הולדת האהבה ( אזהרה ! קטע ארוך לפניך. למור היקרה ולגאיה המתוקה. )
(ונוס העולה מן הים. סנדרו בוטיצ'לי )
בריאת האדם / האשה מתוארת במקרא פעמיים. פעם אחת בפרק א של ספר בראשית ובפעם שניה בפרק ב. מי שלא שם לב לדקויות עוד עלול לחשוב ולטעון שאלו שני סיפורים שונים מאת מחברים שונים. כפי שאכן קרה בגרמניה שלפני השואה. אך כל מי שחושב שמחבר המקרא לא היה מסטול עם סתירות ואמנזיה ובעל יכולת הסוואה מגוחכת , מבין מייד שיש כאן אמירה המתגלה בקלות במילים מפורשות ובדקויות המילים. זה אפילו זועק מתוך המקרא. אנחנו ניתן אפשרות אחת שכזו.
*
תיאור הבריאה בפרק א:
בתיאור הראשון מתואר איך אלוהים יצר אותה. האשה לא נבראתה מן הצלע של אדם הראשון ולא שום דבר דומה לזה. פשוט זו היתה יצירה כמו כל היצירות של מעשה בראשית, וכמו כל בעלי החי הנזכרים שם ברצף. אלא שנוסף ייחוד מסויים בבריאת האדם, שמין האדם , כלומר הזכר והנקבה שנבראו, היו מחוננים בכך שנבראו בצלם אלהים. למעשה ניתן לומר שלא היה כלל דבר כזה "אדם הראשון" כשם שלא היה דבר מיוחד ב"דג הראשון" או ב"שור הראשון". האדם נברא כמין בעלי החיים. מין כללי העתיד להתרבות, לשלוט ביתר בעלי החי, בעל צלם אלהים.
כל פרק זה המתאר את הבריאה, אלהים מופיע אך ורק בתואר "אלהים", שהוא תואר כללי, ולא מיוחד דווקא לבורא עולם. כי בשפה העברית, המילה "אלהים" משמעה, בעל הכח, או בעל השררה. ככה יוצא שגם משה נקרא אלהים, גם הדיינים נקראו אלהים, גם המלאכים נקראים אלוהים, וכו'. כלומר כל בעל כח ושררה נקרא אלהים. בגלל זה שם אלהים מופיע בלשון רבים, כי הוא אינו שם מייחד ומסויים אלא תואר כללי מרובה מופעים.
פרק א מתייחס לבריאה הפיסית של בני האדם. הוא בהחלט יכול לסבול כל תיאוריה מדעית החפצה לתאר את התהוותו. אלהים הוא הטבע, ברא את מין האדם, וממנו נפוץ על פני תבל. תרצו אבולוציה, תרצו בריאה תבונית, מה שנוח לכם או מה שתשיג יד תבונתכם, עד שתזכו לנבואה ותרימו טלפון לבורא לשאול איך הוא ברא בדיוק את האדם. עד אז, התורה יכולה להכיל כל תיאוריה מדעית הגיונית. גם את של גדולי האתאיסטים בעולם.
*
תיאור הבריאה בפרק ב.
הקדמה:
בפרק ב לראשונה בתורה, ודווקא לאחר כל תיאור בריאת העולם שבפרק א, מופיע לפתע שם ה'. כלומר שם ה' המפורש, זה שבגללו עד היום אנחנו אומרים ברוך "השם". ולא ברוך "אלוהים". שם ה' הוא "השם המיוחד" , כלומר שהוא מתייחס אך ורק לבורא עצמו ולא לשום נברא. כשאומרים את שם ה' מתכוונים לבורא. זהו לא שם תואר אלא שם עצם. שם ייחודי ומיוחד. אך ורק לבורא עולם נותן התורה. והוא אלוהי האלהים.
בבריאה שבפרק ב, שם ה' מופיע בסמיכות לתואר אלהים המייצג את הכח המכונן של הטבע. אותו "אלהים" הנזכר כבר בפרק א כבורא העולם. וכך, אנחנו מקבלים כעת את הצירוף " ה' אלוהים" . צירוף זה מצביע על הכרת האחדות שהיא שם ה', מתוך ריבוי התופעות. כלומר, שם ה' שהוא האחדות היא העומדת בבסיס כל התופעות המרומזות בשם אלהים בורא עולם התופעות הרבות, שהרי אלהים הוא לשון רבים ומשמעותו בעל הכחות והשררה.
כלומר בפרק זה , שלא כמו בפרק א, אנחנו עוסקים בתיאור של הבריאה רבת התופעות המנוגדות, אבל דווקא מתוך ראיית האחדות העומדת בבסיס כל התופעות כולן. כלומר כאן איננו עוסקים בתפיסת הבריאה על פי הדברים המושגים לחושים כפי שהם, אלא בתיאור הבריאה כפי שהשכל מגלה בה את היסוד האחדותי העומד בבסיסה. כאן זו ראיה שכלית של הדברים ולא ראיה קוסמוגנית אבולציונית מוחשית, אלא השגה נפשית שכלית. אפשר אפילו לומר, שזה תיאור פילוסופי של הדברים.
באופן תמוה בפרק ב מתחיל המקרא דווקא עם יום השבת. השביתה. תמיהה זו נועדה כדי להבהיר שבפרק זה מדובר לאחר שמלאכת הבריאה הפיסית הושלמה. ואין אנחנו עוסקים כאן אלא בהתבוננויות פילוסופיות רוחניות על מה שכבר נעשה והושלם זה מכבר.
הבריאה:
בראיית בריאה זו, האדם נברא מעפר, חומרי עב ועכור, אבל אלהים נופח בקרבו נשמת חיים. ערך עליון. רוחניות.עם מושג חדש שנקרא "חיים". לא עוד יצור חי, אלא משהו שיש בו חיים. כלומר מושג עצמי פעיל ולא בעל חי סביל. ( החיים מבחוץ הם הנותנים לבעל החי את האפשרות להיות בעל חי. אך הבעל חי אינו נושא את החיים. הוא כלי סביל של פעולת החיים עליו ). ההבדל בין "נפש חיה" הנזכרת בפרק א לגבי בעלי החיים, לבין המושג " נשמת חיים" הוא עצום. נפש חיה היא נפש שסופגת את פעולת החיים על עצמה והופכת להיות חיה. אך נשמת חיים, זו נשמה שהיא עצמה החיים. היא הנשמה של החיים. כלומר, היא עצם החיים. ובכן, עצם החיים ניתנו לאדם החומרי שנוצר מעפר. בכך, יצא האדם מגדר "בעל חי" או "נפש חיה" בלבד, והופך להיות נושא של עצמיות מדהימה שנקראת "חיים", ועל ידי עצמיות זו הוא הופך להיות נפש חיה.
אדם זה, במובנו הרוחני נתון בגן עדן, שנהרות סובבים אותו , כשהכל משל לחויות ומצבים רוחניים, הוא מקבל ייעוד בחייו לעבוד בגן עדן ולשמור עליו, הוא משכיל דיו כדי לקבל ציוויים, נשמתו משגת את צו הבורא מאיזה עץ לאכול ומה לא לאכול, הוא מסוגל לקבל אזהרות והתראות, ואז אלהים "מגלה" כביכול ש " לא טוב היות האדם לבדו". כלומר האדם השכלי הזה ה"זכר" הנזכר בפרק א ,שכבר נבראה לו "נקבה" , מרגיש לפתע בודד, מרגיש לבדו. אין הוא מסתפק עוד בחיי בהמיות של סקס עם ה"נקבה" והשתלטות על כל בעלי החיים וכיבוש האדמה. הוא מרגיש לפתע חסר. הוא מרגיש לא טוב. משהו מוזר מתחולל בו, כאן לראשונה בהתפתחותו, מתוך השכלתו, מתוך נשמת חיים שבו, בשיא הוא חווה לראשונה את מושג האהבה !
ברגע שהוא חווה את האהבה המגיעה מנשמת חייו, אלהים מזהה את בדידותו, את צערו. אלהים מגיש לפניו את כל בעלי החיים בעולם, כלומר את כל האנשים הבהמיים והשטחיים, המיכניים והטכניים, על כל סוגיהם. על האדם מוטל לתת להם "שמות" כלומר לזהות את מהותם, לחפש בהם משהו שיפיג את בדידותו. האדם אמנם נותן להם שמות, כלומר הוא יורד עד סוף עניינם , אך לא מוצא בהם קורת רוח. כי שום דבר מאותם בעלי החיים, כלומר מהנשים היפות והאנשים האמורים לשמש לחברתו לא עוזר לו. דבר מכל הגירויים הפיזיים, מהסקס הכבוד והרגש המיני, לא מספק אותו. הוא מרגיש בצמא וחוסר. האדם ואלהיו משיגים, כי מכל אשר יוצע לו מחומר בעלי החיים , מחייו הרדודים , עולם החומר לא ימלא את נשמתו, או אז מכריז אלהים " ולאדם לא מצא עזר כנגדו". האדם משוכנע עד לשד עצמותיו כי נפשו הרוחנית לא תתמלא בכל מה שיש לחומר להציע. כאן צריך משהו נפשי. כאן באה האהבה הרוחנית הנפשית ומוכיחה באופן מוחלט את הכרחיותה הבלתי ניתנת לחלופה. האהבה היא הכרח ודבר לא ימלא את מקומה.
*
( הולדת ונוס, 1863, אלכסנדר קבנל )
בריאת האשה :
אלהים מפיל "תרדמה " על האדם. תרדמה בלשון המקרא זה שם קוד להשגה נבואית. תרדמה נופלת גם על אברהם ואז הוא מתנבא ורואה חיזיון רוחני מיסטי. אדם הראשון לא נרדם, הוא פשוט חזה מראה נבואי המכונה במקרא "תרדמה" מפני שבשעת נבואה השכל המודע האישי נכנס לניוטרל והופך לשכל סביל, והשכל הרוחני שמעל למודע שבו, ( לא תת מודע ! אלא על-מודע.) הופך להיות פעיל בו ולהקרין את רגשותיו אל כח הדימיון. כלומר יש כאן תהליך של מחזה נבואה.כך שכל מה שיתואר להלן בפסוקי המקרא, לא אירע ממש בעולם הגשמי, אלא זהו אך ורק חיזיון נבואי בלבד.
אלהים לוקח אחת מצלעותיו, כלומר אחד מצדדי מהותו. צלע במקרא הוא צד. כמו "ולצלע המשכן". אלהים לא עשה ניתוח לאדם הראשון. אלא אדם הראשון חוזה מחזה נבואי ובו הוא מגלה כי מה שהוא מחפש היא אשה שהיא חלק ממהותו, אחד מצדדיו, ההשלמה הנפשית שלו. אותה הוא מחפש. אך, הוא מבין כי הוא לא ימצא אותה בגופו העכשוי, כי חלקו הרוחני נפרד ממנו, ובשר מפריד ביניהם. כי אלהים אחר שהפריד את חלק נשמתו הנקבי, " ויסגור בשר תחתינה", כלומר הפרידם בשני גופים נפרדים. כעת זה כבר לא זכר ונקבה, אלא איש ואישה. לשון חשיבות ולא תיאור בהמי של זכרות ונקבות כמו תיאור הבריאה של פרק א. אדם הראשון משיג במחזה הנבואה את האהבה, היא אישתו, חלק נשמתו האבודה, שנפרדה ונלקחה ממנו, ושרויה מאחרי מחיצת בשר. הוא מבקש אותה, היא חלק ממנו, נפשה היא נפשו, רק גופו החומרי רחק ממנו.
ב"זאת הפעם" הזאת מבין האדם, כי היא "עצם מעצמיו" היא לא כמו שאר הנשים שכל קשר בינן לבינו היה קשר תאוה של בשר והיתרבות,, אלא היא, האשה הזאת , היא עצמיותו ממש. היא והוא הם דבר אחד, רק מחיצת בשר מפרידה ביניהם. גופים שונים של מהות אחת. האדם עוזב את אביו ואמו, כי כל קשר נפשי אחר מתבטל בעיניו, הוא דבק באשתו לכדי בשר אחד. לא רק מהות אחת, אלא הקשר מושלם עד לכדי בשר אחד. גוף אחד. הם עומדים ערומים, ללא שום מעטה חומרי, רוח נושקת ברוח, התעלות נפשית כה גבוהה, עד שכל החומר מתבטל בעיניהם, מתוך דביקותם זה בזה. לא קיים אצלם מושג של בושה על היותם עירומים, כי הבושה מגיעה מתוך שייכות בעולם המושגים החומריים בלבד, העירום מעורר תאוה , סקס, ניאוף, משחקי כבוד ומעמד. במקומות כאלו של תאוות שייכת הבושה. אך בעולם הרוח, עירום ולבוש, דבר אחד הוא. הם עומדים עירומים , עצמיות ללא מעטה חומרי, "ולא יתבוששו" , ההיפך, היה להם רק מה להתגאות בדביקות והתאחדות רוחנית ונפשית שכזו.
אדם זה הוא הנקרא אצלנו "אדם הראשון", כי הוא הראשון שהונחה ע"י נשמת החיים שבקרבו הוא שהוליד את האהבה. לפני אדם הראשון הזה, היו הרבה פרטים ממין "האדם" הנזכר בפרק א של ספר בראשית, אך, רק אדם שגילה את האהבה רק ממנו מתחילים וסופרים את תולדות האנושות.
כי אנושות ללא אהבה רוחנית, אנושות כמו זו הנזכרת בפרק א, איננה תכלית האנושות, אלא רק הכנה לאהבה. זוהי אנושות של ימי חול. של ימי עשיית החומר. אך אדם הראשון, המגלה את האהבה לאחר השבת הנזכרת בראש הפרק, כלומר לאחר שביתת עשיית החומר, הוא האדם העליון. הוא התכליתי. הוא זה שלמענו קיים גן עדן, ולמענו נבראה כל הבריאה כולה. לכן רק ממנו תחל הספירה. |
