית הזרות הבית ספרית. בזכרוני היא גם חרוטה היטב.

      שמחתי לבואך והתייחסותך המפורטת ותודה לך על דברייך החמים :)

       

       

       

        10/2/08 11:13:

      אלי ידידי היקר,

      כמה נסחפתי לקרוא את הפוסט הנפלא שלך. יכולת הביטוי והתיאורים שלך כל כך מוחשים עד כדי כך..שהרגשתי שאני שם.

      לכולנו יש זכרונות ילדות מבית הספר.

      לי אישית יש גם כמה....וכאשר עוברים מבית ספר אחד לאחר...אתה נסחף להכרות עם ילדים חדשים ועם מורים חדשים שהם לא מכירים אותך ואתה לא אותם וזה גורם לא אחת למרירות אצל התלמיד החדש.

      הפלאת לספר את סיפורך שהחזירני לילדותי והביאני לחשוב כיצד היו הדברים אז ומה הם פני הדברים כיום.

      מה יותר טוב?  -   לא אדע בבירור.

      שיהיה לך יום נפלא והמשך להעביר חומר כה משובח.

      רפאלה

        10/2/08 10:28:

      איזו הזדהות!!!!

      עצוב לראות איך החינוך מתבזבז בגלל עבודה בדרכים כל כך מיושנות.... המורים פועלים לפי סכימות טיפשיות ונוקשות במקום להבין שהפתיחות והקרבה לתלמיד, היא זו שתהפוך אותו ממופרע עקב שעמום למתעניין וללומד.

      ברגע שהמורים יפנימו שהקשיחות לא עובדת ושהיחסים האנושיים עם התלמיד עושים את השינוי, הכל ייראה אחרת.... אולי כאן מתחיל השינוי האמיתי בחינוך... 

        9/2/08 14:06:

       

      פוסט נפלא - אהבתי.

      לצערי, הוא גם משקף תמונת מציאות

      של מורים שעסוקים בתוצאות - ציונים והשגיות

      במקום ללמד ילדים להנות מהדרך

      כשהייתי ילדה לא יכולתי לעמוד על שלי

      כי באמת הפחד והאימה גברו על הכל

      אבל כאמא

      השכלתי לשים תמיד את טובת ילדי

      לפני כל מערכת משומנת כזו או אחרת

      ומורים נוקשים שההקשבה לעולמו של ילד

      מאיתם והלאה....

      יחד עם זאת, אסור לשכוח את אותם מורים נפלאים

      שאוהבים ילדים ונותנים את נשמתם בעבודה

      מאד לא מתגמלת

      כן ירבו!!

      שבת נפלאה של שמש

      מונה

        9/2/08 10:58:

      היי אלי,

       

      הפוסט שלך גרם לי לרגע להיזכר בתקופה רחוקה. כל כך הרבה עשיתי וכל כך הרבה השפיע עלי בשנים שחלפו מאז - שהמורים מתקופת בית הספר היסודי והתיכון נדחקו לקרן פינה.  

      ובכל זאת נזכרתי במורה שלי להיסטוריה, כן דוקא היסטוריה - המקצוע המשמים הזה...קראו לה פליציה, לא זוכרת כרגע את שם משפחתה, והיא לימדה אותנו על נפוליאון בונפרטה דוקא מזוית אישית: בעיניים של אהובתו ז'וזפין. וואוו, איך הדימיון שלנו עבד שעות נוספות בשיעורים האלה והכל קיבל צבעוניות וחיוניות וגם הרבה צחקוקים וכיף. שיעורי הבית היו לכתוב חיבורים

      (היום קוראים לזה: פוסטים...) של דו שיח בין שתי הדמויות האלה בהתייחס לאירועים שונים שקרו באותם שנים. בגלל המורה הזו - כל ההיסטוריה התחלקה לנו לתקופה שלפני בונפרטה וז'וזפין ולתקופה שלאחריה.

      אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיסטורית הזו - אבל, תוך כדי כתיבת תגובה זו - אני תוהה ביני לבין עצמי אם זה לא היה הרגע הראשון שבעצם התחברתי לכתיבה...

       

       

       

        9/2/08 10:55:

      אלי,

      למזלי לא סבלתי מטראומת חינוך כי פשוט...לא למדתי.

      כלומר, הייתי בבית ספר אבל לאו דוקא בשיעורים.

      אני חושבת שאתה צודק בגדול.

      גם בני לא אהב ללמוד תחת כפיה. ומעולם לא הכרחתי אותו כי לצערי

      אני מודעת שמערכת החינוך יודעת להקנות נתונים, אבל לא חינוך.

      זה הבדל גדול מאד. לדעתי מורים צריכים ללמוד איך לגרום לתלמיד

      לרצות לדעת. לרצות לדעת זה המפתח ללמידה בכלל.

      יש לי הרבה מה לומר ביטני מלאה בנושא זה.

      אין לי עם מה לככב לצערי.

      :)))

        8/2/08 18:19:

       

      צטט: הדר בר-אל 2008-01-19 23:51:35

      אני כלכך מזדהה.

       

      פוסט מכונן.

       

      המורים לא קשובים היו לרחשי הלב של התלמידים, לא הייתה יצירתיות, אלה שליבם עף הרחק ודמיונם נסק

      אל על, נפלו בין הכסאות.

       

      שמחה שכעת טוב לך. שמחה באמת.

      מזדהה מילה במילה עם מה שהדר כתבה.

       

      תודה, אלי - כתבת יפה ואמיתי מהלב - ותודה גם על תגובתך אצלי !

        3/2/08 14:10:

      נמרוד יקר

      מה טוב מזה לתחילתו של שבוע חדש ? תבורך !

        2/2/08 10:48:
      אלי יקר, יפה כתבת, מה נכביר מילים, שתהיה לך שבת טובה ושתרווה נחת עד שהיא תזלוג ממך כדבש ניגר.
        2/2/08 08:19:

      ג'קי יקר

      העלית נקודה חשובה. ההנאה גם משפרת הישגים ! תודה לך.

       

       

      דליה יקרה

      כמה נכון. אהבת הידע שיש בכולנו במידה זו או אחרת מוצתת והופכת גם לאהבת למידה ע"י מיטב מורינו. תודה שבאת וכתבת.

       

       

      עמוס יקר

      בדבריך הדגשת את הקשר בין חוויה לזכירה ואת הצורך ליהנות מן הדרך ולא רק מהגעה על היעד. באמת כשחושבים על כך אנו מבלים הרבה יותר זמן בדרכים מאשר ביעדים עצמם.

      תודה לך על הדגשים החשובים. נהניתי לקרוא את התייחסותך.

       

       

      אילנה יקרה

      תודה על דברייך. את מצטרפת לשורה ארוכה של כותבים כאן שמעידים על חשיבות הלמידה היצירתית ועל קומץ המורים שהנחיל לנו את אהבת הלמידה. זה מלמד דבר נוסף: למיעוט האיכותי יש משקל סגולי גדול יותר וכוח רב יותר מהרוב הכמותי. נהניתי מהנאתך.

      אלי

      נהניתי מאד מקריאת המאמר שלך.

      אין לי כל ספק שהוראה באמצעות הפחדה אינה מביאה לתוצאות חיוביות. היא מביאה עמה חשש ופחד ומונעת את חוויית ההנאה שניתן להפיק מלימוד. עם זאת יש למצוא את דרך המלך על מנת לשמור על מסגרת של משמעת.

      הוראה אכן חייבת להיות יצירתית ומהנה על מנת שתיווצר אווירת לימודים חיובית ואופטימית ומתוך מגמה להשיג תוצאות טובות. לימוד מעשי ויצירתי הוא חווייתי הרבה יותר מאשר לימוד פרונטלי בכיתה.

      אני אישית אינני זוכרת את הלימוד בביה"ס כחווייה יצירתית ומהנה במיוחד, ולמעט קומץ מורים שאהבתי אין לי זכרונות ראויים לציון.

       

      אילנה קירשנבוים

      מאמנת אישית לפריצת דרך

      בקריירה ובחיים האישיים

      ilanakirsh@gmail.com

        31/1/08 10:03:

      אלי

      מאד נהניתי לקרוא את הפוסט.

      כל דבר שאנחנו עושים שמשלב חוויה, הוא יותר נעים ומעניין וגם רבים הסיכוייום שנזכור אותו בעתיד.

      זו היתה הבעיה אז ודרך אגב גם היום היא עדיין קיימת. הלימוד הוא פחות חוויה אלא מבוסס ברובו על השגיות.

      בתפיסתי, אנו צריכים לחיות ולחוות את הדרך ולא רק את המטרות בחיים.

      הדרך, היא לפעמים הדרך, לפעמים היא הכל.

        30/1/08 20:39:
      רשומה כנה ונוגעת ללב. לי לא זכורים עלבון, פגיעה והשפלה מעבר לשיג ושיח האנושי הרגיל, אבל שעמום היה בשפע. היו מורים טכניים ש"העבירו את החומר" ללא כל תשוקה ואהבה לידע שהם מעבירים. ידע כזה הוא יבש ועקר ואינו מוטמע בתלמיד. אבל היו גם מעט מאוד מורים אחרים, שכוכבים זרחו בעיניהם כשלימדו, והם הנחילו לי את אהבתם לידע. זה היה מדבק ממש.
        30/1/08 20:35:

      אלי ידידי, כמה שאתה צודק.

       

      מתוך הפוסט שאהבתי:

       

      "מה אגיד לך ? לא תאמיני, אבל לאחרונה הייתי בסדנת מנהלים בחיק הטבע וקיבלתי כובע ובקבוק מים בדיוק כמו בטיול השנתי, אבל הפעם לשם שינוי גם נהניתי מאוד. לא רק נהניתי אלא גם למדתי בחשק רב, והתברר לי שלמידה והנאה יכולות להופיע בו זמנית"

      אני לא מכיר אדם שיהנה וילמד ולא יקבל ציון גבוה בכל מבחן.

      אני מכיר מעצמי שלמדתי ולא נהנתי, קיבלתי נכשל ופרצוף עקום של ההורים.

      תודה.

        30/1/08 17:20:

      יעלי יקרה

      תודה רבה על המילים החמות והכוכב. העדות האישית שלך חשובה מאוד.

       

       

      יוסי יקר

      אהבה ואמונה במעשה ובמושא :)

      המשך חידוד מוצלח !

        30/1/08 16:48:

       

      צטט: אלי כהן 2008-01-29 12:28:13

      יוסי יקר

      אפילו חומוס עושים מאהבה או לא עושים בכלל. אז דווקא חינוך בלי אהבה ?!

      יש בכלל תחום בחיינו שבו האהבה היא מיותרת ?!

      תודה על החידוד של משנתך החינוכית.

      חומוס וחינוך, שעור ומשחק, בנין ויזמות, השקעות ותפירה עושים באמונה לא מאהבה. את המעשה רצוי לאהוב, במושא העבודה מאמינים. הוראה וחינוך זה קודם כל מקצוע .

      אשמח לקבל הערות כדי להתחדד.

        30/1/08 00:29:

       

      היי אלי, תודה על הפוסט המקסים, הכתוב כהרגלך בקודש - בכישרון כה רב !

      השילוב של התוכן, עם הסגנון והרגישות הזו וכן האהבה, לדברים בהם אתה מאמין - 

      הדברים אותם אתה עושה ...אכן, חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל !

      ובכלל זה וללא יוצא מן הכלל !

      אהבתי כיכבתי ושבוע מקסים ועשיר בחוויות לכולנו.

       

      ואגב, למידה מנוטרלת מחוויה או נגיעה אישית היא מאד קרה ועקרה. מזכירה לי יותר שינון או דקלום, מאשר למידה .

       

      נשיקה אוהבת אני.   

        29/1/08 12:28:

      יוסי יקר

      אפילו חומוס עושים מאהבה או לא עושים בכלל. אז דווקא חינוך בלי אהבה ?!

      יש בכלל תחום בחיינו שבו האהבה היא מיותרת ?!

      תודה על החידוד של משנתך החינוכית.

        28/1/08 20:34:

       

      צטט: אלי כהן 2008-01-27 20:30:58

      רחלי יקרה

      באמת שינוי גדול ולא קל להתמודד. היום קראתי שהממשלה החליטה על כיתה בת 32 תלמידים. נחיה ונראה. תודה שבאת :)

       

      יוסי יקר

      אהבה ! היא אינה עומדת בסתירה לתקנים, נהלים וגבולות ! תודה על גילוי הלב שלך. ( ראה דברי תודתי ל 3 המורים המופלאים שפעלו בהצלחה רבה באותה מסגרת ממש ).

      אלי

      מה שלא הצלחתי להסביר:

      אני לא חושב שמורה צריך לאהוב את תלמידיו. ואני חושב שזה גם בלתי אפשרי לאהוב את כל התלמידים. ההורים, האחים, החברים הם חייבים לאהוב.

      המורים צריכים להוציא את המיטב מהתלמידים שלהם. בעידוד, בהחמרת פנים. בדברי שבח ובהזהרות. בהבנת הצרכים הפנימיים של תלמידיהם, בהצבת קוים אדומים בלי חשבון. אסור להשפיל, אסור לפגוע, צריך להראות לו שאתה מאמין בו למרות הכל, ולכעוס עליו כשהוא מאכזב אותך. כל דבר צריך להסביר לתלמיד, להיות שקוף ואמיתי איתו, להיות שחקן ולהיות פילוסוף. להיות טכנוקראט של ידע ולהיות פסיכולוג.

      צר לי - לא לאהוב. את זה צריך להשאיר לאחרים.

      אני מודה לך ולפוסט שלך שאיפשרתם לי לנסח חלק מתפיסת החינוך שלי. 

        27/1/08 20:30:

      רחלי יקרה

      באמת שינוי גדול ולא קל להתמודד. היום קראתי שהממשלה החליטה על כיתה בת 32 תלמידים. נחיה ונראה. תודה שבאת :)

       

      יוסי יקר

      אהבה ! היא אינה עומדת בסתירה לתקנים, נהלים וגבולות ! תודה על גילוי הלב שלך. ( ראה דברי תודתי ל 3 המורים המופלאים שפעלו בהצלחה רבה באותה מסגרת ממש ).

        27/1/08 00:03:

       אני היססתי רבות אם לכתוב לך על מה שכתבת ברגשנות ורגישות רבה.

      זה לא יאה להתיחס לחוויות אישיות בצורה קרה . אני מבקש סליחה ומחילה אם מה שאכתוב לך כאן יישמע מתנשא. אבל אני חייב לפתוח צוהר ולהאיר נושא שכל כך הרבה פעמים רואים אותו בצורה שאתה תארת.

      אני לא מסכים למשתמע מדרך ההערכה שלך את עברך בביה"ס. כמובן שאי אפשר להתווכח עם חוויותיך בביה"ס שלך. וכמובן אינני יודע אם המורים שלך היו סאדיסטיים, או מורים לא מקצועיים, או שהיו צריכים להתמודד עם בעיות שלא הוכשרו להם.

      אני מכבד את תחושותיך אך לא יכול, כאמור, לקבל את דרך הערכתך.

      כי 

      קונצפציות מעניקות את המסגרת התאורטית שדרכן אפשר להעריך תפוקות.

      וזה בסדר לכתוב הערכה דרך קונצפציות כאלה. אבל בוא ונמשיך את מה שכתבת.

      בוא ניקח את מה שכתבת ונהפוך את זה לסדר יום ונהלי עבודה:

      המורה לא ירצה, לא ילמד, לא יבדוק שעורי בית, לא יתקן בדרך השלילה.

      המורה יכין מערכי חוויות בלבד, יתן אך ורק הערות מחזקות כדי לא לגרום לילד טראומה נפשית שתשבור אותו אם יגידו לו חס וחלילה כי הוא טעה או צריך היה להמשיך ולפתור בעיה.וכד'.

      כתבת כתלמיד לשעבר. עכשיו אני מציע לך לתרגם את מסקנותיך לחיי היום יום של ביה"ס.

      קח,  בבקשה את מה שכתבת ותהפוך את זה לדרך עבודה, ותראה מה תקבל.

      אני זוכר את ביה"ס שלי לטובה. הוא גיבש בי תפיסת עולם המכבדת ידע והשכלה, יחד עם סילוקי מהכיתה כי הפרעתי. הוא העריך את תקופות המשברים שלי כנער אבל לא ויתר על השמת גבולות אדומים. הוא הצמיח בי כבוד לנסיון ולמדע, יחד עם אמירות כמו "ממך לא יצא שום דבר".

      הוא הטמיע בי אהבה לאומנות ותאטרון ומוזיקה וספרות עם חינוך להתמדה עד שאפתור בעיה לא ברורה בהנדסת המרחב, למרות שקיבלתי עונש ואיומים שאשאר כיתה אם לא אצליח במבחן מעבר בקיץ (שלא לדבר על כך שאמא שלי עוד הוסיפה עונש על עונש...).

      הוא החדיר בי את ידיעת התנך בניגוד לרצוני, ואפילו שהמורה היה משעמם.

      המבחן האמיתי של איש מקצוע הוא ביכולת המקסימלית שלו ליישם אמצעים  במציאות ספציפית על קשייה ומהמורותיה. ולא לדקלם אידיאה.

      צריך ליישם אותה. להזיע בה. לדחוף את הידיים לבוץ ולחומר, וללוש אותו יום יום אצל ילדים שונים, בעלי כשורים רגשיים שונים, וערכים שונים, ובעיקר כשרים אינטלקטואליים שונים.

      זה מה שנקרא ללמד.

        25/1/08 00:21:

      מדהים כמה שזה שונה היום,

      הגישה לילדים,

      הגישה של הילדים..

      הכל..

        25/1/08 00:12:

      עופרה יקרה

      אכן כמה מורים טובים היו גם בבית הספר שלי. תודה.

       

       

      יובל יקר

      תודה רבה על התייחסותך המפורטת.

      כרגיל תגובתך מחייבת אותי לקריאה יסודית יותר ועוד אעמיק בה.

      באשר לאלימות ברור שגם אלימות נפשית היא חמורה לא פחות ולפעמים יותר.

      האתגר הניצב לפתחו של כל מורה כיום הוא רב יותר, כי הסמכות פחתה, התנאים הורעו והתלמידים מיודעים. זה לדעתי אתגר אישיותי ומקצועי ממדרגה ראשונה עבור כל מורה.

       

       

      תמר יקרה

      תודה שבאת וכתבת על ניסיונך.

      דברייך גרמו לי לחפש מה בכל זאת היה טוב בבית הספר בו למדת, והאם נותר בך משהו חיובי ממנו.

       

       

      מיקי יקר

      הגעת לתואר ד"ר ולמשרה רמה למרות "החינוך" שקיבלת, וטוב לי לראותך במקום אליו הגעת.

      תודה על דבריך.

       

       

      טלי יקרה

      תודה. ההוקרה למורים העוסקים במלאכה בהחלט במקומה.

       

        

      יוסי יקר

      תודה

      נבוך

       

       

      יונית יקרה

      את מתארת חווית פגיעה עמוקה במיוחד.

      אם החוויה הלימודית טובה יותר כיום דיינו. הלא כן ?

      תודה לך.

       

       

      יניב יקר

      נקודת המבט שאתה מביא היא חשובה.שאלת ההטמעה היא ממש חיונית.

      לטעמי, תהליכי למידה טובים ככל שיהיו עדיין דורשים זמן וגישה תהליכית, והמדדים שהצבת להצלחה של בית הספר נראים לי מאוד.

      יחד עם זאת בתהליכי למידה שאנו יוצרים בעסקים שאלת ההטמעה היא ממש קריטית. האתגר גדול כי טווחי הזמן קצרים יחסית ודרוש לא מעט תחכום מקצועי כדי להשיג תוצאות משמעותיות.

       

       

       

       

       

        24/1/08 21:42:

       

      אפרופו "כמה אחוז זוכרים" בלמידה עיונית מול חווייתית...

       

      אתמול הייתה לי שיחה מעניינת עם קולגה, מנחת קבוצות ויועצת ארגונית מקסימה שאותה אני מאוד מעריך, ששיתפה אותי בתסכולה ממערכי שיעור שונים בהם נאלצה לעסוק בעת עבודתה בארגונים שונים.

       

      הכוונה הייתה לכל מיני מודלים מופלצים ומורכבים של מכירות בסגנון "11 השלבים ל..." , "9 הצעדים ל..."  , " 17 החוקים ל..." וכד'... שמאוד פופולאריים בהדרכת מבוגרים.

       

      עיקר הטענה והשאלה שהועלתה בשיחה הייתה האם אותם אנשים (בהתחשב בתהליך ההטמעה הקצר יחסית, סדנה בת 3,4, מקסימום 8,9 מפגשים... כמו שמקובל בארגונים היותר "לארג'יים") אכן מסוגלים לקלוט את המודל, להפוך אותו ל"חלק מהם" ולהשתמש בו באופן טבעי ביומיום שלהם בעבודה ובחיים.

       

      תשובתי אליה הייתה סביר להניח כי רוב רובם של אותם מודלים אכן, לצערי הרב, לא מוטמעים, ברמה זו או אחרת.

       

      אבל מה שכן מוטמע הוא בד"כ איזו שהיא תובנה, "אסימון שנופל במוח", הארה שפתאום מגיעה ומבהירה איזה דפוס של התנהגות אנושית, איזו למידה כלשהיא על חוזקותינו הטבעיות ועל יכולותינו...

       

      זה מה שנשאר עפ"י רוב, בצירוף של תחושת מסוגלות והצלחה חווייתית וכן, איזו הרגשה מעורפלת של הנאה מחוויית הלמידה...

       

      ואם הלומד יוצא עם אלו, אני, כמנחה, מסופק.

       

      אז אם אנחנו מנסים להשליך את הסיפור הזה שלי על כל עניין ההוראה בבתיה"ס, אני מאמין כי מורה שהצליח להשאיר בנו חותם ערכי כלשהוא, איזה ניצוץ של למידה, של העצמה אישית, של סקרנות, מבחינתי, בהסתכלות של שנים לאחור, עשה את שלו...

       

      הרי את רוב החומר מביה"ס אנחנו לא באמת זוכרים, או מסוגלים לשלוף מהמוח כשאנחנו צריכים אותו...

       

       

        24/1/08 18:29:

      מזדהה עם הכתוב

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=282842

      התחושה שלי עד היום כ"תלמידה" נזופה מול המורה הגדולה והמאיימת,כנראה שיש חוויות ילדות שאין להן אופציות תיקון בבגרות.

       

      אני יודעת שהחוויה הלימודית היום של הילדים ,שונה, אבל הסיטואציה הלימודית-הוראתית עדיין דומה.

       

        24/1/08 02:03:
      אלי. אתה כיף. תודה.
        23/1/08 21:32:

      הי אלי

       

      אתה מכיר את דעתי על המורים...

      אני יכולה להוסיף שכמורה לאמנות הייתי מאד יצירתית,השקעתי שעות בחיפוש חומר בספרי אמנות.העיקר שהתלמידים יגיעו לשיעורים בשמחה.

      לא זוכרת שקראו לי מורתי,

      רק זוכרת שלשמור על ריכוז ועשייה של 40 תלמידים בכיתה,זה קשה מאד,

      ועל כך אני מוקירה את מי שבחר להיות מורה ולהקדיש את זמנו לחינוך.

        23/1/08 21:11:

      שלום אלי,

      כפי שכתבתי לך, אני לא בטוח שהמקום להתחשבן עם המורים שלי הוא בקפה. בית ספר, במיוחד התיכון היה תקופה יפה. את הדברים החשובים בחיים למדתי בעיקר בסיני ועוד כל מיני מקומות שבהם טיילתי. העובדה שלמדתי בפנימיה הקלה עלי מאוד. מבחינה לימודית גרידא, קשה לי לומר שהרגשתי בתרומה מיוחדת של בית הספר. ניתן להסתדר נפלא בלעדיו. עם זאת,  אני לא יכול שלא להביט אחורה על אותם יצורים פתטיים שניסו ללמד אותי, בלי שהיה להם מושג ירוק איך עושים את זה. הם פשוט לקחו חומר בעל פוטנציאל להיות מרתק ומעורר מחשבה מרתק והפכו אותו לעיסה דביקה של נוסחאות ושאר ירקות שאיש מאיתנו לא יודע עד היום מה משמעותם.

      לפיכך ידידי אתה במצב מצוין כי אתה כותב למורה שלך. לי אין מה לכתוב למורים שלי. אני מקווה שאלה מהם שבחיים חשים בטוב ואלה שעוד בגיל המתאים הפסיקו זה לא כבר לעסוק במקצוע שבו בחרו בצעירותם.

      כל טוב,

      מיקי

       

        23/1/08 19:54:
      אלי, קראתי את הרשימה שלך במידה גדולה של הזדהות. לצערי לא זכיתי בימי בית-הספר (בעיקר בחטיבה ובתיכון) למורים מעניינים, קשובים ומעוררים, ושש השנים הללו עברו עלי בקושי, בציפייה אדירה לסיים כבר את הסיוט הזה. מאז פגשתי כמה מורים יצירתיים מחוץ לבית הספר, שהעניקו לי הרבה שעות אושר, אבל תחושת ההפסד על השנים שביליתי בישיבה שוממה וניצחית מול הלוח, ללא שמחה וללא למידה ממשית, בהחלט קיימת. כיום יש בתי ספר פתוחים שהיו יכולים להתאים לי מאוד. אולי גם אז היו בתי-ספר מוצלחים יותר מזה שלמדתי בו (שנחשב לאחד מהתיכונים היוקרתיים בעיר) - ללא אווירת קסרקטין צבאי, ועם יותר פתיחות, יצירתיות ושמחה, אבל לא היתה בי אז מספיק יוזמה לחפש אותם ולהגיע אליהם. היום יש לי חוויות-מתקנות לרוב, ובכל זאת, חבל על ההפסד. אני לא חיה בתחושת החמצה, חלילה, וכלל לא עסוקה בנושא הזה, אבל כשאני קוראת רשימות כדוגמת רשימתך אני לא יכולה שלא לחוש לרגע מחדש את ההפסד. ומאידך, יש גורלות גרועים יותר... ומשמח שהשכלנו בבגרותנו להוליך את עצמנו למקומות טובים.
        23/1/08 19:13:

      נכון אלי.

       

      המציאות הייתה קשה, אך היום היא אף מורכבת יותר.

       

      אלימות נפשית היא חמקמקה הרבה יותר.

      בעבר - היאוש היה גלוי. המציאות בהפחדה במקומות רבים - הנורמה.

       

      ככל שהמשאבים נדיבים יותר במערכת החינוך, כך לכאורה אמורים מורים להיות מתחשבים ונדיבים יותר.

       

      חוויותי שלי היו נעימות יותר.

      הרבה השתנה ובזמן די קצר - המודעות מחייבת נורמות אחרות במערכת החינוך.

       

      ניתן לראות זאת גם בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך  - ההנחיות המינהליות הכלליות של משרד החינוך. מושג "זכויות התלמיד" מוגדר באיזון לזכויות המורים.

       

      הזכות לחינוך היא זכות אדם פורמלית, בשורה עם זכויות חוקתיות אחרות לכבוד אדם ובכלל.

       

      ועדיין - ילדים רבים הם חסרי ישע אל מול בעל סמכות.

      כל עוד לא מרימים יד - ניתן לומר הכל.

       

      אלימות והשפלות עקיפות, ריסוק בטחונו של תלמיד היא מלאכה קלה הרבה יותר מאישוש וחיזוק אמונתו בעצמו.

       

      מורים הם בני אדם. גם תלמידים. גם אלה וגם אלה עלולים להשתלח באופן גס, להיות אלימים מילולית, משפילים וכו'.

       

      התמונה היום מורכבת יותר מבעבר. עם תנאי ההוראה הקשים, שאינם משתפרים אלא מתדרדרים, מעמד המורים הנשחק, ירידת רמת הפונים להוראה, פתיחת מרחב הידע אל מעבר לממשי אל תוך הוירטואלי - גם הסמכות הפשוטה של מורה אינה כפי שהייתה.

       

      צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להרשים תלמיד מיודע, כשהמשכורת והתנאים רק הורעו.

       

      הפרטת החינוך אינה מקלה על כבוד המורה כפי שהוא, ובזה היא אף מקשה על יציבות המרחב כך שיישמר ויפוקח באופן מאוזן אופן השמירה על כבוד התלמיד. אם בעבר איום על מורים מצד תלמידים לא היה מפורסם ברבים - היום אלה חדשות, אם כי לא חדשות של עמוד ראשון. האם התרגלנו?

       

      מה שאתה מתאר כאן לעיל, אלי, אינו כה נדיר בהיסטוריה של רבים. כל כך הרבה תלמידים מתבררים ככאלה שהם לוקים בקשיי למידה בדיעבד. אם בעבר לקתה האוזן, היום עלול ללקות המטבוליזם של הגוף כולו בהחדרת סמי הרגעה לילדים מעצבנים בסיטונות עבור כמה שנים של שקט תעשייתי.

       

      היום האלימות עקיפה, אך לא פחות ממשית.

       

      הגאולה רחוקה.

       

      אך העיקר היא המודעות לבעיה.

       

      ברכות,

        23/1/08 18:27:

      פוסט מעניין כתבת.

       

      הוא חידד לי את העובדה שאני זוכרת בעיקר את המורים הטובים. מורים מסוג "מורה לחיים".

      היו לי שלושה או ארבעה מורים כאלה במשך שנות לימודי בבתי ספר ואותם אני מעדיפה לזכור.

       

      וההתחשבנות עם המורים / ההורים שעצבנו אותי, כבר נגמרה מזמן ואני ממשיכה בדרך.

       

      באהבה

      עופרה

        22/1/08 14:54:

      יואב הנכבד

      ברוך הבא בצל קורתי.

      אנא קרא שוב את דבריי ואת דברי תגובתי למגיבים.

      מתברר שלעורכי דין יכולות להיות כוונות טובות בדיוק כמו למחנכת הכיתה שלי... :)

       

       

      רחל יקרה 

      תודה שבאת. שמחתי בדברייך :)

       

       

      סיגלית יקרה

      ממש כך. מילים כדורבנות. תודה.

       

       

      סיוון יקרה

      נהניתי מאוד לקרוא את תגובתך.

      אכן בסדנאות המנהלים הדגש הוא על קבלה, רגיעה, בטחון ומרחב, והכל מתוך כוונה להשיג למידה חוייתית ואפקטיבית באויירה חיובית ותומכת.  

      אחד האתגרים בהנחיה המבוססת על העקרונות הנ"ל הוא בסדנת ניהול קונפליקטים, בארגון עתיר עימותים. ( סדנה שבה מוצגת בין היתר גישה חיובית לקונפליקטים עצמם ).

      תודה לך על האיחולים החמים.

       

       

      מרים יקרה

      נהניתי מאוד לקרוא את דברייך.

      תודה לך על התייחסותך המפורטת והפרגון.

      בפאראפרזה על האמרה "כשהתלמיד מוכן המורה מופיע" אגיד שלפעמים מתברר שהמורה מופיע כשהתלמיד לא מוכן, ולפעמים זה בכלל המורה הלא נכון.

       

       

      מ"מ חביבה

      תודה. יש ויש. אך יש מעטות כמו מירי ונראה לי שדבריה הרשימו גם אותך.

        21/1/08 23:22:

      תמיד יש יוצאים מן הכלל.

      בגדול אלי צודק - אם הייתה לתלמידים חוויה בזמן הלמידה אז הם היו לומדים בכיף ולא מתענים.

      רק כעת במסגרת לימודיי אני רואה את מגוון האופציות להוראה חוויתית מה שלא ידעתי שקיים קודם לכן.

      אצלנו הכל היה גיר ולוח, שינונים של טקסטים ולא היה חסר עונשים... 

      צטט: בת-משה 2008-01-20 09:20:25

      אלי,

      אני אוהבת אותך ואת מה שאתה כותב,

      אבל הפוסט הזה מעצבן-מרגיז-מקומם-מרתיח אותי.

      לא בגלל מה שיש בו במפורש, אלא בגלל מה שיש בו במשתמע.

      כי "מורתי" של אלי כהן יוצאת מן המפורש אל "מורתי" הגנרית, הכללית, במשתמע. כך גם תופסים זאת המגיבים בתגובותיהם המספרות על חוויות הלמידה-חינוך-אילוף שלהם. אתה חיברת אותם אל החוויות הללו באמצעות הסיפור שלך. ובכך הוצאת אותו מן הפרטי אל הכללי.

      וזה מרגיז אותי, כמורה.

      כי נדמה שאנשי המקצוע שהכי אוהבים לשנוא (אותם) הם המורים. סליחה, המורות.

      וזה פופוליסטי ולא הוגן. ואלמלא זה היה מרגיז, זה היה משעמם ושחוק ודהוי.

      ואין לי כוח להתחיל בפריסת הארגומנטציה המלאה של הדברים. לכן אשאירם כמות שהם.

      ובאשר לחוויית הלמידה שלך היום - אתה באמת אותו אלי כהן של אז? בחייך, כמאמן של מאמנים - אתה יודע יותר טוב מזה.

      אמר פיקאסו: לוקח הרבה זמן ללמוד להיות צעיר.

      אז היית זקן. היום אתה צעיר. 

      אני מחבקת אותך, אבל בחבקי אותך אני מהדקת בכעס את זרועותיי סביבך.

      שלך (בכל זאת),

      מירי

       

       

       

        21/1/08 20:04:
      וכיכבתי כדי שיהיה לך גם קצת מתוק אחרי הפוסט הזה.
        21/1/08 20:02:

      אני מורה בפנסיה אבל אני רוצה להתחבר לפוסט שלך דווקא כתלמידה.אז הייתי תלמידה טובה סקרנית ואהבתי ללמוד הכל ועם כל המורים.לכן אני חושבת שגם התלמיד מביא איתו את החלק שלו בלמידה ,זה לא רק המורה ,ולא רק התלמיד, ולא רק דרכי הלימוד ,ולא רק חומר הלימוד אלא גם המוכנות של התלמיד האופי שלו היכולות שלו ותחומי ההתעניינות שלו.

      למדתי אצל מחנכת אחת מכיתה ג' עד ח' והיא הייתה מפחידה והשתמשה בכל הדרכים שתיארת כאן ו עם כל זה ,כל תלמיד זוכר אותה באופן אחר .

      מה שנכון בפוסט הזה שהמורה הוא דמות דומיננטית בחיי כל אדם ולכן מהיבט של מורה דווקא אני חושבת שהמורה צריך להיות רך ונעים ,מקבל ואמפתי ,וגם יצירתי(מומלץ בכל תחומי החיים והמקצועות)כדי שליותר אנשים יהיו יותר חוויות טובות מהדמות הדומיננטית בחייהם.

        21/1/08 17:24:

      ישנם גורמים רבים שמעכבים למידה, בינהם אתה מזכיר את הנושא של האווירה של פחד, אימה והיעדר גירויים מספקים...

       

      תנאים שמעודדים למידה כוללים אווירה של קבלה, רוגע, בטחון ומרחב.

       

      מאחלת לך שיהיו לך הרבה חוויות לימוד מהנות בחייך הבוגרים ושתצליח להקנות את העקרונות האלו לרבים נוספים בסדנאות שלך!

        21/1/08 16:09:

      כנראה שמורה טוב זה מורה שממש נולד עם התכונות הנכונות/המתאימות...

      השכלה לא מספיקה כדי ללמד טוב וכדי להיות קשובים לצרכים של התלמידים 

        21/1/08 13:31:

      נהדר!

      מזדהה עם כל מילה.

      כמורה למורים, אני משתדלת ליישם זאת.

       

      אהבתי גם את כתיבתך הזורמת והידידותית.

        21/1/08 13:01:

      אלי,

      ההכללה היא אם כל חטאת,

      כשאתה טוען נגד המורה הזו,

      שכל כך היתה נוראה,

      והאוזן שלך תעיד על כך, אתה מצרף צדיקים על רשעים.

         האם לא היה לתלמיד הזה בקטנותו,אף מורה טוב?

       בלתי סביר ובלתי   הגיוני.

      ולא הוגן כלפי מורים אחרים, אם מורתך לדבריך מייצגת.

        יואב צח וכס, עו"דקורץ

        21/1/08 11:34:
       

      תגובה כללית

       

      תודה לכל החברים הנפלאים. נעמו לי דבריכם מאוד. מקווה שיבואו עוד בעקבותיכם ויכתבו מניסיונם האישי.

       

      "האני המספר" בפוסט הוא אני קולקטיבי והוא מייצג רבים וטובים מקרב בני השכבה הסבורים שבית הספר שלנו שגה בגישתו ובבחירת חלק גדול מהמורים שלו, ברובם נוקשים וחסרי אינטליגנציה רגשית. למרות זאת אין פוסט זה מהווה כתב אישום גורף נגד בית הספר או נגד מורים בישראל, אלא תזכורת לערכה של למידה חווייתית.

       

      מורות ומורים במדינת ישראל עדיין עושים עבודת קודש בתנאים קשים, בשכר זעום, בכיתות צפופות ורועשות, מול ילדים עצמאים וביקורתיים, אשר זוכים כיום, ברוב המקרים, לתמיכה גורפת מהוריהם, בדור שבו "המימוש העצמי" הפך לדגל, ושיטות לימוד מתחלפות חדשות לבקרים.

       

      בבית ספרי לא הייתי בין הנפגעים הגדולים. הלמידה התחבבה עלי, ולמעשה אני עוסק בה כל חיי. יבואו על הברכה והתודה גב' חסידה שטאהל ( מחנכת כיתה ה' ) שנטעה בי את האמונה ביכולתי באהבה רבה ( אחרי שהמחנכת הקודמת הרסה אותה ), הגב' בלהה סאמט ( המורה לאנגלית בבית הספר היסודי ) שקפדנותה הרבה לא גרעה כמלוא הנימה מנועם הליכותיה ואהבתה, מר שמעון שטאמפפר ( המורה למתמטיקה בכיתה י"ב ) שרק בזכות גישתו הרכה והאופטימית הפכתי כשלון סדרתי במתמטיקה להישג מרשים בבגרות, ממש על קו הגמר.

       

      בבית הספר בו לומדת ביתי הקטנה המחנכות והמחנכים הם מעולים, וביתי אוהבת אותם אהבת נפש. הם דוגמה ומופת להשקעה רגשית נכונה, ולתפישה של מחנך שסמכותו נגזרת מהכבוד וההערכה שיש כלפיו בלב התלמידים, ומיכולתו להיות דמות חיובית ומשמעותית בחייהם.   

       

      משבגרתי, והתחלתי לשמש בתפקידי ניהול, והפכתי להורה, וסללתי לעצמי דרך עצמאית כיועץ, כמדריך, כחונך ומאמן של מנהלים ( צעירים ומבוגרים ממני ), התגבשה דעתי שאפשר גם אחרת. חשבתי ועשיתי. כמעט כל התהליכים שאני מוביל או מעורב בהם כיום מבוססים - כך או אחרת - על למידה חווייתית והעצמה.

       

      ***

       

       

      נווד יקר

      תודה. כבר כמנהל צעיר הבנתי ש"להכתיב" זה רק נראה קל, אך יש על כך מחירים כבדים למנהל, לכפיף, ולעסק כולו.

       

       

      הדר יקרה

      תודה על המילים החמות. השמחה שלך מציפה גם אותי. בית ספר מכונן יוצר "פוסט מכונן". למזלנו יש שנפלו אז בין הכיסאות אך גם נסקו מאז אל על.

       

       

      שרי יקרה

      את הפוסט הזה אכן חצבתי ממעמקי ליבי ותודה רבה לך על העידוד וחכמת השיתוף. 

       

       

      עדינה יקרה

      כל מילה. מי כמוך יודעת זאת. לימדו אותנו שאם אפשר לקלקל אפשר גם לתקן. טוב שבאת והוספת מנקודת מבטך.

       

       

      אן יקרה

      התמזל מזלך. אני שמח שאת יודעת להעריך את הפתיחות כי היא לא קלה לי בכלל. תודה לך על המילים החמות והפרגון.

       

       

      ציפי יקרה

      הרגש הזה עדיין מפעם בך, וכמובן יש לזה תיקון. שמח מאוד שנהנית ותודה לך על המילים החמות והפרגון.

       

       

      אילן יקירי

      זאת שאלה מעניינת מה כדאי ואפשר לזכור מהלמידה, בין אישית או קבוצתית.

       

      לדעתי, דווקא משום שמהצד האינטלקטואלי לא נותר הרבה, חשובה מאוד החוויה הרגשית. היא לעולם נותרת בזיכרוננו, והיא גם זו המאפשרת הרחבת הלמידה וזכירה. היינו, קוגניציה ורגש יחדיו, גם בלמידה והוראה אקדמית.

       

      הלמידה הטובה ביותר בחיי הייתה ונשארה למידה שיש בה אהבה וחוויה בין אם זה בלימודי הכלכלה, הניהול, התקשורת או המשפטים, וגם ובמיוחד, ההדרכה, האימון, או לימודי הגישור. אגב, גם בשיעורי הטייס .... תמיד רגש ! תמיד !

       

      כששנאתי את הנושא או את המורה או את שניהם, לא למדתי כמעט כלום, ובכל זאת למדתי בחיי לא מעט: גם פיתוח קול, ריתמיקה, אקורדיאון ואפילו תיקון תריסים  ... משהו עוד נשאר מזה, 10% בערך... עובדה, אני עדיין שר במקלחת. 

       

      אשריך שהתברכת. אני הרי יודע כמה רגש ואהבה יש בך, תודה שבאת וכתבת.

       

       

      תמי יקרה

      נקודת המבט שלך חשובה. דווקא משום שבגרת והצלחת בדרכך המקצועית. נדמה לי שלמרות אי שביעות הרצון הכללית, מערכת החינוך עשתה כמה צעדים משמעותיים קדימה, ולא כצעקתה.  ימים יגידו. תודה לך.

       

       

      מריון יקרה

      "החוויה המתקנת" היא אכן מילת מפתח בהרבה מפעולותיי בעיקר כמדריך, כחונך או מאמן של מנהלים.  יפה לי האבחנה שעשית בין פחד לבין ציות לסמכות. אבחנה דקה וחשובה. תודה לך.

       

       

      מירי יקרה

      תודה רבה על ההתייחסות שלך. היא מקסימה בעיניי והיא לדעתי ממש במקומה !

       

      אם כך את מתעלה ברוגזך, וכך  גם יודעת לאהוב ולחבק בכעסך, אין מי שיעמוד בפנייך.

       

      אוהב אותך ומעריך מאוד את שכתבת. מחבק את חיבוקך ואותך.

       

      נ.ב.

      מכולן, אזכור את ההתייחסות הזו. אם זו לא למידה חווייתית אז מה כן ? אילן, נסכים כעת על חשיבות הרגש ?   

       

       

      איזולדה יקרה

      "מוקד שליטה פנימי". אהבתי. תודה שבאת וכתבת.

       

       

      יהודית יקרה

      וואווו... כמעיין המתגבר. איזה כייף. חוויה יפה של פרגון גדול למורים ולמחנכים שלך וגם לפוסט הזה. תודה רבה לך על האור שכתיבתך מביאה עימה.

       

       

      מוטי יקירי

      תודה. כידוע זיכרון החוויות המרגשות משתמר עד המוות. כמי שגם היה ( ונהנה ) בסדנת מנהלים שלנו התכתוב משהו מהחוויה שלך ?

       

       

      יניב יקר

      תמיד נעים לקרוא את התייחסותך המושקעת והרצינית.

      אני מצטרף לדבריך.  יש לי הבנה עמוקה של הנסיבות ההן, אין בי שיפוטיות וגם לא טינה. אני הרחק מעבר לכך לשמחתי.

      תודה שבאת ותודה רבה על דבריך.

       

       

      היי בי

      אותו פרופסור נכבד שפגשת בקונצרט ( ששנינו יודעים מיהו ) הוא בעיני "מורה לחיים". לימדונו שמותר לומר מקצת שבחו של אדם בפניו, אז אולי כדאי שגם אחרים ידעו מיהו ? כמובן מותיר זאת להחלטתך ומודה לך שכתבת מניסיונך.

       

       

      טליה יקרה

      כמאמרו של ג'ורג' אליוט "לעולם לא מאוחר להיות מי שיכולת להיות". תודה לך. 

       

       

       

       

       

       

        20/1/08 19:22:
      שמחה שעברת חויה מתקנת. מצחיק איך להגדרה "מורתי" משמעות שונה לחלוטין בהתאם לחוויה אותה עברנו עם מחנכינו. לי היו התנסויות חיוביות...
        20/1/08 14:51:

      היי אלי,

      לי יש דוקא זכרונות טובים מרוב המורים/מורות שלימדו אותי לאורך השנים. היה ענין רב, סקרנות ורצון ללמוד ולדעת ומצד המורים גם יצירתיות לא מבוטלת בשיעורים או רעיונות לפעילות לימודית מחוץ לכתלי ביה"ס. כמובן שהיו גם תלמידים, שבזמנו לא אובחנו כלקויי למידה או כבעלי קשיי קשב וריכוז, שלא הסתדרו או תפקדו כמו השאר, אך ניתן היה לספור אותם על כף יד אחת.

      השבוע כשהייתי בקונצרט נזכרתי בהנאה מרובה באחת החוויות המיוחדות שעברנו במהלך הלימודים בתיכון. מאחורי בקונצרט ישב אדם מוכר, פרופסור, שבזמנו המחנכת אירגנה שניסע לשמוע אותו מרצה באוניברסיטה על נושא שלמדנו באותו זמן בתיכון. היה מאד מעניין וזכור לי שבלענו את דבריו בצמאון.

      דוגמא אחרת היא, אחד המורים ששיעוריו היו כ"כ מרתקים שאחוז לא מבוטל של תלמידים מהמחזור החליט ללמוד באוניברסיטה את המקצוע שהוא לימד והפכו בעצמם מורים לאותו מקצוע.

      לגביך, טוב שהצלחת לעבור, אם כי שנים רבות אחרי, חוויה מתקנת. יש תקווה *

        20/1/08 13:19:

       

      אלי,

       

      כמו תמיד, מעניין ונעים לקרוא את הפוסטים שלך, מה גם שמי כמוני, שבא מאותו תחום, של למידה חווייתית, מבין ומסכים עם נקדת המבט אותה הצגת לגבי איך שמערכת חינוך צריכה להיראות.

       

      אבל, הרגשה שצפה לי בראש הובילה אותי לקריאה נוספת של הפוסט, שרק חיזקה את ההרגשה..

       

      תראה אלי, אנשים הם בעיקר תוצר של החינוך והתרבות שלהם, תבנית של מי שחינך אותם, היכן שחינך אותם ועל ברכיה של איזו תרבות.

       

      אני חושב כי דווקא מהמקום שלנו, כאנשים בוגרים ואנשים העוסקים בחינוך (או הדרכה או למידה או אימון...) יכולים להיתרם ממידה כלשהיא של הכלה ואמפתיה כלפי אותם אנשים, רבים מהם הגיעו מארצות ותרבויות אחרות, מ"תקופות מנטליות" שונות, מבתי גידול חינוכיים שונים.

       

      לרוב אני מאמין כי לאותם אנשים לא הייתה כוונה רעה, אלא להיפך, והם האמינו באמת ובתמים כי מעשיהם ושיטותיהם תורמים לתלמיד, "מחנכים" אותו ומקדמים אותו כאדם.

       

      נכון, אולי הם לא היו יצירתיים, קריאטיביים, מבריקים או מסקרנים בשיטות ההוראה שלהם. אולי הם פשוט לא היו מצוידים בכלים המתאימים ולא באו מתרבות מתאימה, אבל את כל אלו צריך לבחון בתוך הקונטקסט התרבותי וההסטורי בו הם חיו, שהוא לאו דווקא תואם את זה בו אנו חיים כיום ובו מאמינים, הלכה למעשה במקרה שלנו, כדרך להעצמה ולמידה של תלמידים (ילדים בכיתה או מנהלים בסדנה..).

       

      לנסות לקבל, לנסות להבין, גם בלי להסכים, ולהשאיר מאחורינו בעבר כחווייה מכוננת ומלמדת ממנה רק צמחנו...

       

       

        20/1/08 11:44:
      הוי אלי יקירי...אם היינו בני עשרים בודאי היינו זוכרים  הכל  ...... גרררררררר

      וואו, אלי ריגשת אותי מאוד. פוסט שכתוב מהלב. חייבת להגיד לך שאני התחנכתי על ידי מורים יצירתיים ,שהיו בחלקם בני קיבוצים ומורים ילידי המקום. בית שאן בילדותי,היתה עיירת פיתוח ספוגת קטיושות וחדירות של מחבלים. הילדות שלי רוססה בפחדים אך המורים שלי טיפחו את כתיבתי.

       

      אני עד היום מתכתבת עם מחנכת שהיתה לי בכיתה ד'. כל ספר חדש שלי היא רוכשת ומשלמת עבורו מחיר מלא. היא היתה המודל שלי להוראה. אהבתי גם מורה לטבע קיבוצניק מתל יוסף שכבר לא חי עמנו היום, המורה יהוידע, איזה מורה, איזו שליחות היתה לו ללמד אותי טבע בתנאים של מעבדה. היה מוציא את הכיתה בימים שאין גשם אל השדות לחקור את אבקני הפרח. עד היום אני זוכרת שבתנאי שטח חקרנו עיניים של פרה. שיעורים מדהימים היו לי. אני גם זוכרת בתיכון שני מורים שלימדו אותי והרסו לי את הנאת הלמידה. הכל היה לבגרות. מורה להסטוריה שבא מבחוץ והשתקע כי קיבל תמריצים ללמד באיזור ספר, המוטו שלו היה:"אין מנוס לבגרות". כלום אני לא זוכרת. אמנם ציוניי היו גבוהים, אך את חדוות ההנאה איבדתי. והיה מורה אחר שלימד אותי תלמוד, בן המקום שהפיל עלי מורא ועד היום המרחק שלי לא צומצם כלפיו.

       

      המורים שלי בניגוד אליך, היו בני אדם עם שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה. היום אני מלמדת וחבה את אהבתי לחנך לאמי שהיתה גננת, למורה שלי חיה לוי שהיתה המחנכת שלי בילדותי, ליצחק קינן שהיה המורה שלי להסטוריה בכיתה ח',שלימד אותי הסטוריה דרך רומנים הסטוריים שנכתבו על התקופה. על המהפכה הצרפתית אני יודעת הכי טוב, לפי הספר שנקרא "דזירה" מאת אנמרי סלינקו, הספר הזה מלמד את התקופה על העושר החברתי ועל הצבעים והניחוחות של בני המעמד הבורגני בצרפת בתקופת עלייתו של נפוליאון בונופרטה. המורה שלי לימים הפך להיות ראש העיר והוא סופר הבורא מילים מתוכו. גם את כתיבתי קידם וטיפח בכל דרך אפשרית. בתיכון לקחה אותי תחת חסותה המפקחת הארצית להוראת הספרות, המשוררת בת שבע שריף, אחותו של נועם המנצח. היא באה לבית שאן כאשר מורים עזבו לערים אחרות, צריך עצבים של ברזל לחיות במקום שמתעורר עם קטיושות וסופר לעת ערב את מתיו. בימים קשים היא באה והעבירה חוג לספרות והביאה עמה רוח חדשהשל סופרים ואנשי רוח למפגש עם בני נוער שכה רוצים להצליח ולהגיע לאוניברסיטה. חלום של כל הורה במקום שגדלתי בו.

       

      אני חושבת שיש הבדל בין בית ספר ממלכתי לבית ספר דתי. אינני יודעת באיזה בית ספר למדת. אך אני יודעת שמורה צריך להיות אדם. מורה יצירתי לכל הדעות. ללמד מתוך חדוות הנאה ואהבה למקצוע. ריגשת אותי מאוד בפוסט הזה, תראה מה יצא ממני.

      אבוא להאיר כשיתחדשהמלאי.

      יום נהדרנשיקה

        20/1/08 09:47:

       

      וואו ... פוסט טוב ... וזה מחבר אותי לעבודה שלי

       

      בין היתר אני מרצה ומנחה בהכשרת מורים. הנה כמה כללים שאני מאוד מאמינה בהם ומנחילה אותם למורים או למורים לעתיד

       

      מוקד שליטה חיצוני עובד פחות טוב מאשר מוקד שליטה פנימי. כלומר: אם מורה ( או מנהל ) רוצה לגרום למוטיבציה, מחוייבות, מעורבות וכו בקרב תלמידיו / עובדיו / מונהגיו - עליו ליצור מוקד שליטה פנימי. כל צורה של איום, הפחדה, איום בענישה וכו הם טובים לרגע אחד ותו לא. אלה לא מחזיקים מים. אין כמו יצירה של מוקד שליטה פנימי, אהבה רצון אמון וכבוד על מנת להשיג תוצאות חיוביות. ועל כך יבוא פוסט שלם.

       

       

        20/1/08 09:20:

      אלי,

      אני אוהבת אותך ואת מה שאתה כותב,

      אבל הפוסט הזה מעצבן-מרגיז-מקומם-מרתיח אותי.

      לא בגלל מה שיש בו במפורש, אלא בגלל מה שיש בו במשתמע.

      כי "מורתי" של אלי כהן יוצאת מן המפורש אל "מורתי" הגנרית, הכללית, במשתמע. כך גם תופסים זאת המגיבים בתגובותיהם המספרות על חוויות הלמידה-חינוך-אילוף שלהם. אתה חיברת אותם אל החוויות הללו באמצעות הסיפור שלך. ובכך הוצאת אותו מן הפרטי אל הכללי.

      וזה מרגיז אותי, כמורה.

      כי נדמה שאנשי המקצוע שהכי אוהבים לשנוא (אותם) הם המורים. סליחה, המורות.

      וזה פופוליסטי ולא הוגן. ואלמלא זה היה מרגיז, זה היה משעמם ושחוק ודהוי.

      ואין לי כוח להתחיל בפריסת הארגומנטציה המלאה של הדברים. לכן אשאירם כמות שהם.

      ובאשר לחוויית הלמידה שלך היום - אתה באמת אותו אלי כהן של אז? בחייך, כמאמן של מאמנים - אתה יודע יותר טוב מזה.

      אמר פיקאסו: לוקח הרבה זמן ללמוד להיות צעיר.

      אז היית זקן. היום אתה צעיר. 

      אני מחבקת אותך, אבל בחבקי אותך אני מהדקת בכעס את זרועותיי סביבך.

      שלך (בכל זאת),

      מירי

       

       

        20/1/08 08:44:

      לי היו מורים מעולים בביה"ס. רובם השאירו בי חותם טוב. ואלו שהיו מאוד טובים, גם גרמו לי לאהוב מקצועות מסויימים, יותר מאחרים.

      לא למדתי מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות וציות לסמכות למורה. דווקא היום אני מידי פעם מתמרדת כלפי המורה/מרצה/בוס ומביעה את דעתי על מה שהוא/היא אומרת. אבל אף פעם זה לא מגיע לידי כך שרוצים להעיף אותי מהכיתה. רואים שהשאלה נובעת ממחשבה ו/או אי הבנה.

      מה שחשוב בפוסט שלך עבורי הוא: החוויה המתקנת. זה שידעת להעביר לעצמך וגם לחברי השכבה שלך תחושה של שינוי, של תקווה, של אמונה ביכולת שלהם ללמוד מתוך עניין מתוך סקרנות, יחד.

      לאחרונה הייתה לי גם חוויה מתקנת בתחום אחר, וזה משהו שנותן לאדם כוח ועוצמה גבוהה בהיותו אדם.

      ישר כוח אלי כהן בפעילותך. אשמח לקחת בה חלק בהיותי מנחת קבוצות.

        20/1/08 08:00:

      גם לי זכורים הלימודים כשיעמוםםםםם אחד ארוך ומתמשך.

      מתברר שלא בכל העולם זה היה כך באותם זמנים.

      לדעתי, חל שיפור רציני מאז בדרכי ההוראה, אבל עדיין ארוכה הדרך אל האושר, וחבל באמת שמערכת החינוך לא ממצה את כל הדרכים היצירתיות והחוויתיות שכל כך יכולות להעשיר גם מבוגרים, ולא כל שכן ילדים.

       

        20/1/08 07:28:

      טוב, אז גם לי היו מורים שרציתי לירות בהם.

      הייתי בגיל ההתבגרות, לא ?

      אבל הזכרונות שלי יותר רכים כיום.  למרות שהייתי מפריע ללא הרף.

      אתה לא אמור לזכור יותר מ10% ממה שלמדת, אם אתה ממש טוב.

      לא כל לימוד צריך להייות חווייתי או רגשי.  בוודאי לא קבוצתי.

      אני חושב שבית הספר בסך הכל נתן לי המון, בעקר בגלל שהיו מספר מורים טובים ומיוחדים.

       

      אני חי היום את זה מחדש דרך בנותי .

      מצד אחד, לומדות חומר ממש אוניברסיטאי בבית הספר (בכימיה, במתמתיקה).

      מצד שני, שיעורי הסוציולוגיה והמגדר, מוטב שלא היו נלמדים בכלל מאשר הצורה שהם מתלמדים..   

      כשחזרתי מארה"ב לא הבנתי מדוע רמת הסטודנטים כאן נמוכה.  חשבתי: נו, טוב.

       דור ה MTV

      עד שבנותי החלו ללכת לבית הספר היסודי.

      ואז הבנתי.

        20/1/08 07:03:

      "פחד ועלבון גדול היו שם בשפע"

      ואני הייתי מוסיפה גם "השפלה".

      מעט מאד מורים זכורים לי לטובה, ומכל הערב רב,

      שלושה היו משכמם ומעלה, מורים כריזמתיים משכמם ומעלה.

      אבל במיוחד זכורה לי המורה לחשבון מבי"ס יסודי,

      שכל כך השניאה עלי את המקצוע , שהפך במשך השנים לעקב אכילס שלי.

      שמחה שהיתה לך חוויה מתקנת ונהנית. 

       נהניתי  מהכתיבה שלך.

       

        20/1/08 07:00:
      חזרתי עם נצנץ ירוק.
        20/1/08 06:59:

      אלי,

      תתפלא, אבל בארה"ב הרחוקה של שנות ה-70 זה לא היה ככה.

      הלימודים היו חווייתיים, יכולת לבוא לידי ביטוי בנתיב האישי שלך, אומנם, כשעליתי ארצה נוכחתי כי בתחום המתמטיקה (למשל) שמתם אותנו בכיס הקטן, אבל אם כבר יש לי טענות...וואלה, אין לי (אולי כלפי עצמי שלא מיציתי את "הפוטנציאל הטמון בי" עד הסוף).

      מעניין איך החוויה הבית ספרית ממשיכה להשפיע כבור עשרות שנים.

      תודה על ההזמנה לפוסט מרתק ומעורר מחשבה! (וכמובן, תודה על הפתיחות).

      שיהיה לך שבוע נפלא!

      אן

       

       

       

       

      תודה אלי. תלחש לי  שם המורה......זכורים לי בעיקר מורים כאלה....סוביקטיביות כבר אמרנו.....אבל כל כך קלעת להרגשתי. איזה פספוס היה שם...........מזל שלומדים לתקן.

        20/1/08 00:15:

       אלי יקר

      פוסט כתוב מהלב.

       למרות שגם אז היו מורים טובים

      וגם היום יש מורים רעים ומפחידים.

       חשובה החויה ששיתפת.

      תודה  מככבת אם יתנו ((:

      שבוע טוב שרי 

        19/1/08 23:51:

      אני כלכך מזדהה.

       

      פוסט מכונן.

       

      המורים לא קשובים היו לרחשי הלב של התלמידים, לא הייתה יצירתיות, אלה שליבם עף הרחק ודמיונם נסק

      אל על, נפלו בין הכסאות.

       

      שמחה שכעת טוב לך. שמחה באמת.