למעשה, יש להגדיר את החירות (החיצונית), על פי חוק שאני מתייחס אליה, כרשות
לא לציית לאף חוק חיצוני פרט לחוקים שהאדם עצמו הסכים להם.
בדומה לכך שויון חיצוני (משפטי)
בתוך מדינה(אין צורך לפרש את מושג התלות המשפטית כיוון שהוא כבר נמצא במושג חוקת המדינה).
זכויות אלו הן זכויות מולדות השיכות בהכרח לכל האנושות ובלתי ניתנות להעברה.
אולם ניתן לשאול באשר לזכות האזרחית של כל אזרחי המדינה,
האם ניתן לקבל את קיומה של אצולה ההופכת לכזאת על ידי ירושה?
התשובה לשאלה זאת תלויה בתשובה לשאלה:
האם יש חשיבות גדולה יותר
לדרגה גבוהה הניתנת על ידי המדינה לאזרח מסוים על פני אחר,
או לכישורים של אזרח אחר (ולהפך).
מכאן שברור כי כאשר הדרגה נקבעת על פי המעמד בלידה
לא יהא זה ברור האם לאדם זה כישורים נדרשים (שנקבעים על ידי מיומנות ונאמנות לתפקיד שהאדם ממלא) .
הדבר דומה להפקדת תפקיד של שררה בידי אדם מועדף שאין לו שום כישורים,
דבר זה לעולם לא יתקבל על ידי רצון האנשים הכללי במצב של האמנה המקורית,
שהיא עקרון-העל שעומד בבסיס כל הזכויות;
זאת מפני שבן אצולה אינו בהכרח אדם אציל.
באשר לאצולת המשרה, היינו אצולה שהופכת לכזאת מתוקף תפקידיה
שמושגים על ידי הוכחת כישורים,
הרי שבמקרה זה הדרגה אינה הופכת לקניין אישי (משמעותה היא רק החזקת המשרה)
ולכן אין פה הפרה של עקרון השוויון;
זאת כיוון שכאשר מסתיים התפקיד, עושה-התפקיד מוותר על דרגתו וחוזר להיות כאחד האדם.
אישור וחיזוק לתוקפן של זכויות אלו ניתן על ידי העקרון לפיו
יתכן כי יהיו לאדם יחסים חוקיים אפילו עם ישויות עליונות (אם האדם מאמין בהן).
שכן הוא יכול לראות את עצמו כאזרח של עולם על-חושי, בו חלים אותם עקרונות.
באשר לחירות שלי,
ההצדקה לכך שעקרון זה של שוויון (שלא כמו באשר לעקרון החירות)
אינו תקף ליחסים עם אלוהים, היא
שאלוהים הוא הישות היחידה לגביה מושג החובה אינו תקף.
שלושה עקרונות יעמדו בבסיסה של כל חוקה רפובליקאית:
1) עקרון החירות של כל בני החברה (כאנשים).
2) עקרון התלות, של כל בני החברה, בחקיקה אחידה ומקובלת על הכל (כנתינים).
3) עקרון השויון של כל בני החברה בפני החוק (כאזרחים).
הדברים הבאים נכתבו בכדי שהאנשים לא יבלבלו בין החוקה הרפובליקאית לחוקה הדמוקרטית
(כפי שבדרך-כלל קורה).
ניתן לחלק את הצורות השונות של המדינה (civitas) על פי האנשים השולטים בעוצמתה הגדולה ביותר,
או לפי הדרך בה נשלטת המדינה על ידי המנהיג, יהא זה אשר יהא.
החלוקה הראשונה תוגדר על ידי צורת הריבונות(forma imperii).
רק שלוש צורות ריבונות אפשריות, ואלו מוגדרות על ידי ההבחנה באשר לשאלה
בידי מי נמצא הכוח השלטוני? בידי יחיד, בידי קבוצת אנשים, או בידי כל אלו שמרכיבים חברה אזרחית
(היינו: אוטוקרטיה- שלטון הנסיך, אריסטוקרטיה-שלטון האצולה או דמוקרטיה- שלטון העם).
החלוקה השניה, מבחינה בין צורות הממשל (forma regiminis) והיא קשורה לאופן בו המדינה, כפועל יוצא מחוקתה
(היינו פעולה של הרצון הכללי, על ידה הופך ההמון לאומה), מפעילה את עוצמתה.
צורת הממשל, במקרה זה, היא רפובליקאית או עריצה (דספוטית).
רפובליקניזם הוא העקרון הפוליטי של הפרדת הרשות המבצעת (הממשלה) מהרשות המחוקקת.
עריצות היא חקיקה והוצאה לפועל, באופן שרירותי, של חוקים על ידי המדינה עצמה,
והיא משקפת את רצון הציבור רק כאשר השליט רואה ברצון הציבור את רצונו שלו.
מבין שלוש צורות הריבונות, דמוקרטיה (במובנה האמיתי) היא בהכרח עריצות, ז
את מפני שהיא מקימה רשות מבצעת
שבה לכל האזרחים יש אפשרות להחליט באשר (ואף להחליט נגד) ליחיד בחברה, ללא הסכמתו.
מכאן שההחלטות מתקבלות על ידי כל האנשים, שלמרות זאת אינם כל האנשים.
משמעות הדבר היא כי הרצון הכללי נמצא בסתירה לעצמו, ומכאן שגם בסתירה לחירות.
צורות הריבונות האחרות (אוטוקרטיה ואריסטוקרטיה)
הרי שהן גם מאפשרות צורות ממשל שעולות בקנה אחד עם "הרוח" של מערכת ייצוגית.
מכאן שניתן לטעון שככל שמספר מנהיגי המדינה קטן יותר וככל שהם מייצגים יותר,
כך צורת הממשל תתקרב לרפובליקניזם אפשרי,
שהשליטים יכולים לקוות להתקדם אליו בהדרגה על ידי רפורמות.
כיוון שכך, קשה יותר להגיע לחוקה היחידה שהיא חוקית באופן מושלם,
באריסטוקרטיה מאשר במונרכיה.
התוספת השניה: סעיף סודי לשלום הנצחי
הסעיף היחיד מסוג זה כלול במשפט:
"ראוי שהתנאים המנחים של הפילוסופים באשר לאפשרות לשלום פומבי, ישקלו על ידי מדינות שחמושות למלחמה."
בקשת הדרכה מאזרחים (פילוסופים)
באשר לעקרונות המנחים את מדיניות-החוץ של המדינה יכולה להחשב כפחיתות-כבוד לרשות מחוקקת שלה
(לה אנו חייבים ליחס את דרגת החוכמה הגדולה ביותר), אף על פי כן מאוד מומלץ למדינה לנהוג כך.
המדינה תבקש, אם כן, את עזרתם של הפילוסופים בחשאי (באופן סודי).
במלים אחרות, המדינה תאפשר להם לדבר באופן חופשי ופומבי
על העקרונות הכלליים של המלחמה ועשיית השלום, ו
הם יעשו כך מרצונם החופשי (במידה ולא יאסרו עליהם להתדיין).
אין צורך בהסכמה מיוחדת בין המדינות בכדי שתסכמנה על הנושא הזה,
מפני שההסכמה כבר קיימת במחויבות של התבונה הכללית האנושית (המחוקקת המוסרית).
אולם אין להסיק מכך שהמדינה צריכה לתת קדימות לעקרונות היסוד של הפילוסוף,
על פני הצהרות המשפטן (המיצג את עוצמת המדינה),
אך יש לשמוע את דברי הפילוסוף.
התאמה בין המוסר לפוליטיקה, מבחינת השלום הנצחי