בסטמינה של שרינה
מוזיקה-אמנות-חיים
פוסטים פופולאריים
-
Happiness Is Only Real When Shared
20/4/14 | 793 צפיות
-
בבקשה שימו לב
30/1/13 | 664 צפיות
-
עוד אחד
26/1/13 | 810 צפיות
-
לשחרר את הממלכה
27/11/16 | 467 צפיות
-
האני והביטול שלו
22/1/13 | 740 צפיות
-
לכי לכושיליראבק!
17/5/13 | 827 צפיות
פוסטים אחרונים
- לשחרר את הממלכה 27/11/16
- אישה צריכה 24/9/16
- למה ואגינה, למה?!? 10/9/16
- הפעם הראשונה והתסמינים שאחריי 16/7/14
- ישראלי מסוג: נאד נפוח 28/5/14
- Happiness Is Only Real When Shared 20/4/14
מה יקרה ביום שבו לא יהיה לנו במה להאמין יותר
"המשמעות לחיות היא לשאול ת'שאלות ולענות..." (אביב גפן)
זוכרים את הפוסט שבו שאלתי את שאלת עתיד התרבות שלנו (http://cafe.themarker.com/post/2827171/)? התעסקתי בעניין של, והלוואי והייתה לי מילה אחת לבטא את התהליך, כשמורידים ערך של מישהו אחד ומעלים ערך של מישהו שני ומשווים בינהם. כך עושים למודליי- החיקויי שלנו, לאנשים שאליהם אנחנו רוצים לשאוף ולהיות כמותם - האנשים שאנחנו רואים בטלוויזיה - בעיקר. כתבתי שם: "2. יותר מזה, האנשים שאיתם אני חולקת אותן בעיות, הם הידועים בציבור שהחברה החליטה להעלותם על נס, וזה כולל שוב, עטיפה ורודה מסביב להם. ברגע שהדמויות הציבוריות הללו החליטו להתפשט ולהראות לי את עצמם, ברגע שאני רואה את הצד האנושי שבהם, הקסם שלהם פג, נעלם. הם כבר לא נחשבים בעיני למיוחדים. וזו שאלה. כי אם פעם היינו מחפשים אנשים מיוחדים, אב-טיפוסים, מודלים לחיקוי - מה שנקרא קלאסיקה. היום אנחנו בדיוק לוקחים את אותם המודלים לחיקוי שלנו ומנחיתים את הערך שלהם. כשמקביל אנחנו מעלים את ערך העם, כי כל אחד היום יכול להגיע לטלוויזיה, כל אחד היום יכול להיות מישהו וזה נראה שבאופן יותר קל מבעבר." ואז - " נשאלת השאלה. מה אנחנו מנסים לעשות כשאנחנו מייצרים תרבות המונית שכזו? האם אנחנו בפתחו של עידן חדש? ואם כן, כמה זה יעלה לנו?"
היום, אני חושבת שיש לי התשובה לשאלה שלי עצמי. וכבר גדולים ממני ענו עליה בסרטים כמו "וונדטה" ואפילו באופן חלקי בסרט "1984" (לא סתם יש לנו תוכנית היום בטלוויזיה שנקראת "האח הגדול"). אני נוטה להאמין לנבואות של אמני הקולנוע הם כבר הוכיחו את עצמם בעבר (בעיקר זכור לי הסרט "האלמנט החמישי" בו יש דמות (כריס טאקר) שמחוברת למיקרופון 24/7 ושומעים ברדיו כל מה שהו אומר/עושה).
אני חושבת שאם נשקע בתוך עצמנו, ולא נסתכל על מה קורה מסביב, אם נשקע במה שמספקת לנו המדיה העכשווית - ריגושים בעיקר - וכמו שכתב ניר בר-עם בספרו "אנשים טובים": "הלב הוא המגפה של המאה ה - 20". אם נשקע שם ונולך שולל אחרי ה"ניו-אייג' שיט" - כשמספרים לנו על בעיות שכולנו חולקים ונותנים לנו להרגיש שגם אנחנו שווים משהו. בלי באמת לדעת שאנחנו שווים משהו - כי אחרי שמסך הטלוויזיה כבה, כך גם הלב ואנחנו חוזרים למציאות שלנו - ללא שינוי.
אם זה יקרה ולא נהיה ערים אנחנו ניהפך להיות כולנו לובשי אותם מדים, חיי הרוח שלנו יילקחו, ואנחנו ניהפף להיות ברגים קטנים במכונה משומנת היטב שמופעלת על-ידי השלטון/ הממשל. יווצרו שתי שכבות בעלות פער ענק - הממשל והעם - השולט והנשלט. אלה יהיו שתי קסטות (מעמדות כמו בהודו) שהניוד ביניהן יהיה בלתי אפשרי וכל מי שינסה להתעלות מעבר יוגבל ואולי אפילו יושמד.
במקום שבו אין ריבוד - שכולם נהפכים להיות אותו הדבר - אין אמביציה, אין תחרותיות - לכן אין רוח (כבר אף אחד לא יוכל לשיר "רק בגלל הרוח") - אין מודלים לחיקוי, אין במה להאמין יותר. וכשאין רוח / אמונה / תקווה - נורא קל לשלוט בגופים מבצעי פקודות. "אי-אפשר להילחם ברוח" אבל כשהיא לא שם אתה אבק אדם.
אבל זה מתקדם מדי. מה הסיכוי שנראה את זה בעודנו בחיים? צריך לחכות 100 שנה.
|
תגובות אחרונות
-
ofer ben z
בתגובה על הרגל (hergel(
-
gerrillateam
בתגובה על מני יעיש מנסה להחזיר אותנו בתשובה
-
studio 2do
בתגובה על הפעם הראשונה והתסמינים שאחריי
-
a.vi
בתגובה על Happiness Is Only Real When Shared
-
עמי100
בתגובה על ישראלי מסוג: נאד נפוח
-
HagitFriedlander
בתגובה על לפעמים כמו שחלומות...
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
< סתם פליטת מקלדת כי אני אוהבת את ה"להם" וה"אנחנו" והמטרות החשובות וההכללות. הו הו הו ההכללות>
פעם היה מותר שלא יהיה כסף לשעשועים אבל לתרום בסתר
לאכול לחם כל השבוע ולהכין עוגת גבינה מהעז שמגדלים בגינה...
זה היה פעם.
היום גם טוב אפילו בארץ הזאת
למרות הגלובליזציה.
אז מה?
אנחנו כל כך עסוקים בלבהות באח הגדול שאנחנו שוכחים לפעמים מהדברים החשובים. יש חברה שלמה סביבנו ואנחנו אימצנו מנהג לעשות כל יום משהו כשגרירים של עלם למען נוער במצוקה, כאילו קצת בפייסבוק ועוזרים להם. הנה מטרה חשובה יותר
טוב.
אז חזרתי. כי כנראה באמת הייתי נורא לא ברורה.
על חלק מהמעשים כן מחליטים לי יש חוק. אני לא פועלת לפיו. אז תהי הלי בעיה. אבל אני עוזבת זה, כי זה נראה לי לא לפה. לא לעכשיו. במה צפופה..
לעניין השני,
זה לא חייב להיות ניטשה.
עזבי אותו.
קחי כל פילוסוף אחר. טוב?
קאנט//אפלטון// סארטר//מונטיין//קחי את פרויד. קחי את מישל פוקו. אני מנסה באמת להיות בהירה.
מגניב לאללה שיש מי שמחליט מה חשוב ומה לא.
אני מדברת על אינפורמציה.
אל מה באמת מסובב את העולם
על למה איזה צייר משפיע ומדבר ליותר מליונים שלא צריכים לחבוש ספסלים עשרות שנים וללמוד על אומנות בשביל שהאותו צייר//פסל//הוגה דעות ורעיונות ידע להם בקצה של הנשמה.
קחי "סתם" איזה סרט מצויר לילדים או סתם ספר ילדים כזה מתחילת המאה שעברה שיש בו מתחת לציורים כמה שכבות של טבע האדם. לא תמיד צריך הרב היותר מזה.
מסננות יש בכל מיני גדלים. זה אגב היה גם השיר של דיוויד. 1984 היה תקוע פה סתם. ג'ורג' לא כתב את אותה חוות חיות יש מאין. אבל את יודעת וגם אני. לא כל דבר ברור צריך להאכיל עם כפית וגם לרסק עם בלנדר. לפחות לדעתי.
אז כן. זזתי קצת.
ולא. לא באה להתווכח.
אני חושבת לבד.
לגמרי לבד.
אבל אני נשענת על הסביבה //נתמכת. איזה הגדרה שיותר מתאימה...
אני גם לא מתביישת להגיד את זה.
ליל-מנוחה,
חחחחחחחחחחח
יקירתי,
אף אחד לא מחליט על המעשים שלך, אבל ההשפעה היא ענקית. כמה פעמים מצאת את עצמך אומרת לעצמך: "אני לא יודעת למה עשיתי את זה, זה לא היה נכון?..."
אנחנו יצורים רגישים התת-מודע קולט הכל. לא צריך לקרא את ניטשה כדי להבין שמה שאת מרגישה/ חושבת/ חשה זה מה שנכון ולא מה שמנסים להחדיר לך מבחוץ. אבל אף אחד לא חינך אותנו לזה...
< טוב. שכחתי הכי חשוב
. אבל זה היה מתבקש.. ברח לי החוט. כבשה מהגן של ג'ורג' לא עכשיו 
>
לא בטוחה שלגמרי יורדת לסוף דעתך.
הוצאות הספרים לא מחליטות מה כן ו//או לא נקרא?
מי שיושב באחת משתי החברות של הכבלים או הצלחת לא מחליטים מה נראה בבית. למשל?
וסתם תהייה קטנה. פצפונת, לא קשורה לריאליטי וזה, תמיד נורא יפה לדבר על הוגי דעות וכמה פילוסופים וחכמה נורא תרמו לאומה ולעולם,
כמה אנשים קוראים את ניטשה פעם ביממה וכמה מקשיבים לשיר?
סתם תהייה [כאחת שלא קוראת אולי אבל מתקשה לכתוב משו בלי לשים איזה זמר כזה ו//או אחר]
מאכילים אותנו.
כתבת טוב שלא יהיו איים של מחסור בוודאות. בלי מחסור כזה. אליפסות לא זזות,