בכל שש בבוקר טיול עם הכלבה.

בסוף הפארק נתקלנו בגוזל עורב.

קריאות האזהרה של העורבים לא עשו רושם על השובבה, והיא גילתה עניין

בעורב הצעיר שלא יכול היה להתחמק ממנה, טרם שולט ברזי התעופה.

קריאות העורבים התחזקו,השניים הפכו פתאום לחמישה 

צרחות והתרגשות

ואני חששתי כל כך מתחילת התקפה...

מהר מהר קראתי לה לבוא.

*

כעבור יומיים.

שוב טיול בוקר.

גופת הגוזל מוטלת בצד מסלול הפארק הקבוע שלנו.

כמה עצוב.

הכלבה מגלה עניין,מרחרחת.

שוב העורבים קורעים את אוויר הבוקר השקט בקריאות התקפה.

"בואי כבר!"

רצות שלא נותקף.

*

כעבור שבועיים .

גופת העורב הצעיר כמעט לא קיימת.

אבל הקריאות עדיין חזקות מצד החבורה. בדיוק באותה הנקודה.

אני תוהה למה הם מתרגשים,שהרי כבר אין על מה.

והפעם, קטע הליווי הקולני של המסלול שלנו ארוך יותר.

"מה קרה?" אני תוהה ביני לבין עצמי.

ואז אני רואה את הכלבה, רצה בטירוף אחרי גוזל עורבים..!

הלהקה באטרף, הבליץ האווירי רק עניין של זמן..

הם מתכוננים להתקפה,אני רואה את זה..

"בואי מיד!!!"

היא דווקא בעניין של לרחרח את המשחק החדש

אבל באה בסופו של דבר אחרי.

הם לא שכחו אותנו. מלווים אותנו בצרחות אזהרה.

הגענו הביתה.

*

על עמוד החשמל בסמוך לבניין

יושבים שני עורבים שבאו מהפארק,עקבו אחרינו. 

מפחדת מנקמה גדולה..