ואני 39. היא יפהפיה מושלמת, ואני...אמממ...אני לא. היא אם צעירה ואני אב לשניי בני עשרה, אני מקיש בפדחתי בתקרת הזכוכית, והיא כל עתידה המקצועי לפניה. היא נשואה לחתיך מהמם ומצליח,גרה בבית יפה, ממשפחה ותיקה ומצליחה,ואני...,סתם אני.

אין לי מושג איך לעזאזל אני מגרש אותה ממחשבותי. איך להמנע מלפזול אליה בקצה השני של המסדרון ולהסיר את המבט המטופש שודאי מתנחל לו על פני כל פעם שהיא עוברת לידי.

אני לא חושב עליה מחשבות זימה, לא מזמין אותה למיטתי, פשוט מתפעם מיופיה ומחיוניותה, מתמירות קומתה ומעליצות עיני השקד החומות שלה. מפלרטט איתה עד גבול מסויים שעם התקרבי אליו אני נסוג בבהלה לעמדה המוגנת שלי, משאיר אותה ודאי מבודחת ומשועשעת לנוכח הבעתה שאני נתקף ונמלט כשאני מבין את גודל נועזותי וחוצפתי.

אבל היא ממשיכה להיות נעימה וחיננית, שזה מה שמייצג אותה כנראה, למרות המחשבות המרות שלי על כך שהיא וודאי מתמרנת אותי כמו כדור צמר בין כפותיה של חתולה על גג פח לוהט, וכנראה הדבר הלוהט היחיד היא הסברה המגוחכת שלי שהיא טורחת לחשוב עלי פה ושם.

זה קרה כשהייתי בן 8, ושנה כשהייתי בן 16 ובן 26. תמיד ישנן עיני שקד שמהתלות בי וסונטות בי לנגוס בהן, עיניים שמצטחקות להן כשאני מגמגם משהו על אלרגיה לשקדים.

היא האלוהית, השמיימית, הבלתי מושגת, היא אשה. היא בורגנית, נשואה לבורגני יפה תואר כמוה, אם לתינוק זעיר בורגני כמותם וחיה בבית גדל מידות בורגניות כמו כולם שם. ולי אסור אפילו להעז לחלום שמגיע לי משהו כמוה. מותר לי להסתנט, ללחלח את שפתותי ואפילו לכתוב כאן על כך כמה מילים שאין בהם אלא מניפסט מדכדך על הרגישות שלי לשקדים בצבע חום.

 אז מה? להמשיך לקוות להצצה חטופה במסדרון? לשיחת חולין חטופה ומנומסת במטבחון? להתבייש ברעידות בית השחי שלי? שיתביישו הגנבים. אני ממשיך לחלום.