כותרות TheMarker >
    ';
    0

    עוד מהחפירות - קריאה מחודשת ב"חמדת" של טוני מוריסון

    0 תגובות   יום שלישי, 11/6/13, 10:20

    חמדת

     

     

    מיהי חמדת? איך לקרוא את הסיפור שלפנינו : האם מדובר ב- GHOST STORY  שבו הרוח - במובן המילולי ביותר של המילה- חוזר להטריד את החיים? מגלם בהופעתו את רגש האשמה ומגיע בתפקיד הנוקם? חמדת כזכור מגיעה פעם כתינוקת רוח רפאים ולאחר מכן כנערה בדמות בשר ודם העולה מהקבר. ויש לה על מה לנקום ואת מי להעניש.

    האם צריך להבין מהעלילה שהאשמה או משא העבר הוא משהו שלא ניתן כלל לקבור או לכפר עליו?

     

    חמדת מגורשת פעמיים. פעם בגלגולה כרוחו של התינוק ובסופו של הרומן כדמות אישה בשר ודם – היא גם נעלמת סופית. מה אם כך היה התהליך של כפרת העוונות שמתווה הרומן? מהו טכס גירוש הרוח הרעה שהרומן מציע?

     

    לפנינו תהליך משולש: קבורה (הכחשה והשכחה)– התמודדות עם רוח הרפאים ורגשי האשמה– וגירושו הסופי ומחיקה-  שלושת המפרקים מתווים תהליך פסיכולוגי של התמודדות עם טראומה.

     

    הרומן מחולק ל-3 חלקים הפותחים  באורח דומה ומהדהדים את התהליך המשולש " 124 היה זדוני," 124 היה קולני" ו-"124 היה שקט".

     

     124 הוא הבית שהוא העולם. ומתפקד כישות חיה. הוא כל מה שדנבר הכירה ורוצה להכיר. הוא כתובת לבורחים. זה המקום שמסמנת חמדת כ"שלי". מקום בו האח והאחות בולדווין נולדו ובחצר קבורים האוצרות האבודים של האדם הלבן והמקום בו בייביי סת מתה  כאדם שחור מובס . בית שסת' נועלת מאחוריה כאילו אין עולם. הוא העולם הסגור בו מתרחשת סצנת הרצח, אליו חוזרת להטריד הרוח ובו מתרחשת ההתרה. הוא "זדוני" כמו חווית העבדות, הוא "קולני " (מלשון קולות) כשכל אחת מהדמויות בפרק השני מספרת את סיפורה על רקע הקולות ברקע ששומע שטר נפרע (196) "קולות המתים השחורים והזועמים.... שהקיפו את הבית."  אלה השישים מיליון להם מוקדש הספר – אלה שלא מתו במיטתם. "הקולות התערבבו במחשבות הנשים של 124, מחשבות שלא ניתן לבטא, מחשבות שלא ניתן להם ביטוי" והוא "שקט"  בחלק השלישי של הרומן - לאחר עיבודה של החוויה והפיכתה לסיפור שלא רוצים לזכור.

     

    מדובר באתוס של עוול בלתי נתפס על הדעת שחוו השחורים באמריקה  של תקופת העבדות. ואלה צריכים למרות הכל לשרוד ולהמשיך הלאה. לשכוח ולזכור ולשכוח שוב. תהליך של עיבוד האבל.    זהו אתוס  של עם שקילפו אותו מהאנושיות שלו עד שגם הוא במידה רבה, איבד צלם אנוש. אבל האתוס הזה גם בנה אותו למה שהינו. אין לשחורים היסטוריה אחרת. מדובר באנשים (דוגמת בייבי סאגס, סת, שטר נפרע, אלה, פול די) שזיכרונותיהם  מחרידים, והם מסרבים לזכור אבל גם לא מסוגלים לשכוח. כי הזיכרון הוא חלק מהזהות, ממה שהפכו להיות.

     

    פעילות ההיזכרות והשיכחה איננה אקראית אלא  אקטיבית. פעילות המודעת לעצמה. REMEMORY  /  DISREMEMBER- כשבייבי סאגס מתלוננת שכל מה שהיא זוכרת משמונת ילדיה זה שהילדה הגדולה אהבה את החלק השרוף של הלחם עונה לה סת – לא, זה מה שבחרת לזכור. את השאר בחרה לשכוח. כי זה כואב מידי. לשחורים יש סיפור שיש לספרו-  -   להעלות אותו מהקבר אל פני השטח - מילולית ופיגורטיבית - ולכן הרומן הזה נכתב, אבל – כך אנחנו קוראים בסיום הרומן - זה סיפור שאין להעביר אותו הלאה. הספר נקרא במידה רבה עם המתח הזה של איך לספר את מה שכמעט אי אפשר לספר לאחרים. הוא כואב מידי והוא פרטי ואישי.

     

    הרומן כתוב כמו כתב חידה המתפענח בהדרגה. בסגנון יחודי:

     

    "124 היה זדוני". כך מתחיל הסיפור ובוודאי שמוריסון לא מתכוונת להקל על הקורא. היא משחררת בפרק הראשון הבהובים /פלשבקים של זיכרון ותודעה שבקריאה ראשונה אינם מובנים. (בפרק הראשון יש איזכור לקטיפה של אמי דנבר, לחלב האם שנגזל ממנה על ידי המורה, לעץ הדובדבנים שעל גבה, לגוש הסרטן בגודל בטטה בגרונה של גברת גרנר,  וכן הלאה) ההבהובים האלה פועלים על הקורא כמו הזכרונות שפוקדים ומטרידים את הדמויות ברומן משלוותם. תעתוע מטריד שמקשה על ההווה, קוטע את רצף הקריאה. בקריאה שניה ושלישית כשאתה כבר מפענח הכל, אתה (לפחות אני) חווה מסע מיוסר הדומה למה שעוברים סת' ופול – אתה רוצה לפענח עוד, לדעת עוד, ואינך רוצה. כמו סת' המחפשת להשלים את התמונה לגבי מה שקרה להל, בעלה, לפול ושישו ובה בעת נוטרת על כך שהעמיסו עליה עוד סיפור בלתי נסבל שאיננה מסוגלת להכיל. כועסת גם על עצמה ועל המוח שלה שמחפש להכיל עוד ועוד טראומות "והמוח שלי אף פעם לא יגיד "לא תודה אני לא רוצה לדעת את זה ולא רוצה להיות חייב לזכור את זה". (76)  הזיכרון אגב בכלל איננו שלה, היא לא זוכרת אלא שומעת אותו מפול - אבל ברגע שהמילים נאמרות הזיכרון תמיד הופך לקולטיבי ונוצרת החובה לזכור.

    סת' שהיא אישה חזקה יכולה להתמודד עם כל איום שיביא העתיד (לדוגמא, כשפול בא לדבר איתה והיא חושבת שהוא חושש לספר לה שהוא עוזב) אבל היא מתקשה להתמודד עם איזכורים מעברה בנווה חסד, למרות שכל זה כבר מאחוריה.  מאחוריה? היא רוצה להגן על דנבר מפני העבר שעדיין ממתין לה.....(50) . מפני שכל בוקר סת לשה בצק – "אין לך דבר טוב מזה להתחיל בו את המלאכה הרצינית של היום, הדיפת העבר" (78)

     

    המבנה של הרומן תואם את המכניזם של ההיזכרות והגיחות הבלתי פוסקות של סיוטי העבר אל תוך חיי ההווה– הרומן בנוי אף הוא כפאזל של זכרונות. מאה וחמישים שנה לאחר ביטול העבדות טוני מוריסון אוספת את השברים ובונה מהם פאזל. רומן אחר רומן. ממש כמו האשה של ה-30 מייל שאוספת את שישו מחלקיו למשהו אחד מוטלא אך שלם . אין דבר שלם יותר מלב שבור. השמיכה של בייבי סאגס,  עשוייה אף היא ריבועים מחוברים ביניהם.  זהו מעשה המרכבה של הרומן - ביחוד הפרק המרכזי ,השני, הבנוי כולו פסיפס של קולות. בסוף הסיפור, כשפול חוזר אל סת  ומציע לרחוץ את רגליה היא חושבת לעצמה: "ואם ירחץ אותה חלקים חלקים – האם החלקים יחזיקו מעמד ולא יתפרקו?" בסופו של הרומן מתפרקת חמדת לחלקים נפרדים. זה הסימן שהיא נשכחת מלב. רק פעולת החיבור –פעולת היצירה- שומרת את הזיכרון.

     

    אולי הרומן הזה הוא הוכחה דווקא לכך שהשלם יכול להיות קטן מסה"כ חלקיו. אלה שמגיעה לתת עזרה ראשונה אל הכושים הנמלטים שחצו זה עתה את האוהיו ריבר - איננה שואלת או מדובבת. היא מקשיבה בריכוז לשתיקות - לומדת יותר ממה שאין מספרים.  ( 96)  גם פול די יודע מנסיונו וממאות המפגשים עם כושים מפוחדים במנוסה "שהם מעולם לא תיארו את הצער שהניס אותם ממקום אחד למאחר ומעולם לא שאלו על הצער של זולתם" (59).

    .

    "אתה רוצה לספר לי על זה? שאלה אותו

    "אני לא יודע, אף פעם לא דיברתי על זה....

    "ספר אני יכולה לשמוע את זה

    "אולי, אולי את יכולה לשמוע את זה, רק שאני לא בטוח שאני יכול להגיד את זה, להגיד את זה נכון, אני מתכוון..." (77)

     

    יש פה תהליך קשה כפול. קשה למספר וקשה למאזין. דנבר הילדה, שנשאלת אצל ליידי ג'ונס לגבי הרצח והמאסר של אמה, לא מסוגלת לשאול בבית אם זו אמת. כשהיא סוף סוף שואלת – היא לא שומעת את התשובה וחווה תהליך זמני אך ממושך של התחרשות. במקביל גם פול די. בפרק בו הוא מתעמת עם סת' מול גזיר העיתון המספר על הרצח שבצעה, מתקשה לשאול את השאלה ומוותר, ופשוט מצביע על הכתבה. וסת' הולכת סחור סחור ופול, כך אנו קוראים, לא מצליח לשמוע.

     

    השאלה שמוריסון בוודאי שאלה את עצמה  אם כך היא איך כותבים רומן, איך מעלים על הכתב את מה שהנייר לא סובל, את מה שאי אפשר להביע במילים. אגב שאלות דומות נשאלות כל הזמן לגבי ספרות השואה.

     

    אז תשובה אפשרית אחת לגבי איך אומרים את זה – ואיך לעזאזל  גם כותבים את זה  - היא הפרגמנטציה המוחלטת. הקורא מבין בסופו של דבר שהרומן הוא אוסף של שברים שהודבקו.

     

    אדגים את כוונתי

    במרכז הרומן - שלושה פרקים מרכזיים, עוקבים, שלאחר רמיזות ואילוזיות, מעזים  סוף סוף לגעת בלב הזוועה. תיאור יום הרצח. הפרק הראשון בשלושה נפתח מנקודת המבט הדרוכה  של האדם הלבן, לוכד העבדים שנמלטו, ונסיונו בלכידות קודמות. משם עובר המבט לזה של השריף. לבייבי סאגס ושטר נפרע שאנו מכירים כבר מהפרקים הקודמים לא מוזכרים בשמם אלא ככושון או הכושונית עם הכובע -וזאת כיוון שאינם מוכרים להם בשמם. כנ"ל סת והילדים ששמם לא ננקב . זו דרך אחת לספר את הסיפור. סיפור האדם הלבן שמסכם את החוויה בכך ששוב הוכח שהאדם השחור הוא פרא ילדותי שאין להשאירו ללא פיקוח והכוונה.

     

    הדרך השניה, בפרק הבא אחריו, הוא נסיון כושל של שטר נפרע לספר את מוראות היום ההוא, 18 שנה אמנם לאחר מכן, לפול די. הוא לא מצליח ולכן כל מה שהוא עושה זה לקרוא את הכתבה מהעיתון. הנסיון נכשל כי פול מסרב להאמין ונאחז בפה שנראה לו שונה בתצלום.

     

    הדרך השלישית היא בפרק הבא אחריו, בו פול די. מתעמת עם הידיעה מול סת' והיא מספרת את סיפורה, מהזוית שלה. ומהזוית שלה אין דרך לספר מבלי להיכנס לכל סיפור העבדות, לחווית האימהות הקשה בנווה חסד, לקיטלוגה כחייה על ידי המורה ותלמידיו, לגזילת החלב, ליום הבריחה - כי אין נקודת התחלה למעשה אלא אם מבינים את כל הרקע שקדם לו. היא מספרת ויש לציין, שפול די. שהוא אולי המאזין האידיאלי –מכל היבט, רקע, הסטוריה אישית, אמפתיה - לא מבין ולא מקבל.

    הסיפור מסופר אם כך לפחות שלוש פעמים (כמובן שיש גם את הסיפור המקוטע והמבולבל של חמדת עצמה שיובא בהמשך) ולפנינו 3 נסיונות כושלים להעביר את החוויה ואת האמת שבה.

     

    בסופו של דבר- לאחר שובו של פול לבית של סת' – הפתרון היחיד שהוא יכול לחיות איתו הוא לשים את הסיפור שלו לצד הסיפור שלה.... זה מעשה הטלאים של הרומן בעצם - ולהמשיך.

     

    פרט מאלף הוא בחירת המקום בו מסופר הסיפור הזה לפול די בפעם הראשונה על ידי שטר נפרע. זה קורה בתום יום עבודה במכלאת החזירים בה שניהם עובדים. מדובר באדמת שבט המיאמי שנושלו וגורשו ונכחדו על ידי האדם הלבן שהגיע לאמריקה, והם קבורים ממש תחת רגליהם. זאת לפני שהאדם הלבן יזם את העבדות השחורה ושכלל אותה למכונה המשומנת שהפכה להיות, ואם כל זאת לא מספיק, אז אנו למדים שגם באוהיו (היא מדינה שאיננה תומכת בעבדות), דורש האדם הלבן את מנת החזיר שלו – וסינסינטי הפכה למכונה משומנת מתבצע הטבח היומיומי של החזירים כדי להשיט את הבשר האהוב צפונה. (כינוסי החזירים, השחיטה, הביתור, האריזה וכו הלאה.) את סיפורו מספר שטר נפרע על רקע בכי החזירים. בקונטקסט כזה, שמציב סימני שאלה על עצם דירוגי הביניים של העוולות והמוסר- מי יכול ומי רשאי לשפוט את המעשה של סת? (154)

     

    מעבר למבנה, יש כאן גם שפה.  באיזו שפה משתמשים ? את השפה שדיברה סת' עם אמה ועם נאן היא שכחה. ובאשר לאנגלית -  נשאלת השאלה - למי שייכת השפה? שישו מוותר על האנגלית. זו שפת המדכאים. כשהוא עונה למורה שלא גנב בשר כי בכך שאכל – רק תיחזק את גופו ושיפר את נכסי המשעבד- עונה לו המורה – ההגדרות שייכות למגדירים לא למוגדרים. לפול קוראים פול די גרנר. שישו הוא השישי (SIXO ) שם גנרי, מספר עוקב ונטול זהות אישית -אלא זו המושאלת מהבעלים המתחלפים כסימון קניין. לבייבי סאגס קוראים הלבנים ג'ני. כשהיא סוף סוף שואלת את מר גרנר, ביום השחרור, למה הם קוראים לה ג'ני הוא שואל אותה איך היא קוראת לעצמה והיא עונה" "כלום, אני לא קוראת לעצמי כלום" ולאיזה שם את עונה הוא שואל שוב "לכל שם". 

     

     אמה של סת' אפילו לא נותנת שמות לילדיה, כי אין כל טעם בכך. לשחור אין שם ואין רשות הגדרה. כזכור חמדת מבקשת מפול שיקרא בשמה.  "כולם ידעו איך קוראים לה – אבל אף אחד בשום מקום לא ידע את שמה" לאחר החופש, מתקיים תהליך של הקניית שפה חדשה. לא רק מילים כמו חופש או חירות, הגדרת השם שלך מחדש (כפי שעושים בייבי סאגס ושטר נפרע) – אלא קודם כל ניכוס מחדש של מילות השייכות והקניין– המילה "שלי" למשל צריכות לימוד. מילים כמו SWEET HOME  עבורו תהליך של סירוס וניתוק סמנטי עד לאירוניה גמורה שמבטלת את משמעותם המילונית. והרומן בהתאמה מכביד ומקשה על הקורא, לא רק בתחביר המפורק שלו אלא גם בסמנטיקה ובריאת המילון מחדש.

     

    המילים לא מספקות ואינן מתאימות לספר את סיפורה של סת'. כשפול מראה לה את גזיר העיתון הישן שמספר על אירוע הרצח היא חושבת (160) שלמילים המודפסות שאיננה מבינה אין יותר כח להסביר מאשר יש לה. פול בנווה חסד, כמו שאר הגברים של מר גרנר, יכול היה ללמוד לקרוא לו רצה, אבל לא חשב שיש משהו שראוי להיקרא. לא למילים יש כח להבהיר את מה שידע וחווה. שישו אומר שאם יקרא מילים, משהו בהן ישנה את זהותו ללא היכר. כלומר: הן אינן מגדירות את זהותו אלא מתנכלות לה.

     

    שמעתי ראיון עם מוריסון שבו היא מספרת איך נולד הרומן.  הגרעין הוא אירוע שהתפרסם בעיתון שנפל לידיה, ממש כמו שנפל לידי פול די.– סיפורה של מרגרט גרנר, כושית שברחה לאוהיו וכאשר נתפסה ע"י לוכד עבדים -הרגה את ילדתה הקטנה כדי לא לחזור לעבדות. (מרגרט גרנר- את השם השאילה מוריסון לבעלים של נווה חסד) מעבר לידיעה הזו טוני מוריסון מספרת בראיון שלא רצתה לדעת יותר ולא חיפשה לערוך שום תחקיר. כל השאר ממילא קיים קיום שהוא מעבר למלים.

     

    ההתרה תבוא בסוף הרומן כשהקהילה כולה תחזור בה מהגינוי ותערוך יחד את טכס גירוש הרוח כ-RE ENACTMENT של הפעם ההיא. אבל את הבחירה  האכזרית והבלתי אפשרית הזו בין חירות  למוות  או בין עבדות למשפחה– המציאה הגזענות הלבנה. (כזכור בייבי סאגס ובעלה החליטו ביניהם שאם לאחד מהם יתאפשר לברוח, הוא פשוט יברח, בלי קשר לאחר. החירות לפני המשפחה. אבל להבדיל, בשלשלת העבדים הכלואים לעבודת פרך עם פול די במחצבה שבאלפרד ג'ורג'יה –איש לא בורח לחופשי כי בכך הוא גוזר מוות על האחרים. ) אלה בחירות בלתי אפשריות –מבית היוצר של האדם הלבן ובייבי סאגס שלא מכריעה ולא מאשרת את בחירתה של כלתה לרצוח את הילדים כדי לא לבחור בעבדות – נשברת. "היא לא יכלה לא לקבל או להוקיע את בחירתה. אחת משתי הבחירות יכלה להציל אותה אבל קרועה בין תביעותיהן השוות היא נכנסה למיטה. הלבנים הצליחו סוף סוף להוגיעה עד מוות"   (177)

     

    חובת הסיפור: שטר מרגיש שצריך לספר לפול על הרצח של התינוקת. שזו חובתו. לאחר מכן הוא בטוח פחות ומתחרט חלקית. כזכור גם פול די מתחרט על הסיפור הקשה שהעמיס על סת, סיפורם של הל ושישו לאחר בריחתה מנווה חסד. הוא יודע היטב שמה שסיפר יהפוך לזכרון אישי שלה שגם אותו תצטרך לזכור ולשאת כל חייה– והוא מתנצל. אין הוא יכול לקחת את המילים חזרה, כפי שאין דרך לבטל את הרוע והעוול שכבר נעשו, אבל הוא מציע לה את התובנה שהוא פיתח: להניח בצד. פול מסתובב עם קופת ברזל בה ננעלים הזכרונות הקשים של חייו. (117) הם שם ואיתו אבל הוא בוחר שלא להתמודד כל הזמן ולבחור את הזמנים בהם הוא פותח אותה לרגע ונזכר.    זוהי פעולת ה-DISREMEBERING.

     

    ועם זאת מעירה דנבר הילדה עם בואו של פול ל-124: איך זה שכולכם רוצים רק לשכוח את נווה חסד אבל כל מי שהיה שם מדבר רק עליה?  כשסת' מבינה שחמדת חזרה אליה מעולם המתים, מתבטאת ההקלה בכך יש לה פטור מהזיכרון " היא חייכה אל כל הדברים שמעתה לא תצטרך לזכור". (179) סת' מספרת כל הזמן את סיפורה לסירוגין. תמיד מגיע השלב בו ברור לשומעת (דנבר) שכעת הסיפור יעצר. כי זה כל מה שיכולה סת להוציא כרגע, אבל תמיד יש עוד. גם דנבר מספרת, את קורות היום בו נולדה, זו כבר השמועה, יד שניה לסיפור ששמעה מאימה ומסבתה, בייבי סאגס. כשהיא מספרת לחמדת את הסיפור ששמעה עשרות פעמים, לראשונה יש לה קהל, ולראשונה המילים מקבלות ממשות ותמונה. הסיפור קם לתחייה. גם חמדת, בשפת התינוקות, מספרת את סיפורה. גם חמדת דורשת לשמוע עוד ועוד. הסיפור הוא מס. רשיון חובה.  דנבר מספרת אובססיבית לחמדת סיפורים מעברה – כדי לשמר אותה לידה. כשדנבר יוצאת סוף סוף לעולם מהבית לבקש עזרה ועבודה – ברור לה שהיא חייבת לספר מה קורה. זה כביכול מחיר קל אך כבד – מספרת לנו המספרת. כאילו שאיננו יודעים, כאילו שלא כל הרומן הוא בדיוק ההדגמה של הרעיון הזה.

     

    כל זה ברור וכמעט טריוואלי. תפקיד השורד הוא לספר את הסיפור.  ותפקיד השומע הוא להעביר זאת הלאה. והגדת לבנך. פרק העבדות הוא חלק מהאתוס הכל אמריקאי.  אסור שדבר מה ישכיח מהזיכרון הקולקטיבי את מה שהיה.

     

    הצלקות ברומן הן עדות לפצע שלעולם לא יכול להירפא סופית. הוא משמש כעדות וכאות זיהוי . איזכור לצלקת של אודיסאוס שהיא הסימן החותך לזהותו כשהוא שב הביתה לאחר עשרים שנה. סת' לומדת לזהות את אמה באמצעות הצלקת. זה מה שתחפש כשאימה תתלה על עץ. את אייקון העץ כצלקת נושאת סת' על גבה.  לפול יש צלקת מהרסן וכן הלאה.... ומה שחשוב לסת' כאשר היא מבינה שחמדת חזרה אליה -  זה לדעת כמה גרועה היא הצלקת. כולם מצולקים – בוודאי רגשית. הצלקת היא הזיכרון – עיבוד של הזמן למה שכבר איננו פצע אבל מסמן אותך לעד ומסרב להימחות.

     

    ונחזור לשאלה מי היא חמדת.

    הסמביוזה בינה לבין סת ברורה. כשהיא מגיעה ל-124 סת צריכה לשרותים כפי שלא היתה צריכה מעולם - ותוך דקות נוצרת סביבה ביצה בלתי אפשרית, בכמויות לא סבירות. ללא כל אפשרות להפסיק. במקביל חמדת שותה ושותה ולא מגיעה לרוויה. מערכת היחסים ביניהן ברורה. האחת גדלה ומשמינה על חשבון האחרת שמתכווצת ומאבדת נפח. כל אחת מתייחסת לאחרת כ"חמדת היא שלי" מול "אני חמדת והיא שלי". האחת מאשימה והאחרת מתנצלת ולא ברור איפה מתחילה ונגמרת כל אחת. דנבר שחששה בתחילה שמא סת תרצח פעם נוספת את חמדת, ויש לשמור את חמדת מפניה מתחילה להבין שנפל דבר, ויש לשמור על שלמות חייה של סת מפני חמדת. עם זאת, בעצם התגשמותה היא פוטרת את סת' מהצורך לזכור. היא היא הזיכרון המהלך. יש בכך משום הקלה.

    מעבר לסיפורה האישי מייצגת חמדת את כל הנרצחים ללא שם וללא עור הקבורים באדמה. אלה שלא חזרו להשמיע את קולם. הבית מלא קולות, "קולות המתים השחורים והזועמים.... שהקיפו את הבית." הקולות נעלמים עם העלמותה. היא באה לקחת נקם בשם כל השישים מיליון. הקורבן מחפש משפט צדק. בראיון מעניין עם מוריסון כשהמראיין מתעקש להבין מה עמדתה שלה לגבי הרצח של סת, היא מתעקשת לומר שאיננה יודעת. כמו בייבי סת היא לא חושבת שיכולה היתה לנקוט עמדה. ואיננה מסוגלת לשים עצמה במקום סת ברגע ההוא ולומר מה היתה עושה. לכן בראה את חמדת.  כי רק לנרצחים ולקורבנות יש זכות להעביר משפט או לחרוץ פסק דין.

     

    האג'נדה של מוריסון ברורה  וחוזרת בכל רומן והיא גם מנסחת אותה היטב בראיונות. יש לה שליחות לא להשכיח. אבל הרומן בכל זאת מציע כמה רגעי חסד ותשובות שיש בהם מחילה ונחמה  ופתיחת דף חדש.

     

    כאשר דנבר מעזה סוף סוף לצאת מ-124 לעולם הגדול, לבקש עזרה - היא מלאה פחדים מכל מה שבחוץ וביחוד מהאדם הלבן שלעולם אין לדעת לאיזה צד הוא ומתי ישנה את דעתו. כך מספרת לה סבתה שוב ושוב. ואז כשהיא שואלת מה בכל זאת לעשות עונה לה בייבי סאגס – "לדעת את כל זה ולצאת החוצה". זה תהליך ההתבגרות שמציעה מוריסון לאמריקה.

     

    אלה, דמות מוסרית ומופתית שברור שאהדתה של מוריסון נתונה לה בשלמות – כשנודע לה על כך שהרוח של חמדת שבה להכות בסת/ היא מתמרדת בגלל העיקרון. לא יתכן שעוולות העבר ימשלו בהווה. שהמתים יחזרו להרעיל את החיים. גם היא הרעיבה תינוק שנולד מאונס ולא מוכנה שרוחו תפקוד אותה. לכל דבר יש גבול וקו סיום ולכן גם היא מתגייסת לטכס גירוש הרוח.  זו הרציונליזציה שמציעה מוריסון. יש לשים גבול גם לסחיטה הצודקת של הקורבן.

     

    כאשר פול חוזר ל-124 ומנסה להחזיר לעולם החיים את סת' שחדלה לתפקד הוא אומר – לי ולך יש מספיק עבר. צריך שיהיה לנו גם איזה עתיד.

     

    וזו הנחמה שהרומן יכול להציע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל